אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְיָ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַייָ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: (ויקרא כג,לט-מב)
בפסוקים אלו מצווה המחוקק המקראי על לקיחת מגוון תוצרים מן הצומח, לכבוד איסוף תבואת הארץ, ולשמוח לפני האל שבעת ימים. נשאלת השאלה, מה על החוגגים לעשות עם אותם "פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"? סתם לקחת? לקחת ולהסתובב אתם? ומה הקשר בין לקיחת המינים לבין הציווי על הישיבה בסוכות?
מן המשנה במסכת סוכה ברור שמסורת חז"ל הייתה שהלקיחה היא פשוט נטילת המינים ביד, ולשמוח עמם במקדש ("לפני ה' אלהיכם"), או מחוצה לו, "בגבולין", "במדינה". כך למשל נאמר בפרק ג:
מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב - כשייכנס לביתו, ייטול על שולחנו. ואם לא נטל בשחרית ייטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.
עם זאת, נראה ששרידים להבנה אחרת באשר לתפקידם של ארבעת המינים מבצבצים כבר בספר נחמיה (ח,יג-טו):
בַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.
שלושה מארבעת המינים - הדס, תמרים, עץ עבות - נזכרים כאן, בהקשר של עשיית סוכה!
ובאמת בעניין זה של עשיית סוכה מארבעת המינים נתגלעה מחלוקת בין רבי יהודה ל"חכמים", שחלקו עליו. כך אומר הספרא, מדרש ההלכה לספר ויקרא:
"ישבו בסכות" - בסכות שלכל דבר. שר' יהודה אומר: הדין נותן שלא תהא סוכה אילא מארבע המינים. מה אם הלולב, שאינו נוהג בלילות כימים, אינו בא אילא מארבעת מינים, סוכה, שהיא נוהגת בלילות כימים, אינו דין שלא תהא אילא מארבעת מינים? אמרו לו לר' יהודה: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, הא אם לא מצא מארבעת מינים ישב לו שלא בסוכה? והכתוב אומר: "ישבו בסוכות" - בסכות שלכל דבר.
וכן עזרא אומר: "ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם [ו]בירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב".
די ברור שההנמקה של "וכן עזרא אומר" (כאמור זה מספר נחמיה, אך חז"ל ראו בספרים עזרא-נחמיה ספר אחד) חלה על דברי רבי יהודה, שלא הביא לשיטתו רק את הקל וחומר, אלא גם את הראיה מספר עזרא-נחמיה.
ובאמת, בפרשנויות לא-רבניות של החוק המקראי, ההבנה שיש להכין את הסוכה דווקא מארבעת המינים, ושזו בעצם מצוות ארבעת המינים, רווחת, וכך נוהגים השומרונים והקראים.
האם נותר שריד לאותה תפיסה גם בספרות הרבנית? לכאורה, לא ולא. במשנה אין לכך זכר, וכבר בספרא דעתו של ר' יהודה מוצגת כדעת יחיד, דחויה. כך גם בתלמודים וכן בפוסקים מאוחרים יותר - איש לא סבר שיש לארבעת המינים תפקיד בבניית הסוכה.
והנה, בשרידי פיוט מן המאה ה-כ', של מחברת הקרובה לחוגי הרבנים דווקא, אנו מוצאים השתקפות של אותה תפיסה קדומה! כך נאמר בפיוט, המכונה על שם מילותיו הראשונות "שלומית בונה סוכה", ומיוחס לנעמי שמר, פייטנית נודעת באותה מאה (ההשלמות בסוגריים רבועים משוערות):
שלומית בונה סוכה
מוארת ו[ירוקה]
על כן היא ע[ ה]יום
ואין זו סתם סוכה
מוארת וירוקה -
שלומית בונה סוכת שלום
היא לא תשכח לשים
לולב והד[סים]
ענף של ערבה ירוק
[אתרוג? ??? ] עליו
וכל פירות הסתיו
[...]
השלמת ה"הד[סים]" בטוחה למדי עקב החרוז, אך השלמת האתרוג אינה אלא השערה בלבד, כדי להשלים את המין הרביעי, "פרי עץ הדר", הוא האתרוג לפרשנות הרבנית. עם זאת יש לזכור שאותו מין - אם זהו מין פרי ספציפי בכלל - לא נזכר כלל בספר נחמיה, ואפשר לפיכך להשלים במגוון דרכים אחרות. [תוספת בעת ההגהות: כעת נמצא פרגמנט נוסף של השיר שממנו עולה כנראה שיש להשלים "רימון בתוך עליו". אם אין זה שיבוש מעתיקים, אפשר שיש מכאן ללמוד גם על תפיסה מפתיעה, המקורבת גם היא לתפיסות הלכתיות חוץ-רבניות, באשר לזהות "פרי עץ הדר", שאינו כולל דווקא אתרוג אלא כל פרי מהודר]
הרי לנו בניית סוכה - מארבעת (או משלושת) המינים, וכשיטת רבי יהודה! שיטה זו, שנחשבה אבודה במשך מאות שנים, צצה לה לפתע פתאום במאה ה-כ', וראוי הדבר למחקר נוסף, מנין הגיעה, ועד כמה היו לה ביטויים בשטח.
לא מיותר לציין גם את הנושא המגדרי. בפיוט זה שלומית - אישה - בונה את הסוכה, היא ולא גבר. דבר זה הוא חריג במסורת ובפרקטיקה הרבנית, שבה גברים הם שבנו את הסוכה, ונתפסו גם כאלו המחויבים בה. והנה בתוספתא (סוכה א,א) נזכרת אישה נוספת שישבה בסוכה, ואותה מביא כראיה לא אחר מאשר רבי יהודה:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר. אמ' ר' יהודה: מעשה בסוכת הילני שהיתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה ולא אמר אחד מהן דבר! אמרו לו: מפני שהיא אשה, ואשה אין חייבת בסוכה. אמר להם: והלא שבעה בנים תלמידי חכמים <היו לה>, וכולן שרויין בתוכה!
רבי יהודה הביא ראיה מהילני שישבה בסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. אמנם התוספתא מצטטת את תשובתו לחכמים בכך שכוונתו לבניה תלמידי החכמים ולא לה, הפטורה מסוכה, אך לא כך עולה מניסוח דבריו הראשוני, שהתמקד דווקא באותה אישה צדקת. אפשר לפיכך שתשובתו של ר' יהודה לא הייתה אלא לשיטת חכמים, או שתשובה זו היא מעשה של עורך מאוחר, אך לר' יהודה עצמו אכן אישה בהחלט חייבת בסוכה, ויש להביא ראיה ממנה. [תוספת בעת ההגהות: בהערת שוליים יש להוסיף שאפשר שלא לחינם הוזכרה בפיוט שלומית, המזכירה לנו את המלכה האהובה שלומציון, בעוד שכאן נזכרת מלכה אהובה אחרת]
עולה מכאן שניתן להגדיר את פיוט "שלומית בונה סוכה" כפיוט "יהודאי" משני צדדים שונים, ויש בדברים כדי לפתוח פתח צר לעולמם של בני המאה ה-כ', שהספרות עליהם נותרה כמעט ללא עקבות לאחר העלאת כל דבריהם לרשת האינטרנט, שנמחקה לחלוטין בידי הווירוס המפורסם משנת 2043.
http://bloggershuni.blogspot.co.il/2013/09/shlomit.html