שומע ומשמיע כתב:אוצר החכמה כתב: תן לי דוגמה נוספת למישהו שמבטל את עיקר המצווה אבל מקיים את שאינו עיקר במצווה
מצאתי דוגמה יותר טובה.
מי שנוסע מביתו בארץ ישראל, בשביל לעסוק בחיזוק ישיבתו בארץ [כגון שכלול הבית].
כתב רבינו בעל ספר החינוך במצות צדקה (תע"ט), וז"ל:
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב י ב)
שעקר מצוה זו לתן הצדקה ליד גבאי שיתננה למי שצריך לה, כדי שלא יתביש המקבל כשהוא מקבלה מיד הנותנה בכל עת שיראנו, וגם הנותן לא יבישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה, וזה אינו יודע ממי מקבלה.
וכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות מתנות עניים, וז"ל בקיצור:
"
שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.
פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח..."
וא"כ מצאנו, שהחינוך לוקח את ה"מעלה השניה" של הרמב"ם וקורא לה: "
עיקר מצוה".
באשכול אחר, העלתי חקירה לדיון, במשמעות מעלות הצדקה, האם מצאנו הגדרה חדשה בקיום מצוות מסויימות, שהמקיים לדוגמא את מצות הצדקה לפי המעלה הגבוהה יותר קיים "יותר" מצוה, מאשר מי שמקיים אותה במעלה הנמוכה יותר שקיים "פחות" מצוה.
ואמנם, על אף שקשה לי עדיין הגדר בזה: מה שייך 'פחות' או 'יותר' - "עיקר" או "טפל", אך בכל אופן מדקדוק בדברי החינוך כדלעייל מצאנו לכאורה שיש "עיקר" ויש פחות "עיקר" (או "טפל" - כלשון רבינו תם בעניין ברכת הסוכה על אכילה בדווקא - שהיא "עיקר", ביחס לשאר דיורים בסוכה שהם "טפל")