ויהי בהיות חג הסוכות, ויעל המלך על המזבח כחֹק הכהנים, אז החלו הפרושים, המה החכמים, לשחוק באתרוגים ובמקלות־תמרים ולהכות איש את אחיו באתרוגים ובמקלות־תמרים בשמחה ובטוב לבב, כי חוק הוא ליהודים לשחוק בפרי עץ הדר ובתמר. אז אחד מן הפרושים מלאו לבו להשליך אתרוג ולהכות את המלך. ויקצפו גדודי המלך ויאמרו אל הפרושים: למה זה תחללו את המלך להשליך עליו את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר? ויאמרו: אין זה חילול, כי חוק הוא לנו לעשות כן. ומרוב דברים באו לחרפות, ויחרפו את המלך ויאמרו: בן המחוללת, לא נאה לך כהונה, כי חללה היתה אמך. ויקצוף המלך מאד ותבער בו חמתו, ויט ימינו מעל המזבח, ויאמר: חרב. וישלפו חרבותם גדודי המלך וישליכו ארצה הרוגים ששת אלפים מן הפרושים בתוך חצר ההיכל.
ספר הקבלה לראב"ד הראשון:
ומת המלך יוחנן ומלך תחתיו אלסכנדר בנו, והוא הנקרא ינאי מלכא. והיה שונא את החכמים. והיה מנהג ישראל באותו זמן לשמוח ביום ערבה, והיו מכין זה את זה במורביות של ערבה. ויום ערבה אחד עשו כן, והמלך אלסכנדר עמד על המזבח להקטיר, ורגמו אחד מן התלמידים באתרוג על מצחו. וירם ימינו מעל המזבח ויאמר 'חרב'. והרג בחכמים גם הוא מכה גדולה...
מאה שערים לר' אליהו ב"ר אלקנה קפשאלי:
ובזמן [ההוא], אנשי ירושלם היו מביאים אתרוגיהם ביום טוב אחרון של חג, והיו שמחים לרוב. והיו מתקנים קתדראות לנשים בפני עצמן ולאנשים בפני עצמן, ודרך עונג ושמחה היו משליכים אתרוגיהם זה על זה, וכמו שכתוב (ויקרא כג מ): 'ושמחתם לפני יי אלהיכם שבעת ימים'..