סתירת הסוכה
הבורא ית"ש ציונו בתורתו הקדושה לישב בסוכה בחג הסוכות, ורבות פירשו לנו חז"ל אודות בניית הסוכה ואופן עשייתה כדת וכדין. והיא ערוכה לנו במס' סוכה. אלא שבמאמר שלפנינו נכתוב בעז"ה מהספרים ליקוטי בתר ליקוטי אודות 'פירוק הסוכה' אחר חג הסוכות, והסובב.
זמן פירוקה
כתב ספר סדר היום (הנהגת מוצאי יו"ט של סוכות): גם הסוכה יתיר אותה ויסתור אותה שידעו שלא נעשית אלא למצותה. ואם יכול לשמור העצים והקנים לשנה הבאה לחזור לעשות בהם סוכה של מצוה, מה טוב ומה נעים אחר שכבר עלו ונתעלו בענין מצוה לא ירדו לענין חול. גם אם יעשה בהם איזה תשמיש של מצוה אחרת טוב ויפה, ואם לאו יוכל לשנות לדברים אחרים ואפי' של חול (עי' מ"ב סי' כא' ס"ק ו'). ואף על פי שנאמר: 'חג הסוכות ז' ימים לה'. ואז"ל, שאין נאותין בהם, היינו תוך ז' ימי החג אבל לאחר מכאן אין חשש. עם היות ששמעתי וכמדומה לי שראיתי שיש חסידים ואנשי מעשה שאחר שסותרים הסוכה מאספין הכל אל מקום אחד ושורפין הכל ואין נאותין ממנו, חומרא יתירה היא זו.
כעין דברי ספר סדר היום שכתב, שיש להתיר את הסוכה במוצאי יו"ט שידעו שלא נעשית אלא למצותה, אנו מוצאים בדברי המהרש"א (שבת קיט' ע"ב) אהא דאמרינן בגמ' בענין סעודת מלוה מלכה, ואמר רבי חנינא לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית, חמין במוצאי שבת מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת וכו'. טעם הדבר דיש לכבד השבת בסעודת לויה בדבר חדש שנתחמם אחר השבת, ליהנות ממנו שהיה אסור בו ביום חמין ופת חמה. וקרוב לזה טעם ברכת מאורי האש במוצאי שבת וביוה"כ על הנר, שהוא דבר שנתחדש ליהנות בו עתה שהיה אסור בו ביום שבת העבר, ע"ש. [וזהו אולי גם טעם ספר סדר היום שיש לפרק הסוכה מיד במוצאי יום טוב, בכדי להראות שאת הסוכה עשינו על פי ציווי ה' בלבד ובזמן הציווי גרידא. ואין אנו משאירים אותה עוד שלא יאמרו שעשינו אותה להנאתינו].
וכן בספר מעשה רב (סי' קפה') כתוב שהגר"א היה משתדל לטעום במוצאי פסח חמץ. וביארו שכוונתו הייתה להראות שאין עושה המצוה להנאתו אלא לקיים מצוות הקב"ה. וכתבו בספרים, שמקור מנהג הגר"א הוא מדברי תרגום יונתן בן עוזיאל (שמות יב' יח') עה"פ: בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. וכתב, בניסן בארביסר יומין לירחא תכסון ית פסחא וברמשא דחמסר תיכלון פטירי עד יומא דעשרין וחד לירחא ברמשא דעשרין ותרין תיכלון חמיע. [בליל חמשה עשר לחודש תאכלו מצות, עד עשרים ואחד לחודש, ובליל עשרים ושנים לחודש תאכלו לחם]. ולכאו' יש להבין מהם כוונת סוף דבריו, והא פשיטא שבליל עשרים ושנים לחודש אפשר כבר לאכול חמץ? וכתבו בספרים שלכך השתדל הגר"א לאכול חמץ במוצאי פסח להיכרא, בכדי להראות שאינו עושה המצוה להנאתו אלא לקיים מצות בוראו.
ואפשר שזהו כוונת הרמ"א בהל' הבדלה (סי' רצו' סעי' ב') שכתב: ונהגו להבדיל במוצאי פסח על שכר ולא על יין, ע"ש. והכל הוא בכדי להראות שחביב עלינו ציווי הבורא וכל מעשינו וכוונתינו הם לש"ש בלבד. ובכך שאנו אוכלים חמץ במוצאי הפסח ניכר הוא מה שקיימנו בכל ימי הפסח שלא לאכול חמץ כרצון בוראינו ית"ש. וכן הוא לגבי שבת וסוכה כנ"ל.
כתב בדרכי משה בשם מהרי"ל, יש נהגו שהתינוקות סותרים הסוכה ומבערים אותו בשמחת תורה, ומורי אבי ז"ל כשהייתי נער מוחה בידי מלסתור ביום טוב ע"כ. (אליה זוטא סימן תרסט'. ועי' בבאה"ט ס"ק ב')
סימון הדפנות
כתב מהרי"ל: מהר"ש, היה מסמן למחיצות הסוכה כדי לראות סדר עמידתן שלא ישנה משנה לשנה. וכן הוא בירושלמי: 'והקמות את המשכן כמשפטו', וכי יש משפט לקרשים? אלא קרש שזכה ליתן בצפון ינתן לעולם בצפון (באר היטב סי' תרל' ס"ק ו'. עי' בביה"ל שם). וכתב על כך בספר ביכורי יעקב (סי' תרל' ס"ק טז'): והפוסקים לא הביאוהו, גם לא ראיתי מי שחש לזה. ובאו"ח (סי' ח') לענין ציצית, הביא המג"א (ס"ק ו') בשם של"ה, שיש שנהגו לעשות סימן בטלית, שאותן ציציות שהן לפניו יהיו לעולם כן מטעם הירושלמי הנ"ל (מובא במ"ב שם ס"ק ט', וז"ל: ונהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו, ע"ש). אבל בשם הכתבים כתב, שהאר"י ז"ל לא הקפיד על זה. ולפענ"ד נראה שאינו דומה כלל להירושלמי, דבשלמא שם (במשכן) לצפון יש קדושה יותר, שקדשי קדשים נשחטין בצפון דוקא ושולחן בצפון. וכן לדרום יש קדושה, שמנורה בדרום. לכן אין מורידין מקדושה. אבל בציצית וברוחות הסוכה אין קדושה לאחת יותר מלחברתה, לכך אין מקפידין לסמן (וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי' כח'). ובספר ערוך השולחן (סי' תרל' כט') כתב: ומ"מ נכון לעשות כן וכן המנהג. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)