גלאגוזים כתב:מועדים וזמנים ח"ב סי' קי"ז.
לדבריו הגרי"ז טען שבהלל יש לנענע דוקא את אותם ד' מינים שבהם יצא ידי חובתו כי הנענועים הם שלמות מצוות הנטילה וזה שייך רק במה שנטל למצותו
(נשמע כמו ציצים שאינם מעכבים).רעיון דומה למובא בשם הגר"ח שהידור שייך רק במה שיוצא בו ידי חובתו ולאחר שכבר יצא ידי חובתו לא שייך הידור
ולפי זה אם נפסלו לו הד' מינים לא יוכל לנענע
אמנם ראה באו"ש שמבאר שאין דין גרדומים בד' מינים משום שכל אדם וכל יום היא מצווה חדשה ולא שייך להיחשב כהמשך של הקיום הקודם וא"כ לגבי נענועים היה אפשר לומר שיועיל לפי"ז דין גרדומים לנענועים,
אור שמח הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה ח
[ח] כמה שיעור אורך כל מין מהם כו'.
הנה בשו"ת חתם סופר יורה דעה סימן רנ"ו עמד בהא דרוצה ללמוד בפרק הקומץ רבה (מנחות לה, ב) דגרדומי רצועות כשרים מגרדומי אזוב וגרדומי תכלת, ודחי שאני התם דתשמישי קדושה נינהו, א"כ בלולב ושופר, וכל שכן למאן דבעי אגד בלולב, ליתכשרו גרדומיהן בפחות משיעור, דהא תשמישי מצוה נינהו, יעו"ש שטרח בזה ולא העלה דבר ברור.
והנ"ל גדר אמיתי בזה, דגרדומי אזוב, ניחזי באזוב שמטהר את המוזה ממי חטאת, הלא טהרת המוזה אינה מתחלת רק משעת ההזאה, ונמצא כי היזה על זה שחרית ועל זה בין הערביים המוזה שחרית הוא טהור משעת שחרית והמוזה בין הערביים הוא טהור משעת הזאתו, לכן כי כבר הזה מן האגודה זו על זה האיש ונטהר תו חל שם גרדומין על האיזוב, והוי גרדומי איזוב, ולכן לטהר שאר בני אדם מכאן ולהבא סגי בכל שהוא, ולא בעי שיעורא כמו בתחילת הזאה. וכן בגרדומי תכלת, הלא תכלת מצוה על הזמן, והפטור מן התכלת להבגד הוא בעת הנוכחי ההוה, היינו בשעת התליה, וכל כמה שתלוים בהבגד פוטרין אותו בעת התליה לא בעת שאחר תלייתן, ונמצא כל שעה חיוב הבגד בהציצית הוא בעת בוא השעה. ואם נתלה בו כשיעור ואיגרדום אח"כ פטור הבגד, דכבר חל שם גרדומין על התכלת במה שכבר פטר להבגד בזמן העבר, להכי פוטר להבגד בזמן שאח"כ אף דליכא שיעורא, וכן בתפילין. אבל לולב הלא חיובן של נטילת ד' מינים אינו אלא פעם אחת ביום, ומי שנוטל שחרית ומי שנוטל בין הערביים שניהם קיימו מצות ולקחתם לכם בשוה, וחיוב נטילת הד' מינים מתחיל מתחלת היום מעמוד השחר, וחל החיוב עליהן בשוה, ואיך יתכן שנאמר אחרי שכבר יצא זה באגודה זו יצא גם השני אף דליכא שיעורא, אטו מי חל על זה חיוב ליטול לולב שלם ארוך שלשה טפחים וזה נתחייב בכל שהו, היינו ליטול לולב של כ"ש, הלא על שניהם חל החיוב בבת אחת בשוה. וזה נכון.
אך אם כן במקדש נימא כיון דנטל האגודה ביום ראשון ואיגרדום ביום שני ונשתייר רק כל שהוא נימא דכשר, הואיל וכבר חל שם גרדומין על האגודה במה דיצא חיובו בראשון, והוי ממש דומיא דגרדומי תכלת, זה אינו, דכיון דמפסקין לילות מימים, דבלילה ליכא מצוה, כדאמר ריש פרק לולב וערבה (סוכה מג, א) ור"א נפקא ליה מסיפא דקרא, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, ימים ולא לילות, א"כ כל יומא הוא ענין חדש בפ"ע, ול"ש לומר כיון דיצא תו הוי על חיובא דיום השני גרדומין, דבלילה בטל' מצותו, והוי ענין חדש בפ"ע, ובציצית ותפילין הוי שפיר גם ביום שני גרדומין, אף על גב דבלילה איבטיל מצותו, הואיל וביום ראשון כבר חל שם גרדומין להיות מוכשר בלא שיעורא בכל שהוא, לכן אף כי איפסוק לילה בינתיים כשר למחר ע"י גרדומין, כמו דכשר גם ביום שתלה אותן בבגד, וזה עיקר הביאור בגדר זה בס"ד, ועיין בפסקי מהרא"י סימן נ"ב שפירש דמה"ט כשר חסר בשאר הימים דהוי בגדר גרדומין, יעו"ש ודו"ק.