פורום אוצר החכמה

בגמ' בסוכה י: דעת ר' עקיבא שהסוכות שהושיבנו ה' בהוציאו אותנו ממצרים הן סוכות ממש. רש"י מפרש שעשו להם בשעת חנייתן.
מה א"כ העניין לזכור סוכות אלו באופן מיוחד?

הרוקח (בסימן רי"ט) כותב שלמ"ד סוכות ממש הרי זה זכר למלחמת סיחון ועוג שבזמן המלחמה עשו סוכות.

ראה רמב"ן על הפסוק.

ורשב״ם

תודה לכולם. א"כ לפי הרשב"ם הסוכות הן זכר למחסור, ולפי הרמב"ן הן זכר לעזרת ה' בעת מחסור.

מדוע א"כ, לרמב"ן, יש לזכור את המצב הגרוע ולא את אמצעי הסיוע של הקב"ה?

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג
ושני המועדים האלה, רוצה לומר, סוכות, ופסח, מלמדים דעות ומדות, אמנם הדעת בפסח, הזכרת אותות מצרים והתמדתם לדורות, אמנם הדעת בסוכות, להתמיד זכר אותות המדבר לדורות, אמנם המדות הוא שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות להשם ושילמוד מדת ענוה ושפלות, יאכל מצה ומרור בפסח לזכור מה שאירע לנו, וכן יצא מן הבתים לשכון בסכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות, לזכור שכן היה עניננו בתחלה, כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו', ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה בחסד השם וביעדיו לאבותינו, בעבור שהיו אנשים שלמים בדעותם ומדותם, ר"ל אברהם יצחק ויעקב, שזה ג"כ הוא ממה שהתורה תלויה עליו, ר"ל שכל טוב שהטיב השם לנו וייטיב, אמנם הוא בזכות אברהם יצחק ויעקב אבותינו, מפני ששמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט

שני חברים עמדו בצד הדרך, באישון ליל, בליל חורפי וגשום. כך עומדים שעתיים, ואינם יודעים האיך הם יגיעו הביתה. לא פלאפון להם ולא שום מידע או קשר עם יקיריהם שבבית. כך נוקפים שעות, עוברים כמה רכבים מתי מספר, הלא בכביש נידח המה עומדים, אם כי היו כמה מוניות שעצרו בדרך, אך הם מבקשים משהו שאין להם בכיסם הדלפון. וכך הם ממשיכים להמתין שתבוא הישועה.
כאמור, רוב הרכבים אינם מזהים אפילו את האנשים האפלוליים המשוועים לעזרה, אם כי יש גם שזיהו גם זיהו אך התעלמו.

בסוף הגיעה להם העזרה, אך לכל אחד בדרך שונה ועיחודית.

ליד אחד מהם עצר רכב, והושיט בחיוך שטר של 200 שקל, אמר לו: ר' יהודי, תשיג במהרה מונית ותגיע הביתה בשלום, תוך שהוא מוסיף לו גם מאכל חמים וביתי 'שיהיה על הדרך'. ואכן כך עשה. והגיע הביתה ברכב מהודר.

לעומתו, ליד החבר השני נעצר רכב אחר, קטן זעיר טרנטה למהדרין וגם עמוס, אך ברוב חסדו הצטופפו כולם והיהודי נכנס, והטרנטה החל לנוע ימינה ושמאלה, כאשר הנהג בעל החסד לא וויתר ושינע את האיש עד מפתן ביתו במושב המסויים שהוא גר בו.

כעבור כמה שנים - מי מתוך השניים יזכור יותר את החסד שנעשה עמו? ברור !

גם המצות וגם הסוכות, הם שני 'קרשי הצלה' רעועים שהקב"ה שלח לנו בעת צר ומצוק, בעת שיצאנו מארץ מצרים בחיפזון ונאכל מצות כי לא חמץ, כמובן המצות האלו הם טרנטה שבלחם, אך הם די משביעים. וכיוצא בזה הסוכות המחסות מזרם וממטר אינם מתקרבים בשום פרמטר לסלון ביתינו הממוזג והנעים.
אך מסתבר, שדווקא את הסיוע הטרנטה שנעשה מכל הלב, את החווייה הזאת נזכור לעד, הסימבול הזה לא יוצא מאיתנו לאורך ימים ושנים. ולכן מה יפה ומה נעים, שגם בפסח וגם בסוכות אנו זוכרים את הלחם הרעוע ואת הצל הרעוע - הם ורק הם מזכירים כל כך את טובתו וחסדו של ה' יתברך בשעה קריטית בדרכנו להיות עם נבחר !!

דודי צח ואדום יפה דרשת יפה המשלת

אפרקסתא דעניא כתב:בגמ' בסוכה י: דעת ר' עקיבא שהסוכות שהושיבנו ה' בהוציאו אותנו ממצרים הן סוכות ממש. רש"י מפרש שעשו להם בשעת חנייתן.
מה א"כ העניין לזכור סוכות אלו באופן מיוחד?

בערוה"ש מסביר שסוכות ממש הוא לזכור את הדרך במדבר הגדול והנורא, איך שהקב"ה ליוה אותנו במדבר עם כל ההצטרכיות וכו' עיי"ש

לא יודע אם כתב כן מסברא דנפשיה או שזה נמצא כבר, אבל זהו נראה פי' עפ"י פשט

זה הרמב"ן.

זוהר עמר מתעסק בזה בקונטרסו על ארבעת המינים בפרק המוקדש לטעם המצווה. כזכור לי שבהקשר לסוכה אין שם הרבה מעבר לרמב"ם ורשב"ם.
אבל על ארבעת המינים הוא מוסיף טעם של בקשת מים עיין שם.
וכבר קדם לו Arthur Schaffer במאמרו באחד מכרכים של Tradition "THE AGRICULTURAL AND ECOLOGICAL
SYMBOLISM OF THE FOUR SPECIES
OF SUKKOT".

י"א שיש לזכור את הנס הנעשה בסוכות שבנו, בגדילתה כפי גודל המשפחה וכמו הבגדים שגדלו עימהם.

כוונת מצות ישיבת סוכה כפשוטה

אש משמים כתב:י"א שיש לזכור את הנס הנעשה בסוכות שבנו, בגדילתה כפי גודל המשפחה וכמו הבגדים שגדלו עימהם.

האם יש מקור לחידוש זה?
ראיתי בספר דולה ומשקה [תליתאה] שכתב כן בשם הגר"נ גשטטנר זצ"ל, מצורף. אך לכא' זה חידוש גדול, שצריך מקור במדרשים או בראשונים.

השנה הסתדרה לי בראש הבנה חדשה בדרך הפשט, וטרם הספיקותי לעיין אם יש לה מקורות ויסודות נאמנים, שסוכות ופסח הרי הם שני מועדים מקבילים ממש, על אמונתם של ישראל, שהלכו באמונה שלימה אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה.
הסוכה - על שום שהלכו במדבר, וסמכו על ה' שיהיה להם למחסה.
המצה - על שום שהלכו בארץ לא זרועה, וגם צידה לא עשו להם.
ועל דא, הנה בפסח אנו עוזבים את לחמנו המשביע של כל השנה ואוכלים מצה כאותו הלחם שלא הספיק כו', ובסוכות אנו עוזבים דירת קבע של כל השנה ויושבים בסוכה כאותם סוכות שעשה להם הקב"ה במדבר (ובין אם הכוונה לסוכות ממש, ובין אם לענני הכבוד - הנקודה אחת היא!).
וזהו שהמצה נק' בזוה"ק מיכלא דמהימנותא, והסוכה - צלא דמהימנותא. והיא היא האמונה - אמונתם של ישראל בצאתם ממצרים.
ומה מאוד הולמים הדברים גם את סודם ופנימיותם של דברים, שהסוכה והמצה הן ב' צרכי האדם מזון ובית, פנימי (מזון) ומקיף (בית).

ארי כתב:הרוקח (בסימן רי"ט) כותב שלמ"ד סוכות ממש הרי זה זכר למלחמת סיחון ועוג שבזמן המלחמה עשו סוכות.

צ"ע א"כ לא היה מקום לציווי זה עד שנת הארבעים, והלוא הוא כתוב בתורה עוד קודם ומשה נצטווה בו בסיני.