הקינות שבתוך הסליחות

[יהודהא]

א.
יש קינות ויש סליחות - ושמם אמור לבטא את תוכנם,
ואכן הדברים מתאשרים ומתיישבים בהתאם - אבל רק בד"כ.

* הסליחות נועדו לבקשת סליחה לעורר לתשובה ולמנוע את בוא הפורעניות .
להפוך דין לרחמים ולזכות במשפט.

* הקינות נועדו לתנות את הצער והיגון על הפורעניות שכבר היו, החורבן הגלות והשמדות -
ולעורר רחמים לביאת הגואל.

ובפועל:
* בפועל כמעט בכל הסליחות נכללו גם קטעי קינות , כשמטרתם לעורר רחמי שמים לקרבם לתשובה ושהסבל הרב יהיה כפרתם - ויאמר לצרותינו - די..

ב.
* רק בודדים יש שנשארו צמודים למטרתם הראשונית של הסליחות - וכולה עוסקת בתשובה תפילה וצדקה, ותוכנם בקשת סליחה ומחילה מלפני בורא עולם.

אחד מהם הוא הפיוט הבא: של ר בנימין בר זרח מחכמי אשכנז הראשונים. הנאמרת בצום גדליה.
אִמַּנְתָּ מֵאָז אֲרֶשֶׁת נִיב שְֹפָתַיִם.
בִּתְפִלָּה ובְתַחֲנוּן דְּפֹק שַׁעֲרֵי דְלָתַיִם. .. דְּחוֹת רֹעַ פֻּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לְעִתּוֹתַיִם:
הִנְנוּ אָתָאנוּ לְךָ בְּשִׁבְרוֹן רוּחַ וְדִכְּאוּת לֵב. וַדּוֹת לְפָנֶיךָ כָּל פִּתּוּל וְעִקְּשׁוּת לֵב. ..
צוּר כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. קַבְּלֵנוּ בְּרָצוֹן וְהַמְצִיאֵנוּ מְחִילָה...
שָׁפוֹט תִּשְׁפֹּט אוֹתָנוּ בְּרַחֲמִים וְחֶמְלָה.

ג.
אבל כנל רובם בלולים מזה ומזה . ויש גם מהם שלא רק ביכו את החורבן והצרות הכלליות שבגלות, אלא העלו את הסבל שחשו וראו במו עיניהם וביקשו נקמה.
,לא כמספרים על צרות העבר, אלא כמשתתפים במחזות אימים ויסורים נוראים
שעברו קהילות ישראל בימיהם.
וזאת כנראה - תחת הרושם העצום והעצוב שהתמיד ללוותם ולא מש מהם כל הזמן.

הבולטים שבהם הם :
1.
יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תְּחִנָּה עוֹרְכִים...
חוֹלִי וּמַכְאוֹב לְהִכָּתֵב לֹא נִמְסַר. עֲלוּבִים מִנֹּעַר וּמֵהֶם לֹא הוּסַר...

טְמֵאִים הָאֹומְרִים נַחֲלָתְךָ לְחַבֵּל. כְּבֹודְךָ לְהָמִיר וְאַחַר הֶבְלָם לְהִתְבַּלְבֵּל.
נֵצֶר נִתְעָב לֵאלֹהַּ לְקַבֵּל. יִרְאָתְךָ הַקְּדֹושָׁה לִנְטֹושׁ וּלְחַבֵּל...

רַבָּה מְהוּמָה בֵּינֵיהֶם הַטֵּל. וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי דוֹחֶה וּמְטַלְטֵל:
יוֹעֲצֵיהֶם וְאֵיתָנֵיהֶם תּוֹלִיךְ שׁוֹלָל. וּבָהֶם תְּעוֹלֵל כַּאֲשֶׁר בִּי הִתְעוֹלָל:

הפיוט חתום בשם "יצחק ברבי מאיר". רוו"ה זיהה את המחבר עם ריב"ם, מראשוני בעלי התוספות בצרפת ואחיהם של רשב"ם ורבנו תם, אולם יש דעה כי סליחה זו חוברה על ידי פייטן מאשכנז, ובעקבות גזירות תתנ"ו.

2. גם כאן מתוארים נסיונות השמד -
אֲנִי יוֹם אִירָא אֵלֶיךָ אֶקְרָא.
. גְּמוּל לְהָשִׁיב לָהֶם שֵׁב לְבַקְּרָה. דִּין רָשָׁע וְעַוָּל מְלוֹאָם יִקְרָא:
הַחוֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ שֵׁם קֹדֶשׁ הַנִּכְבָּד. וּלְהַרְגִּיל שֵׁם טֻמְאָה נִקְלֶה וְנֶאֱבָד.
זֶה דַּרְכָּם טוּבֵי עָם אִבָּד. חֲשֹךְ הַשְּׁאָר כָּתְשֵׁם בְּבֵית הַבָּד: ...
הֲשִׁיבֵם שִׁבְעָתַיִם נְקַם בְּרִית וְהַשְׁמֵם:

המחבר : שלמה בן יהודה הבבלי הוא משורר ופייטן יהודי איטלקי אשר חי בתחילת תקופת הראשונים. חלק מפיוטיו התקבלו כחלק מנוסח הסליחות הסדיר.היה מהמשוררים הראשונים באירופה..
הוא כתב את רוב הפיוטים מסוג "שלמונית", ויש המסבירים שהם נקראו שלמונית על שמו.
רש"י מצטט מפיוטיו בכמה מקומות בפירושו לתנ"ך ומכנהו "הפייטן" או "הבבלי.

לכָּתְשֵׁם בְּבֵית הַבָּד" -
יש מספר גירסראות ותאריכים, לפיענות כוונת הפייטן כאן. ומהם -
* על פי גירסה אחת שתועדה בכמה מקורות אשכנזיים, בימי גזרת בסילאוס היו לוקחים יהודים שסירבו
להיטבל לנצרות וכותשים אותם בבתי בד או בגתות. מסורת זו מפרשת את הטור בסליחה
'אני יום אירא' של ר' שלמה הבבלי כרומז לגזרה מיוחדת זו:
זֶה דַּרְכָּם טוּבֵי עָם אִבָּד. \ חֲשֹךְ הַשְּׁאָר כָּתְשֵׁם בְּבֵית הַבָּד.

* גירסה אחרת מספרת על נס שאירע באותה גזירה,שלקחו זקן אחד למכתש ומת,
ונשמטה הקורה והרגה את כל סביביו ונתבטלה הגזירה ?!

3. העתק והדבק -
זה לא באשמתו.
בסוף הסליחות של ערה"ש יש את ה'יהי רצון' של רסג, ובתוכו נשתרבבו קטעים זרים למחבר ולזמנו.
ותוכנם המפחיד והמרתיע קשור לגזירות תתנו.

מחבר עלום זה העדיף לא להביא הדים ממרחק הזמן ומארצות אחרות . הם העדיפו לספר כעדים [ולא רק הדים] את מחזות האימים ואת מוראות הזוועה שראו וחשו, את הזוועה והפלצות שאחזתם בימים הנוראים ההם והדרישה לנקמה בולטת בהם.
אָנָּא הַבֵּט בְּצִדְקַת עֲבָדֶיךָ וַחֲסִידֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱרוּ נַפְשָׁם לָמוּת עָלֶיךָ
וְלֹא חָסוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם וְקָצוּ וּמָאֲסוּ בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּבִטְּלוּ רְצוֹנָם מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ.
וְקִדְּשׁוּ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְלֹא חֲלָלוּהוּ וְרָצוּ לָזֶבח וּפָשְׁטוּ צַוָּארָם וְעָמְדוּ בְּנִסָּיוֹן.

וְנֶאֶמְנוּ וְנִבְחֲנוּ בְּצֵרוּף וְנִמְצְאוּ תְּמִימִים וְנָגְעוּ דְּמֵי אָבוֹת וּבָנִים. דְּמֵי רַחְמָנִיּוֹת וְיַלְדֵיהֶם.
וְנִתְעָרְבוּ דְּמֵי אַחִים וַאֲחָיוֹת. וּדְמֵי חֲתָנִים וְכַלּוֹת. . וּדְמֵי זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת. וּדְמֵי בַּחוּרִים וּבַחוּרוֹת.
וּדְמֵי מְלַמְּדִים וְתַלְמִידֵיהֶם. וּדְמֵי אֲנָשִׁים וּנְשׁוֹתֵיהֶם. וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּם יַחַד עַל קִדּוּשׁ שִׁמְךָ הַמְּיֻחָד.

אֶרֶץ אֶל תִּכְסִי דָּמָם וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם. עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְיָ מִשָּׁמָיִם וְיִנְקֹם נִקְמָתוֹ וְנִקְמַת עַמּוֹ וְנִקְמַת תּוֹרָתוֹ וְנִקְמַת דָּם עֲבָדָיו אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָּמָם כַּמַּיִם כְּהַבְטָחָתֵנוּ בְּיַד אָבִי חוֹזֶה.
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דְּבָרִים לֵב, מג).

אֶת אֵלֶּה מִזְבְּחוֹת זְכֹר וְאֵלֶּה עֲקֵדוֹת תִּרְאֶה וְהַנְחֵם וְשָׁכַךְ אַף וְכַלָּה חַמָּה. וְתַשְׁבִּית שֹׁד וָשֶׁבֶר מעַמֶךָ.

ד.
היו בפיוטים גם ביטויים חריפים וקיצוניים יותר ממה שמופיע לעיל, אולם מאימת שלטון הנוצרים הם צונזרו.
ואולי נביא דוגמאות המשך.

מ"מ - תיאורים של פורענויות ראויים לשילוב בסליחות מלכתחילה בימי הצום:
גדליה, עשרה בטב יז בתמוז - שהם מענייני דיומא.

אבל בסליחות שבימי הרחמים בד"כ המחברים נצמדו לרעיון המרכזי של הסליחות,
ושיבצו רק \ או בעיקר - את עניין התשובה והסליחה שהוא העניין המרכזי בחודש הרחמים.

תכלה שנה וקללותיה - תחל שנה וברכותיה.
אמן.


וכל זה נכון לאשכנז וצרפת ויותר מכך לסליחות מאיטליה.
אבל במעבר לסליחות של הספרדים - הדברים משתנים .- והסיבות לכך, איה אחרי שבת.

[יהודהא]

וכל זה נכון לאשכנז וצרפת ויותר מכך לסליחות מאיטליה.
אבל במעבר לסליחות של הספרדים - הדברים משתנים .- והסיבות לכך, איה אחרי שבת.

---------------------------------
באם נעבור לסליחות הספרדים אנו מקבלים תמונה שונה לחלוטין :

א.
בסליחות אשכנז: עוסקים יותר בעם ישראל ובחשבון הנפש בין הרעיה ישראל לבין דודה הקב"ה, וקרובים יותר לקינות על החורבן . הנושא המרכזי של רוב הפיוטים (כ-75%-) סובב על הגלות והגאולה , המתַנִּים את מצוקת עם ישראל בגלות.
שלא כבפיוט הספרדי שם - הוידוי, החרטה ובקשת הסליחה הם המוקד של הסליחות, הרי באשכנז - התביעה מתרכזת בתביעה לשים קץ למצב העגום של ישראל בגלות. ופחות דין וחשבון של הפרט על עוונותיו,

ב.
.לאשכנז יש כשמונים פיוטים הכוללים: פתיחה, סליחה, פזמון, תחינה, עקידה, שניָּה, שלישיה, שלמונית.
ובאלו של ספרד יש כעשר קבועים וכוללים רק סליחות ופזמונים. ופיוטי הסליחות עניינן בקשה, תוכחה וחשבון נפש בין היחיד לבין בוראו: ווידוי על החטא, החרטה וסליחה.לעומת פיוטי הסליחות באיטליה ובאשכנז.
פיוטי הסליחה הספרדי הכתובים בלשון יחיד. מבליטה את היחיד ורגשותיו. כך גם הרְשויות. האני המדבר איננו הציבור, אלא היחיד העורך חשבון נפש פנימי עם הבורא.

ג.
נכון יש.
יש פיוט - היחידי בסליחות הספרדיות מסוג 'עקֵדה' 'אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן' המשלב בראשיתו ובסופו בקשה לגאולת ישראל אבל מחברו הוא אשכנזי, של ר' אפרים בר יצחק מרגנשבורג.

ובפיוטי ספרד כלולים בסה"כ שלושה פיוטים של מחברים שמקורם כנראה מאשכנז.
1 * 'אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן' – כנל ר אפרים.

2 * שֵׁבֶט יְהוּדָה בְּדֹחַק וּבְצַעַר \ הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר:
שסימנו " שמעיה חזק".
גם כאן יש תיאור המצב המסוכן והמבהיל של היהודים בגלות,
ומבקש נרגשת מהקדוש ברוך הוא להצלה, לגאולה,
והפיוט טעון בחרדה עצומה מפני סכנת המוות.

3 * ה' אֱלהֵי הַצְּבָאות יושֵׁב הַכְּרוּבִים.

את השניים האחרונים מניחים שמחברם הוא ר' שמעיה
היה תלמידו המובהק של רש"י, וגם קרוב משפחתו. רש"י מכנה את רבי שמעיה "אחינו שמעיה" . ומספר שבזכות לימודם המשותף בספר יחזקאל שינה ותיקן אחד מפירושיו
חיבר פירוש למסכת מידות שנדפס בכל מהדורות התלמוד. וכן חיבר פירוש למסכת תמיד.

בכלל פיוטי 'עקדה' רבים כלולים בסליחות האשכנזיות .ובעשי"ת בכל יום יש אחד מהם.
והם משלבים בתוכם גם צרות ישראל.

ד.
לסיכום
תקופת תור הזהב בספרד הייתה נוחה ליהודים ביחס למצב הקהילות באשכנז בתקופות מקבילות, ולכן הדחיפות לחיבור פיוטי יחיד בנושאי תוכחה ותשובה היה רלוונטי יותר מאשר תיאור מצבי מצוקה לאומיים. וכבר עמדו ע"כ מירסקי ופליישר.

ועל תרומתם הנכבדה של פייטני איטליה - איה בהמשך.

[איש_ספר]

יש"כ על הרשימה המעניינת. כמו גם שאר ההודעות המחכימות!

ספרדים הם לא מקשה אחת כידוע.

והיו עדות שהיו להם סליחות מגוונות. עי' שפתי רננות.

[חד ברנש]

את ההבדל בין הפייטנים האשכנזים לספרדים הגדיר י"י יובל, 'גאולה נוקמת' (כך לאשכנזים) ו'גאולה מגיירת' (לספרדים).
מאמרו (שהפך לספר) עשה רעש גדול, וקמו עליו חוקרי פיוט וחוקרי היסטוריה להכותו (מטפורית)... עד שהוקדשה חוברת 'ציון' שלמה לסוגיה זו. ואחרי ככלות הכל, בזיהוי ההבדל בין הפייטנים האשכנזים לספרדים הוא צדק, גם אם לא באופן כה כוללני שהוא הציגו.

[דרומי]

אכן, יש לדון בהבנת הצלע השלישית ביחס שבין הקב"ה לישראל - אומות העולם, האויבים וכו'.

לכאורה, כל הסיפור הוא עמידת האדם מול בוראו: האדם חטא - נענש, חזר בתשובה - נמחל לו וכו'.

איך נכנסים לסיפור הזה גורמים צדדיים?

למה יחסי האיש והאשה (הקב"ה וישראל) מושפעים ומחוברים עם גורם חיצוני לגמרי?

[צופה_ומביט]

יש להבין את העניין ע"ד הפיוט מחי ומסי, שעוסק בדיוק בשאלה הזו:
בְּרָא כַּד חָטֵא אֲבוּהִי לַקְיֵהּ, אֲבוּהִי דְחָאֵס מַסֵּא לְכֵאבֵהּ. עַבְדָּא דְמָרִיד נָפִיק בְּקוֹלָר, מָרֵהּ תָּאֵב ותָבַר קוֹלָרֵהּ.

וממילא מיד אנו מציגים את מצבנו כדי שיתעוררו הרחמים מעצם מצבנו המר: בְּרָךְ בֻּכְרָךְ אֲנָן וְחָטֵינָן קַמָּךְ, הָא רָוְיָא נַפְשִׁין [גולדשמידט: רְוֵי נַפְשַׁן] בְּגִדִּין מְרָרִין. עַבְדָּךְ אֲנָן וּמָרְדִנָּן קַמָּךְ, הָא בְּבִזְּתָא הָא בְּשִׁבְיְתָא וְהָא בְּמַלְקְיּוּתָא.

יש יסוד של התעוררות רחמים מעצם מצבם המר של ישראל, וככל שהם דחוקים ועניים יותר כך גאולתם קרובה יותר [תיקו"ז], וכידוע ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, ועמו אנכי בצרה וכו', ואמנם יש להבין יסוד זה, שהרי העונש הוא מדוקדק במידה כנגד העוונות, והוא מכפר עוונות, וכו', אבל כך היא המציאות, וכאמור, זה מה שאומרים בפיוט מחי ומסי.

[בברכה המשולשת]

את ההבדל בין הפייטנים האשכנזים לספרדים הגדיר י"י יובל, 'גאולה נוקמת' (כך לאשכנזים) ו'גאולה מגיירת' (לספרדים).
מאמרו (שהפך לספר) עשה רעש גדול, וקמו עליו חוקרי פיוט וחוקרי היסטוריה להכותו (מטפורית)... עד שהוקדשה חוברת 'ציון' שלמה לסוגיה זו. ואחרי ככלות הכל, בזיהוי ההבדל בין הפייטנים האשכנזים לספרדים הוא צדק, גם אם לא באופן כה כוללני שהוא הציגו.

viewtopic.php?f=43&t=10626&hilit=%D7%99%D7%95%D7%91%D7%9C+%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%A8&sid=b5bf2590bcb3f46099e6365eeb908e78#p99395

[חד ברנש]

זה לא סותר את התמונה הכללית.

[בברכה המשולשת]

לא הבאתי את זה בשביל לסתור משהו בדווקא, אלא בשביל הדיון הרחב בנושא באשכול הנ"ל.

[יהודהא]

יש"כ על הרשימה המעניינת. כמו גם שאר ההודעות המחכימות!

ספרדים הם לא מקשה אחת כידוע.

והיו עדות שהיו להם סליחות מגוונות. עי' שפתי רננות.

----------------------
א.
לא ראיתי שיש באוצר את מכתבו המעניין והמעודד ששלח ר' ש, דבליצקי לר' ד, גולדשמיד בעניין ספריו: הסליחות הקינות וההגדה - המבוארות . והעתקתיו לכאן:

יום ד בראשית תשכ"ו
למעלת כבודו הרב הנכבד רבי דניאל גולדשמידט שליט"א.
שלום וברכה וכל טוב סלה.
היות והשנה לפני ימי הסליחות קניתי את ספר הסליחות שכבודו הוציא לאור. רציתי כעת לכתב לכבודו שנהניתי מאד מהמהדורא הזאת בכל הפרטים. ואמירת הסליחות שאמרתי מתוך ספר זה לפני התיבה (כי אני אומר כל השנה כל הסליחות לפני התיבה בלי נדר) גרמה לי קורת רוח מרובה. סידור ופיזור השורות של התפילות גורמים ותורמים הרבה להבנת הפשט ובפרט גם הביאור הקצר המילולי וכו'. הנני לומר לכבודו ישר כוחו ויוסיף עוד להוציא ולפרסם הרבה ספרים נחוצים ומועילים. הייתי מציע כעת ספר קינות לתשעה באב באותה צורה ממש. הקינות שבידינו הן משובשות בהרבה מקומות. והוצאה מדעית יפה היא חובת השעה. (דרך אגב, באחת הקינות כתוב בערך, אני גלמודה וכו' "יותר מאלף שנה". אני נוהג שם לומר את התאריך המדוייק כל שנה ושנה. וראוי להכניס את זה בטכסט בהוצאה מדעית החדשה. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה ואקוה שאז כבודו בודאי לא יקפיד אם המהדורה תישאר בלי קונים כאבן שאין לה הופכים. כדאי הוא בית אלוקינו לאבד עליו…

[ההדגשות שלי]
צילום המכתב ועוד שני מכתבים בעניין הקינות וההגדה המבוארת, ראה שם בהספרנים -
https://blog.nli.org.il/goldschmidt/

לא"ס - יודעני שאין בדברים הנ"ל חידוש לגביך, אבל בוודאי יעניינו את יתר הקוראים.
כמו"כ ישכח על דבריך.

ב.
כמוכ יש שם חידוש שספר התפילות הראשון שהודפס לפני כ 550 שנה, לא היה סידור וכדומה , אלא "סליחות" דבר המעיד על חשיבותו ומעמדו כמו גם ע"כ שנדרשו להעלותו בדפוס , שכן שלא כסידור - "הסליחות" לא היו שגורות על לשונם [וובמיוחד של אשכנז ]-גם אם היו מתאמצים.

אמנם ספרי לימוד רלבג,רמבן] - היו כבר בדפוס כחמש שנים לפניו בסביבות 1470.
וכיום מקובל שבשנת רל"ה (1475), נדפס הספר העברי הידוע הראשון, ספר רש"י על התורה. [נקבע על סמך התאריך המודפס.כנל - היו לפניו אבל בלי תאריך].
https://blog.nli.org.il/sodot-selichot/ ... 7%99%D7%9D

[יהודהא]

א.
קפץ מהגג !
בכיוון ההפוך , היינו הפיוטים ספרדיים שנקלטו בסליחות אשכנזים רבות הן,
אולם לאחד מאלו הנאמרים לאשכנזים בשלישי של עשי"ת , יש סיפור וסוף עצוב. [לגירסת תוניס]

הכוונה לפיוט איך אוכל...
אֵיךְ אוּכַל לָבֹא עָדֶיךָ. וְעוֹבְדֵי זוּלָתֶךָ לֹא־עֲזָבוּנִי לְעָבְדֶךָ.
וְהֵמָּה בִקְּשׁוּ לְהַפְרִידִי מִמְּךָ [ומיחודיך]. וַאֲנִי לֹא־עָזַבְתִּי פִּקֻּדֶיךָ:

אֵיךְ כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִיתִי וָאֶגְמָע. בָּכִיתִי וָאֶדְמָע מֵעֹל־מַשָּׂא וּמִשְׁמָע.
וְהֵמָּה לוֹעֲגִים עָלַי הַקְשִׁיבָה וּשְׁמָע. וַאֲנִי כְּחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע:

אֵיךְ מְחָצַנִי אֱלֹהַי, וּמַכְאוֹבִי לֹא־חֻבָּשׁ. וּמְעִיל תִּפְאַרְתִּי לִבְנֵי־אֱדוֹם הֻלְבָּשׁ.
וְהֵמָּה נֹפֶת אוֹכְלִים חָלָב וּדְבָשׁ. וַאֲנִי כָּעֵשֶֹב אִיבָשׁ:

אֵיךְ סְבָבוּנִי קֵדָר כִּתְּרוּנִי דְדָן־וּשְׁבָא. הַקּוֹרְאִים נָבִיא לְאִישׁ מֵעוֹלָם לֹא־נִבָּא.
וְהֵמָּה עוֹשִֹים חַיִל גְּדוּד וּצְבָא. וַאֲנִי אָנָה אֲנִי־בָא:

אֵיךְ שֹוֹנְאֵי כָל־טָהֳרָה שָׁכְנוּ בְצִיּוֹן...
אֵיךְ־גָרוּ בְהֵיכָלוֹתַי וְשָׁכְנוּ־בָם שְׁכוֹן. ..

אֵיךְ חֶשְׁבּנוֹתַי נָפוֹצוּ וְהֵמָּה־עָלוּ בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ. זָכְרֵנוּ־נָא וּפָקְדֵּנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ מֵעוֹבְדֵי בִּלְתֶּךָ.
וְהֵמָּה קַלְּעֵם וְבַלְּעֵם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ.
וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ:

ב.
במילים שהודגשו בפיוט יש רמזים סותרים למקומו . מצד אחד "בני אדום" שלכאורה הכוונה לנוצרים,
ואולי לא. שכן כוונתו לרומאים = אדומים שהחריבו את המקדש.

ומצד שני מודגשות המילים : מַשָּׂא וּמִשְׁמָע - ,, קֵדָר [מבני ישמעל] כִּתְּרוּנִי דְדָן־וּשְׁבָא..
[בני יקשן, או בני רעמה] ואלו נושאים אותנו לכיוון המוסלמים .
ולכן -באין ידע וודאי - ההשערות משייכות אותו לצרפת, איטליה תוניס או לארצות מוסלמיות נוספות.
וחיזוק לדעה זאת הוא שמו "סעדיה" שלא שלא היה בשימוש באירופה.
אגב בהחלט ייתכן שנדד בכמה ארצות ואכן התכוון לאלו ולאלו גם.[ ראה ראב"ע]

על כל פנים, בתוניס סברו שספרדי הי ובלוב מקומו , וחיבור הפיוט קשור -
לנסיבות טראגיות אישיות של רבי יצחק בן סעדיה.

ג.
וכך זה מתואר בשפתי רננות:
והנה בפתיחת הסליחות ללילה השישי ,פוגשים אנו תחינה מרגשת הפותחת:

“אֵיךְ אוּכַל לָבֹא עָדֶיךָ. וְעוֹבְדֵי זוּלָתֶךָ לֹא־עֲזָבוּנִי לְעָבְדֶךָ.
וְהֵמָּה בִקְּשׁוּ לְהַפְרִידִי מִמְּךָ [ומיחודיך]. וַאֲנִי לֹא־עָזַבְתִּי פִּקֻּדֶיךָ:

וכך ממשיך הפייטן לתאר את סבל הגלות הארוכה, בשבעה עשר בתים הפותחים בשאלת השאלות: “איך?”. “איך סבוני בני קדר”, “איך זמן קיצי נחתם”,
“איך ישבתי לבדד”, “איך דרו בהיכלי” ועוד ועוד.

ד.
. .סיפור מרטיט לב מסתתר מאחורי פיוט זה, סיפור העובר מדור לדור, אודות חזן יהודי ידוע בקולו הערב המרעיד נימי הנפש, מרגש וחודר עד עמקי הלב. פעם אחת שמעוהו ישמעאלים וכמעט נעתקה נשימתם מחמת קולו הערב, קנאה רבה פעפעה בליבותיהם, והם החליטו לספר זאת למושל העיר.

עם בוקר נקרא היהודי לבוא לפני השליט, וקיבל ממנו ציווי אכזר – בא אלינו למסגד והתפלל כמואזין, כמובן לאחר שתמיר את דתך. היהודי ההמום גמר אומר בנפשו: “יהרג ואל יעבור”, אמסור את נפשי על קידוש ה' ולא אעשה זאת.

בהגיע יום שישי, שבתון לגויים, העלוהו בעל כורחו אל גג המסגד וצווהו לשיר.
חזננו המופלא פתח את פיו בקול נפלא ועורג, והחל שר בקול חוצב להבות את פתיחה זו של הסליחות, כשהישמעאלים סביבו עומדים נדהמים, עד לסיומו:
“אֵיךְ חֶשְׁבּנוֹתַי נָפוֹצוּ וְהֵמָּה־עָלוּ בְּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ. זָכְרֵנוּ־נָא וּפָקְדֵּנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ מֵעוֹבְדֵי בִּלְתֶּךָ.
וְהֵמָּה קַלְּעֵם וְבַלְּעֵם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ. וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ:“.

וכשנאלם פיו נאלם גם לבו ונדם, כי באותו רגע קפץ מגג המסגד ומת על קידוש ה" . ע"כ.

ה.
ובכך הושלם המעגל בפיוט ובחיי ר סעדיה. ,וסיומו פתר את סתימת פתיחתו:
"אֵיךְ אוּכַל לָבֹא עָדֶיךָ.,?! .... וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ“.

איך אוכל לבוא בעת אשר ..וְעוֹבְדֵי זוּלָתֶךָ לֹא־עֲזָבוּנִי לְעָבְדֶךָ.
והתשובה היא :
וַאֲנִי לֹא־עָזַבְתִּי פִּקֻּדֶיךָ:...ולכן..בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ:

[ליטוואק פון בודאפעסט]

הסליחות שאומרים בני אשכנז בימים אלו אינם מוגבלים לימים אלו. בשובבי"ם אומרים אותם ג"כ. הרי שלא נתקנו בדוקא לימי הסליחות או עשי"ת, אלא לצומות באופן כללי לתנות על הצרות ולבקש על החילוץ.

אולי מטעם זה מתמקדים פיוטי הספרדים לסליחה וכפרה, משום שנתקנו לימים אלו.