מלפני כמה ימים האזנתי לועד על עניני ימים נוראים, והגאון (העצום) הנואם שליט''א הקשה קושיא, מסוג שלא שמעתי מעודי:
בכל יום ויום אנו אומרים בסליחות 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך'. וכי מה אנחנו ומה חיינו, אנשים מודרניים ומסורתיים שעורכים זכרון לליל הסדר ובאים לביהכ''נ בימים נוראים? אנו בני תורה, אברכים שיושבים מבוקר עד ערב ושוקדים על תלמודם בעומק העיון, עם תפילה בכוונה ובמתינות ודקדוק המצוות וכו' וכו', הכל מתוך הדחק, ובקושי מוצאים זמן לגשמיות ולחיי העולם הזה.
וא''כ, ודאי שנכשלים פה ושם בביטול תורה בראיה אסורה ובלשה''ר, אבל הכי אפשר לומר שאנו ממש באים בלא כלום? לפום ריהטא, במידת היושר, האין זאת הגזמה במקצת?
ולא ידעתי את נפשי איך לחשוב, האם דברים כאלו ראויים לברכה או איפכא?!