וּבִמְנַעַנְעִים

[עושה חדשות]

וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים

כיון שהעלו אותו היו תשעים אלף זקנים מהלכין לפניו והכהנים טוענין בו והלוים מנגנין וכל ישראל משחקין מי שיש בידו לולב מי שיש בידו תוף וכלי שיר הה"ד (שמואל ב ו) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגו' זה לולב שאדם מנענע בו

ומקור הדבר דלולב מצוה לנענע בו, וזהו שיעורו כמוש"כ במשנה וכדי לנענע בו, נראה שהוא משום דכתיב בשמואל ב' ו' ובמנענעים, ופי' במד"ר פ' (נשא) [במדבר] בלולבין

וכמדומה שיש כאן ידיעה נחוצה בהבנת ענין הנענועים, וגדרם בעצם המצוה לקבוע שיעור וכד', אע"ג שהנענוע עצמו אינו לעיכובא מדאו'. (ובחיפוש באוצרנו כבר ראיתי שעמדו ע"ז רבים וטובים, עי', ומ"מ פרסמתי הדברים לדידי ולדכוותי).
מועדים לשמחה.

[מנין]

כמדומה שיש כאן ידיעה נחוצה בהבנת ענין הנענועים, וגדרם בעצם המצוה

למה כוונתך? מה רואים מכאן לענין הבנת הנענועים?
אולי שהנענועים זה סוג של ריקוד עם עצים?

[אריך]

כמדומה שיש כאן ידיעה נחוצה בהבנת ענין הנענועים, וגדרם בעצם המצוה

למה כוונתך? מה רואים מכאן לענין הבנת הנענועים?
אולי שהנענועים זה סוג של ריקוד עם עצים?

כן.

[חלמישצור]

א. בהקשר המדרש הנ"ל אציין גם למדרש דומה קצת בפסד"כ, נספחים ב, פרשה אחרת, מהד' מנדלבוים, עמ' 457:

ועוד אמרתי לכם שתקחו לולב ותנענעו לפני, ואעפ"י שאתם עושין כן אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי, למה, שבשעה שהוצאתי אתכם ממצרים עשיתי את ההרים לנענע מלפניכם, שנא' ההרים רקדו כאלים (תהלים קיד, ד), ואף לעתיד לבא כן אני עושה לכם, הה"ד ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה (ישעיה נה, יב).

וכן ללשון הויק"ר המפורסם, ל, ד, שמסתיים בכתוב "כל עצמותי תאמרנה" וממנו אכן אפשר להבין שהנענוע של הלולב ואגודתו הוא מעין נענוע הגוף.

ב. עוד אעיר ללשון ר"מ המאירי במגן אבות, לקראת סוף ענין כא (עיין בכל דבריו שם):

...אבל לולב נענוע שלו ראוי לפרשו בזעזוע שדרה ועלין, ואף לשון המקרא כנוע עצי יער מפני רוח (ישעיה ז' ב') כאשר ינוע בכברה (עמוס ט' ט') ובמנענעים ובצלצלים (שמואל ב' ו' ה') שהיו כולם מהירי התנועה והזעזוע בכפיפה, וכן שבמשנתינו מצינו בגמרות ישנות מדוייקות בעדותו של ר' עקיבא צופה הייתי בר"ג ור' יהושע שכל העם היו מטרפים לולביהם (סוכה ל"ז ב)... ולשון מטרפין ודאי נאמר על זעזוע בתנופה מהירה ומבולבלת כענין טרף בקלפי (יומא ל"ט ב) וכן ביצה טרופה (עדיות פ"ב מ"ד) או ענין השמעת קול העלים מלשון עלה (בראשית ח' י"א) כתרגומו טרפא...

[מנין]

וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים

כיון שהעלו אותו היו תשעים אלף זקנים מהלכין לפניו והכהנים טוענין בו והלוים מנגנין וכל ישראל משחקין מי שיש בידו לולב מי שיש בידו תוף וכלי שיר הה"ד (שמואל ב ו) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגו' זה לולב שאדם מנענע בו

לפי פשוטו קצת דחוק לפרש ש"מנענעים" היינו לולבים, כי בתחילת הפסוק כתוב שהיו משחקים בעצים, ואח"כ כתוב מיני כלי נגינה וביניהם "מנענעים", ונראה יותר שזה כלי נגינה.

[עושה חדשות]

ובדא"ג, ידיעה מענינת בענין הנענועים, והזכייה בדין עי"ז:

ערוגת הבושם לרבי אברהם ב''ר עזריאל.png (73.17 KiB) נצפה 2788 פעמים

[עושה חדשות]

וכעת ראיתי בירחון האוצר

נענועים ותקיעת שופר.pdf

(72.64 KiB) הורד 200 פעמים

[נוטר הכרמים]

בתשובות והנהגות (ח"ג סי' רא):

בש"ע (תרנ"א סעיף ח') מפורש שמנענעים בשעת הברכה, ולכאורה המצוה היא עצם הנענועים ואין צריך להתפלל או לאמר מידי בשעה שמנענע, אבל כשהייתי יחד עם הגר"ש שניטצלער זצ"ל (הרב מטשאבא) נהג לומר לאחר הברכה מיד בשעה שניענע "הודו לה' כי טוב כל"ח" בשירה ובזמרה כמו בהלל, בכל רוח תיבה אחת כמו בהלל, ולדבריו כך נהגו רבותיו, ובשעתו אמרתי לו שהדבר זר אצלי, שלא ראיתי נוהגין כן.
ועכשיו עיינתי עוד פעם וראיתי שיש לדברים אלו שורש, ובפרט לדידן שנוטלים לפני התפלה ולא לפני הלל. והיינו טעמא שעיקר מצות נענוע היא עם הלל ושבח דוקא שנאמר אז "ירננו" עצי היער וסמיך ליה הודו לד' וכו', ולכן לדעת הרמב"ם עיקר מצות לולב כהלכתה הוא בנענוע בהלל, וכלשונו פ"ז דלולב (ה"ט) "ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא וכו', והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל בהודו לד' וכו'", והיינו טעמא שעיקר המצוה דלולב היא להלל ולשבח להקב"ה בעת נטילת לולב, וכמו במקדש שעיקר המצוה כל ז' היא השמחה עם לולב, כדכתיב "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" [עי' בחינוך מצוה שכ"ד, ובפירוש הגרי"פ על הרס"ג מילואים סי' ה' דאף תקנת ריב"ז בגבולים היא מדין שמחה כבמקדש], ולכן לדעת הרמב"ם עיקר מצוה שמחת בית השואבה במקדש היא מפני מצות לולב וכמו שמבאר בפ"ח דלולב (הלכה י"ב) ע"ש, ועיקרו מבואר במדרש שוח"ט בפס' דהודו לה', נמצא לפ"ז דהנענועים כהלכתם הוא כשמנענע ושמח ואומר הודו לה' שמצות נענוע בלקיחה בשיר ושבח.

[ויעו"ש בדבריו שם ובס' קצח ובח"ה סי' ריא].

[נוטר הכרמים]

גדולה מזו מצינו בספר מקראי קודש (סוכה ח"ב סי' יז) שיצא לחדש שבמקדש שהמצוה היא 'ושמחתם לפני ד' א', אזי לא אמרינן מדאגבהה נפיק ביה אלא אינו יוצא בו ידי חובתו עד שמנענע שגם זה בכלל שמחה כמבואר בראשונים שהנענועים משום שמחה, יעו"ש, והפליא עוד לומר שאף תקנת ריב"ז משחרב בית המקדש שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה היתה גם באופן זה, יעו"ש.

[נוטר הכרמים]

ובלבוש סי' תרסד סעיף א: ו

נוהגין להתיר האגודה של הלולב בהושענא רבה, וסמך לדבר דכתיב [ויקרא כג, מ] כפת חסר וי"ו, לומר ו' ימים יהי כפות דהיינו באגודה ולא יותר, אבל עיקר הטעם הוא משום להרבות השמחה, שיש בו יותר שמחה כשמנענעים בלא אגודה, אלא דאסמכוה אקרא זה.