הודעהעל ידי מיכאל1 » ג' ספטמבר 19, 2017 8:19 pm
א. ביאורי הראשונים בדין קווץ.
גמ' לב,א לולב קווץ פסול, ופי' רש"י ד"ה קווץ, שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצים.
והנה רש"י פי' דמיירי שיוצאים קוצים משדרתו, ולפו"ר נראה שאם יוצאים קוצים מהעלים אי"ז קווץ הפוסל בלולב, ועי' לק' מש"כ בטעם פסול לולב הקווץ, ואם נאמר דחשיב כבעל מום א"כ יש לומר דס"ל לרש"י שדווקא כשיוצאים עלים מהשדרה חשיב כבעל מום אבל אם יוצאים הקוצים מהעלים אי"ז חשיב להעשות כבעל מום, ועי' מש"כ הרא"ש סי' ב' בשם הראב"ד ומה שהאריך הרא"ש לחלוק ע"ז, ונתבאר לעיל &, מיהו אם טעם הפסול הוא דרכיה דרכי נועם לכאורה אין חילוק בין יוצאים קוצים מהעלים לבין יוצאים קוצים מהשדרה, דתרוייהו מסרטים את הידיים.
אבל הריטב"א כ' בסתמא קווץ הוא מלשון קוצים, ולא חילק בין יצאו הקוצים מהשדרה ליצאו קוצים מהעלים.
ובטור ובשו"ע תרמה,ח העתיקו יש לו כמין קוצים משדרתו, ולא הזכירו כלל דין לולב שיש לו קוצים מהעלים.
ואולי אין זה במציאות מצוי בלולבים שיהיו קוצים יוצאים מעלי הלולב רק משדרתו, ומשו"ה לא התייחסו הראשונים והפוסקים כלל לדין זה, וצריך בדיקה .
ובס' העיטור (פט,ב מדפה"ס) כ' קייץ לשון קוצים שהעלים עומדים בשדרה כקוצים. ויש להסתפק בכוונת דבריו האם הפסול הוא משום שהעלים הם כקוצים ומסרטים את הידיים, ככופרא דפסול כדאיתא בגמ' בסמוך או שכוונתו הוא שהעלים אינם גדלים כברייתו של הלולב כשהם שוכבים על השדרה אלא עומדים כקוצים והוי כעין פסול של נפרצו עליו או אופתא.
והרמב"ן (בהשגות על הראב"ד בהלכות לולב) כ' שקווץ אינו אלא בלולב שפעמים נעשין עלין שלו כקוצין כעין כופרא וכעניין נעם וזה חובלים, אבל הדס וערבה אין דרכן בקוצין כ"כ וכשרין. ועוד מן הטעם שאמרנו שיכול הוא להוציא הקוצים מן השדרה שקוציו בעצו הם גדלים, אבל הלולב העלין עצמן נעשין קוצים.
ומבואר מדברי הרמב"ן דלא מיירי שאין העלים מכסים את השדרה משום שעומדים כקוצים דאל"כ הו"ל למימר שפסול משום אופתא, אלא מיירי שהעלים גדלים כברייתם שוכבים על השדרה ועולים עם הלולב כדרך כל שאר הלולבים, אלא כיוון שהעלים נעשו כקוצים הוי פסול שדרכיה דרכי נועם .
והנה יל"ע בדברי המאירי (בספר הלולב אות קס"ז) שהביא מדברי הרמב"ן שקווץ הוא שיוצאים בשדרה שלו לפעמים עוקצין כעין קוצים, ולכאורה זהו פי' רש"י ואילו הרמב"ן פליג ע"ז.
ב. טעם פסול קווץ.
מדברי הרמב"ן (שם) מבואר שפסול לולב הקווץ הוא משום דרכיה דרכי נועם, כדפסלינן כופרא. וכ"כ בס' תניא רבתי (לאחד מן הראשונים קרוב לדורם של בעלי התוס', סי' פ"ה) קווץ פירוש שעלו בו קוצים על השידרה ובעינן דרכיה דרכי נועם וליכא.
במשנ"ב סקל"ו כ' בשם הלבוש שטעם הפסולים שהביא השו"ע בס"ח הוא משום שאינם הדר, וכמה מפוסקי זמננו שליט"א נקטו שגם פסול קווץ הוא מטעם הדר, אך אפשר דקאי רק על לולב כפוף, ואפשר שקווץ פסול מטעם אחר, וכן בלבוש אין הכרח דקאי על לולב קווץ. אמנם מדברי המג"א תרמה,ו שכל הפסולים פסולים כל ז' מפני שאינם הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה וכשרים לשני, ומבואר שקווץ וכווץ פסולים משום הדר.
והנה בקובץ הערות (למס' יבמות סי' ו' סק"א) חקר בפסול של דרכיה דרכי נועם האם הוא טעם לדין או שהוא סימן לדין, וכגון בנידון דידן שמקשה הגמ' דילמא כופרא הוא הכפות תמרים שאמרה תורה, ומשני דרכיה דרכי נעם, האם הוי סיבה לפסול או דילמא דרכיה דרכי נעם אינו סיבת הפסול אלא זהו גילוי מילתא שכפות תמרים שאמרה תורה לא קאי על כופרא הואיל ומסרט את הידיים אלא קאי על מין אחר .
וברמב"ן ובתניא רבתי מבואר כהצד הא' שהרי לולב קווץ לכאורה נכלל באותו המין שהוא הכפות תמרים שציוותה תורה ליטלו, וא"כ ע"כ שאין דרכיה דרכי נועם גילוי שאי"ז לולב אלא הוי פסול דכיוון שלולב כזה מסרט את הידיים פסול הוא ליטלו למצוות ד' מינים.
ובס' עמק סוכות (לב,א ד"ה קווץ) כ' דלכאורה אם יסיר את הקוצים מהלולב הקווץ יהיה כשר, כיוון שבעצם הוא מין לולב שהתורה כיוונה עליו באומרה כפות תמרים. והא דבסמוך פריך ואימא כופרא ומשני דרכיה דרכי נועם בזה לא שייך לומר דכיוונה התורה על כופרא כשיטול מהכופרא את הקוצים דאין סברא שתסמוך התורה ע"ז שיסיר את הקוצים ותכוון על כופרא וע"כ דלא כיוונה התורה על כופרא כלל, וממילא יהיה פסול אף אם יסיר את הקוצים מהכופרא, אבל בנידון דידן שהוא לולב גמור ובמינו ליכא קוצים אלא שאיתרמי שיש בזה הלולב קוצים יהיה כשר כשיסיר את הקוצים .
ולפו"ר מדברי העמק סוכות מבואר שבפסול דרכיה דרכי נועם איכא את שני העניינים יחד, גם ילפינן דהוי גילוי מילתא שאין זה הדבר שציוותה התורה עליו, ומשו"ה פסלינן כופרא ללולב, וגם שמעינן מדין דרכיה דרכי נועם שדבר שמזיק את האדם אע"פ שודאי זהו הדבר שציוותה עליו התורה אין הוא כשר כל עוד יש בו את ההיזק לאדם, ורק בהסיר ההיזק יהיה כשר למצווה, והיינו שב' הצדדים שכ' בקובץ הערות נכונים לדינא .
אך בגיליוני הש"ס הק' על התניא רבתי שכ' שפסול קווץ משום דרכיה דרכי נועם, דהא דרכיה דרכי נועם זוהי הוראה רק לומר שלא הייתה כוונת התורה על מין שיוצאין ממנו קוצים ככופרא, משא"כ לולב שזהו מין שכיוונה תורה אליו א"כ אף אם לוקח לולב שיוצאין ממנו קוצים הוא רק מזיק בעצמו אבל מדוע שלא יצא בו ידי חובה, אא"כ נאמר שלולב הקווץ הוא ג"כ מין בפני עצמו ואהני קרא דדרכיה דרכי נועם לומר שאין כוונת התורה על מין לולב הקווץ, ודוחק . ומבואר מדבריו שהבין שפסול דרכיה דרכי נועם הוא רק כצד ב' של הקובה"ע דהיינו שהוי גילוי מילתא איזה מין לקחת למצווה אבל אי"ז טעם לפסול , ומשו"ה הוקשה לו אמאי פסלינן לולב הקווץ משום שאי"ז דרכי נועם.
ולכאורה לדברי הגיליוני הש"ס לא יהני להסיר את הקוצים מהלולב הקווץ כדי להכשירו, דהוי מין אחר ופסול בכל גווני.
והנה אשכחנא דבר חדש בחידושי הרא"ה שבלולב הקווץ פירש שהוא מלשון קוצים, ולפו"ר הוא כפי' רש"י. ובקו' הגמ' ואימא כופרא כ' מין לולב שיש לו קוצים, ולכאורה הוא דלא כפי' רש"י. ולכאורה הוי סייעתא לגיליוני הש"ס שלולב הקווץ הוא מין בפני עצמו ולא יהני להסיר את הקוצים.
והנה בגמ' בסמוך מקשה ואימא כופרא ומשני אביי דרכיה דרכי נועם, וכ' תוס' ד"ה דרכיה דרבא לא היה שם ומשום הכי לא מייתי קרא דהאמת והשלום אהבו כדלקמן בע"ב. והק' בהג' הראמ"ה דאכתי צ"ב דהו"ל לגמ' להביא את הפסוק של רבא כדרך הגמ' בהרבה מקומות, וביאר הראמ"ה שרבא לשיטתו דס"ל לק' לז,? שלקיחה על ידי דבר אחר הוי לקיחה ואפשר ליטול בדרכי נועם ולכן לקמן מייתי קרא לק' שיש לבחור מין שהוא בעצמו אמת ושלום. ובי' הראמ"ה דהכא כופרא הוא ענף שיש בו כבר תמרים ופסול משום שאי"ז דרך נועם שתצווה התורה לקצוץ ענף עושה פירות.
ולכאורה מבואר מדבריו שלרבא אין החסרון במעשה הנטילה דהא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ואפשר לבאר שהתורה תצווה על מין שצריך ליטלו דווקא ע"י דבר אחר, אלא שלא ציוותה על תורה על מין שאינו בעצמותו אמת ושלום כהירדוף או שבעצמותו אינו נועם ככופרא שנושא פירות, ועי' בלהורות נתן חי"א סי' ל"ח משכ"ב.
וא"כ לדברי הראמ"ה לא אשכחן סיבה לפסול לולב הקווץ שהרי אין בו חסרון של אמת ושלום וגם לא חסרון של דרכי נועם, ומה שמסרט את הידיים מחמת הקוצים שבו לא איכפת לן כלל דהא קיי"ל דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה .
ג. ביאור הראשונים בדין כווץ וטעם הפסול.
ובתוס' ד"ה קווץ הביאו את פירוש הערוך שהוא עניין צמיתה. ולפו"ר משמעות התוס' שהערוך לא נחלק על רש"י בגירסת הגמ' ואף לפי' הערוך גרסינן בברייתא קווץ אלא שפירוש קווץ הוא מעניין צמיתה, וכן מבואר בס' הערוך שפירש עניין צמיתה גם בערך כווץ וגם בערך קווץ, ומבואר דתרוייהו עניין אחד הם וא"כ א"צ לשנות הגירסא מלפנינו , וכ"כ בהג' חשק שלמה. וכן משמע ברא"ש שהביא פי' רש"י ופי' הערוך על גי' קווץ, וא"צ למש"כ בקרב"נ (אות ט').
אבל הרי"ף גרס לתרוויהו לולב כווץ קווץ וכו' פסול, וכן ברמב"ן (בהשגות על הראב"ד בהלכות לולב) וכן מקצת נוסחאות שכתוב בהן כווץ לפסול אינו אלא בלולב מפני שעליו קשין והן פשוטים ועומדים וכשמתכווצים כעין עור שחרכו פסול, וכ"כ בריטב"א כ' ויש גורסים כווץ כלומר שעשוי קמטים.
ולכאורה מדברי כל הני ראשונים מבואר שפסול כווץ הוא באופן שנתכווצו ונתקמטו עלי הלולב , ולפו"ר הוי פסול הדר שאי"ז הדור לקחת לולב שעליו כווצים .
אך בתורת המועדים (על השונה הלכות תרמה,יד) הביא את פי' הריבב"ן שכווץ היינו נכווץ השדרה עם העלים, ומשמע דבעינן לתרוויהו.
אמנם במאירי כ' לולב הכווץ עד שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, ומשמע שהפסול הוא משום שאין שדרתו מכוסה, כציני הר הברזל שפסולים באופן זה. והמאירי לשיטתו כ' שם שלגורסים כווץ באות כ"ף והוא שעלי הלולב פשוטות וכשמתכווצות ה"ז מום, ומבואר שלשיטתו אזיל שהחסרון הוא ששדרתו מגולה ולא הוי פסול משום הדר אלא הוי בעל מום. וכ"כ המאירי במגן אבות כ' שכווץ וסדוק ועקום וכו' שמעיקרם אין תורת לולב עליהם פסול בכל הימים.
וכ"כ באורחות חיים (דיני לולב סוף אות י"א) ופי' כווץ שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה , ועי' לק' שהביכורי יעקב ביאר באופן זה גם את דעת הרי"ף.
ובאור זרוע (סי' ש"ו) כ' קווץ שנתכווצו ראשי העלים כעין בית קיבול ונכנסו זה לתוך זה כזה, ובנדפס יש ציור כעין המנורה שבבית המקדש. ולכאורה אם הציור נכון הרי פסול כווץ הוא כעין נפרצו עליו דמתני'. אך יותר היה נראה לומר שכוונת האו"ז שנתקמטו העלים ונעשו כעין שלשלת (זיג זג) ויש כעין בית קיבול ביניהם, והיינו כדרך הרמב"ן והריטב"א, וצ"ע.
וביראים סי' תכ"ב כ' לולב כפות כווץ סדוק עקום דומה למגל פסול, כווץ פי' כמין הוצין, כזה. ולפנינו יש ציור שהוא ממש נפרצו עליו, אך בתועפות ראם כ' שצ"ל שהיראים ס"ל כרש"י ובמקום הוצין יש לגרוס קוצין, אך גי' כתה"י היא כווץ.
והביכורי יעקב סקכ"ב כ' שלא נתבאר בפוסקים אימתי נקרא נצמת, רק ברא"ש כ' שיש בו כעין קמטים, ולכאורה נראה דלמשנ"ת בדברי האו"ז שמעינן גדר בנתכווץ שבעינן שיכנסו העלים זה בזה ויהיה ביניהם כלי קיבול.
אך בביכורי יעקב הק' עמש"כ הרא"ש שפסול כווץ הוא שיהיו בלולב כעין קמטים דהא החוש מעיד שכל דבר לח קצת קודם שיבש נעשה כמוש ונצמת, ונעשה בו כמין קמטים, ולולב ג"כ קודם שנעשה יבש וכלה כל מראה ירקות שבו כבר נעשו קמטים בעליו ונעשה דק הרבה ממה שהיה כשהוא ירוק ולח, וזה ע"כ היינו נצמת, וא"כ אמאי איצטריך לפסול לולב היבש תיפו"ל שהוא נצמת כבר מקודם לכן, והניח בצ"ע .
ובעמק סוכות (לב,א ד"ה קווץ) כ' שכווץ הוא לולב הכמוש, וביאר שברייתא דידן שפסלה כמוש פליגא על הברייתא לעיל לא,א שהכשירה כמושים.
ד. ביאור דברי השו"ע שהביא את ב' הפסולים.
הטור הביא את ב' הפירושים, וכ' יש לו כמין קוצים בשדרתו או שנצמת ונכווץ פסול, וכ"פ בשו"ע תרמה,ח.
והנה הריטב"א אחר שהביא את ב' הפסולים כ' ותרוייהו פסולים מספיקא, אמנם בביאור הגר"א דייק מדברי הרי"ף שגרסינן לשניהם קווץ וכווץ וא"כ תרוייהו פסולים בודאי.
וכ' הביכורי יעקב סקכ"א שהטור והשו"ע הביאו לפסול גם לולב כווץ וגם לולב קווץ משום דמספקא להו הלכה כמי. ולכן אם יש לו ב' לולבים א' כמין קוצים בשדרתו וא' נצמת באחד מהם יוצא ממה נפשך. גם מיום ראשון ואילך י"ל דכשר כל אחד מהם לבדו ג"כ דהו"ל ספיקא דרבנן לקולא.
ובתוספת ביכורים כ' שאמת שהרי"ף הביא כווץ וקווץ, ופירשו דבריו הר"ן והריטב"א שקווץ היינו שעלו בו קוצים כרש"י וכווץ היינו שנעשה כעין קמטים כהערוך. אמנם באורחות חיים ביאר לשון כווץ שפסול משום שאין ראשו של זה מגיע לעיקרו של זה. ואם נסביר באופן זה את דברי הרי"ף אזי אין מקור לפסול לולב שנכווצו עליו. וכ' הביכור"י שכן נראה דעת הרא"ש שהרי הביא את פי' רש"י והערוך על גירסת קווץ היינו משום שגירסת כווץ ס"ל כפי' האו"ח וזה לא הוצרך הרא"ש להזכיר שכבר כ' דין זה גבי ציני הר הברזל, רק בפירוש קווץ מספק"ל האם הוא כרש"י או כהערוך, ולכן אפילו לדעת הרי"ף יש לברך ממ"נ אם נוטל שניהם דרק חד מינייהו נכלל בשם קווץ הפסול, וכווץ הוא פסול אחר כהאורחות חיים.
ובס' פיתוחי ארבעת המינים (עמ' ע"ב) כ' שאחר המחילה רבה דברי הביכורי יעקב תמוהים, חדא שמצינו חבר לרי"ף בספר האגודה שגרס לתרוויהו בגמ' ופי' כווץ כהערוך. ושנית מה שכ' הביכור"י שהרא"ש לא הביא דין כווץ אינו מובן הלא לפי' הערוך שהביא הרא"ש שם, מוכרחים לגרוס כווץ בכ"ף וכמו שפי' בקרבן נתנאל (אות ט'). ושלישית מש"כ הבכור"י לבאר דין כווץ שהביא הרי"ף בדרכו של האורחות חיים אי"ז נראה כלל דהא מתוך שפי' שסתם הרי"ף באומרו כווץ בסתמא מיירי כפי' הערוך שנצמת ונכווץ. ולכן תפס עיקר לדינא ששתי הגירסאות אמת, ולא שנקטינן לחומרא משום ספיקא דדינא, והעלה שגם אם יש לאדם ב' לולבים אחד קווץ ואחד כווץ אפילו אם לוקח שניהם ביחד לא יצא ידי חובה, וכן בשאר הימים לבני אשכנז שפוסלים מה שאינו הדר כל שבעה אין לצאת בהם ידי חובה.
ולענ"ד דברי הביכורי יעקב אשר "התנהגותו ואופן לימודו היה כאחד מגדולי הראשונים" ברורים וישרים ואין טענה בכל אחת מג' הראיות שהביא בס' פיתוחי ארבעת המינים כדי להשיג על דבריו.
ראשית השיג על דברי הביכור"י מס' האגודה, וז"ל ספר האגודה לולב קווץ שיוצאים בשדרה שלו עוקצין כמין קוצים, ובערוך פי' לשון כוויץ כווצו מעיה. והנה לא מבואר מדברי האגודה שגרסינן בגמ' לתרוייהו, ואדרבה משמע מלשונו שהערוך בא לפרש באופ"א מהפירוש הראשון שהביא שהוא פי' רש"י, שהרי לא הזכיר מאומה דבערוך גרס כווץ אלא כ' שבערוך פירש, ומבואר שנחלקו רש"י והערוך בפירוש הגמ' ולא בגירסאות, וכמש"כ לעיל בתוס'. וביותר שהרי האגודה נסמך על הערוך והערוך גופיה פי' שקווץ וכווץ הוא עניין אחד, וא"כ אין צורך כלל לשנות הגירסא, ושפיר גרסינן קווץ ואפשר לפרשו לשון כיווץ.
ובזה נופלת גם טענתו השנייה שבדברי הרא"ש מוכרחים לגרוס כווץ, דלמשנ"ת אין אפילו רמז של הכרח לגרוס כווץ, ורק הקרב"נ פירש כן ברא"ש, אמנם אין לזה הכרח כלל. ושפיר יכול הערוך לנר לחלוק על הקרב"נ בביאור דברי הרא"ש, ואדרבה הרא"ש לא הזכיר להדיא דגרסינן קווץ וכווץ ומשמע כמש"כ הערול"נ ודלא כהקרב"נ .
ומש"כ בשלישית שמסתימת דברי הרי"ף נראה שפירש כווץ כדרכו של הערוך ולא כהאורחות חיים, הנה אם קבלה היא נקבל, אך לכאורה מנלן להניח כמילתא דפשיטא שדרכו של הערוך היא היותר מחוורת שנאמר שאליה התכוון הרי"ף כשסתם פירוש כווץ, אולי דרכו של האו"ח היא היותר פשוטה ואליה נתכוון הרי"ף ובפרט שהאו"ח לאו יחידאה היא שכן נמצא בדברי המאירי וכמש"כ לעיל.
הלכך דברי הערוך לנר ברורים וישרים, ואפשר שיש להכשיר ליטול בחוה"מ לולב כווץ או קווץ, ואפילו ביום טוב ראשון אם יש לו ב' לולבים כווץ וקווץ שפיר יוצא ידי חובה, אמנם הביאור הגר"א ס"ל בדעת הרי"ף דתרוויהו פסולים בודאי וכמש"כ לעיל.
ובעמק סוכות (לב,א סוד"ה קווץ) כ' שאף לדברי הריטב"א שמפרש שקווץ וכווץ פסולים מספיקא, אינו רק פסול ביו"ט ראשון שנטילת לולב היא מדאורייתא אלא אפילו בחוה"מ שנטילת לולב היא מדרבנן נמי פסלינן לקווץ וכווץ, דדמי למש"כ תוס' ביצה יד,א ד"ה א"ב? שהיכא שיש לכל צד קולא וחומרא מחמרינן גם בדרבנן דאל"כ אתי להקל בתרוויהו וממה נפשך יעשה איסור, הלכך הכא מחמרינן כב' הפירושים שהרי אם נקל אזי ביום א' דחוה"מ יקח לולב עם קוצים ויפרש פסול כווץ כהערוך, וביום ב' דחוה"מ יקח לולב נצמת ויפרש קווץ עם קוצים כפי' רש"י, ויהיה תרתי דסתרי והלכך מחמרינן כב' הפירושים.
ועי' לעיל סי' אות ?& שהארכנו טובא בנוטל ביו"ט ראשון ב' לולבים שאחד מהם כשר ממה נפשך, וגם בספק דרבנן בתרתי דסתרי, וצרפנו לכאן.
ה. לולב המסתיים בשלשלת (זיג זג).
כיום מצוים לולבים שכל עלי הלולב עולים כדרכו, ואינם מקומטים ונצמתים אלא שהתיומת מסתיימת בכעין שלשלת (בדרך כלל לולבים אלו הם מאל-עריש), ויש לדון האם בכה"ג הוי כעין פסול כווץ שעלו בו קמטים שפסול, או שאינו חשיב כלל ככווץ בכה"ג.
ובס' כשרות ארבעת המינים (עמ' קס"ד) כ' שלולב שבראשו קמטים כמין שלשלת אפשר שהוא בכלל כווץ ופסול.
אבל באורחות רבנו (ח"ב עמ' רמ"ד) כ' שלולב שראשי העלים שסביביו מקובצים בקמטים כסלסלת כשר. וכן בס' ארבעת המינים למהדרין (עמ' קכ"ד) הכשיר בכה"ג, והוסיף שאם התכווץ הרבה באופן שפוגע ביופיו של הלולב יש בזה חיסרון זה קלי ואנוהו.
ולכאורה יש להכשיר לולב המסתיים בשלשלת מכמה טעמים, ראשית שבביכורי יעקב ובעמק סוכות (הו"ד לעיל) ביארו שפסול כווץ הוא מחמת כמישה ויבשות, וא"כ לולב המסתיים בשלשלת שזוהי ברייתו אינו בכלל זה.
ועוד טעם להכשיר ע"פ הריבב"ן (הו"ד לעיל) שפסול כווץ הוא באופן שנכווצו העלים עם השידרה, ואף לשא"ר נתבאר שפסול קווץ לכאורה הוא בשידרה, ולא בעלים. ואפילו אם נאמר שפסול כווץ הוא בעלים ג"כ אכתי באופן שרק התיומת היא כשלשלת לכאורה אין מקום לפסול שלא מצינו מי שיאמר שלעניין זה יש לתיומת מעלה יותר משאר עלי הלולב .
והגאון ר' יוסף שוב שליט"א אמר בשם הגאון הגדול ר' משה שטרנבוך שליט"א שכיוון שמצויים הרבה לולבים המסתיימים בשלשלת ה"ז כאתרוג הכושי, וכשר.
ו. דעת הרמב"ם בפסול קווץ וכווץ.
הרמב"ם לא הזכיר את פסולי קווץ וכווץ, ובלחם משנה פ"ח מלולב ה"ג כ' שאינו יודע טעם אמאי השמיט הרמב"ם דינים אלו. וכן בכפו"ת (לב,א ד"ה והתניא) הניח בצ"ע את השמטת הרמב"ם לדינים אלו.
ובערוך לנר (ד"ה עקום) כ' דאולי י"ל דס"ל לרמב"ם דהאי קווץ הוא כפי' הערוך שהוא מלשון צמיתה , וכיוון דלעיל כט,ב תנן דיבש פסול, ובודאי אין הלולב נחשב יבש אא"כ נצמת תחילה וא"כ למה לי פסול דיבש תיפוק ליה דהוי צמות, ועכצ"ל דברייתא פליגא אמתני' וכיוון שהרמב"ם פסק דמתני' דיבש פסול א"א אין לו להביא עוד הך דקווץ שהרי הוא בכלל יבש. ושנה דבריו בביכורי יעקב סקכ"ב.
ובעמק סוכות (לב,א ד"ה קווץ) ביאר דעת הרמב"ם דס"ל שצמות הוא כמוש, וא"כ הוי מחלוקת בין ברייתא כאן דפסלה כמוש, ואילו לעיל לא,א מכשירה הברייתא ד' מינים כמושים, ונקט הרמב"ם לעיקר את הברייתא דמכשירה כמוש, ולכן פסק בפ"ח מלולב ה"א דכמוש כשר וא"כ לא היה להרמב"ם להביא את פסול קווץ, וכ"כ גם הביכורי יעקב בתוספת ביכורים.
ובהלכות חג בחג (עמ' ס"ח) כ' שלדברי המאירי ובאורחות חיים שכווץ פסול שהוא כעין ציני הר הברזל, יש לבאר שהרמב"ם לא הוצרך לכתוב פסול כווץ שנכלל במש"כ בפ"ח מלולב ה"ד לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין אלא זה תחת זה אם ראש זה לעיקר שלמעלה ממנו עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין כשר, ואם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול.