פתיחת ארון קדש שלא לצורך; הושענות ביחיד; קהלת לפני עלינו

[אוהב עמו]

התפללתי בשבת קדש זו - חוה"מ סוכות בבית כנסת מסויים, ונתעוררו כמה שאלות וארצה לשמוע דעת חו"ר את"ק הדין.

המנהג המקורי של ביהכנ"ס הוא לומר בשבת הושענות אחר מוסף (כמנהג לל"י הגר"א החזו"א ועוד) אך החזן פתח את ארון הקדש מיד עם גמר ההלל והתחיל לומר הושע נא למענך אלוקינו, אחד המתפללים ניסה להניא אותו ומיד ניגש לש"צ ולגבאי וטען (בצדק) שלא כך המנהג אך המתפללים כבר היסו אותו שהארון קדש כבר נפתח והמשיכו באמירת הושענות, ומשום כך הלה לא אמר הושענות עם הציבור אלא המתין אחר התפילה.

כמו כן מגילת קהלת לא הגיעה מביהכנ"ס הסמוך קודם קריה"ת ולכן התחילו קריה"ת ואז הגיעה המגילה, ומשום כך החליטו לקוראה אחר מוסף, ולכן מיד אחר קדיש תתקבל קודם אין כאלוקינו ועלינו וכו' קראו קהלת ולאחריה קדיש יתום ולאחר מכן אין כאלוקינו וכו'.

[מוטוש]

השנה,
איפה שהתפללתי בשבועות.
המגילה הייתה תפוסה!
אז הקריאה הייתה אחרי קריאת התורה!

[לבי במערב]

בפשטות, אין חשש ב'פתיחה שלא לצורך' של ארון־הקודש, ולרווחא דמילתא - ניתן להתחנן קמעא בכל לשון וענין שהוא, ולסגרו.
אך אחר שהציבור כולו ביכר לומר 'הושענות' בההיא שעתא, לפענ"ד אין טעם רב בהמתנה דווקאית עד אחר התפלה בכדי 'לשמר' את מנהג ביהכנ"ס, אא"כ טעמו משום דנהיג בכל מילי כשיטת הגר"א ודעימי'.

[לענין]

התפללתי בשבת קדש זו - חוה"מ סוכות בבית כנסת מסויים, ונתעוררו כמה שאלות וארצה לשמוע דעת חו"ר את"ק הדין.

המנהג המקורי של ביהכנ"ס הוא לומר בשבת הושענות אחר מוסף (כמנהג לל"י הגר"א החזו"א ועוד) אך החזן פתח את ארון הקדש מיד עם גמר ההלל והתחיל לומר הושע נא למענך אלוקינו, אחד המתפללים ניסה להניא אותו ומיד ניגש לש"צ ולגבאי וטען (בצדק) שלא כך המנהג אך המתפללים כבר היסו אותו שהארון קדש כבר נפתח והמשיכו באמירת הושענות, ומשום כך הלה לא אמר הושענות עם הציבור אלא המתין אחר התפילה.

סביר להניח שאין בזה שום ענין (כמעט). ההושענות נתקנו בציבור, ומי שהיה בציבור ולא אמרם ביטל בידים את תקנת אמירתם. האמירה אח"כ ביחיד אינה משלימה כלל.
באמת שלאחרונה אני מרבה להסתפק אם יש ענין שהיחיד יגיד דברים שנתקנו בציבור והוא לא הספיק לומר אותם [עיין ערך מגן אבות בדברו שכתב הרמ"א שהיחיד יגיד].
ונ"מ בזה לויכולו שאחרי השמונה עשרה. דהנה נתקן לאומרו בעשרה, ויש לדון שמא מי שלא הספיק לומר אותו עם הציבור - שלא יאמר בכלל [וכלפי המנהג לחזר על שנים כדי לאומרו יחד, יש להתפלא הרבה, הרי שנים זה דוקא היכא דלית ליה עשרה, ואם כן בבתי כנסיות גדולים שנקבצים הרבה זוגות לומר ויכולו, למה לא יקבצו עשרה עשרה כדי לאומרו, וע"כ שהכל מבינים שכל שהציבור כבר אמרו אין ענין לאסוף את היחידים כדי לאומרו שוב, וא"כ תקשי לך מה הענין לאומרו בשנים, ועיין].

[לבי במערב]

בדבר 'הושענות' ביחיד ראה, למשל, בא"ח שנה ראשונה ס"פ האזינו, דתליא בס"ת (ולא בציבור).
ומ"מ, לבני אשכנז נאמר במפורש במנהגי מהרא"ק (הובא גם במנהגי מהרי"ל), שאומר ההושענות אך לא יקיף (שמפני כבוד הספר אין מוציאין אותו בלא מנין). וכ"כ ב'אשל אברהם' (בוטשאטש) מהדו"ת סו"ס תרנא.
ויעו"ע בכ"ז בארוכה בס' 'פרדס אליעזר' פי"ח. ובכ"מ.

בענין 'ויכולו' - יש לציין לט"ז סי' רסח סק"ה.
ידוע חשש החזו"א (ועוד) באמירתו שנים יחדו, ולפ"ד יאמרנו בעדה שלמה או כיחיד לבדו.

[אוהב עמו]

סביר להניח שאין בזה שום ענין (כמעט). ההושענות נתקנו בציבור, ומי שהיה בציבור ולא אמרם ביטל בידים את תקנת אמירתם. האמירה אח"כ ביחיד אינה משלימה כלל.
באמת שלאחרונה אני מרבה להסתפק אם יש ענין שהיחיד יגיד דברים שנתקנו בציבור והוא לא הספיק לומר אותם [עיין ערך מגן אבות בדברו שכתב הרמ"א שהיחיד יגיד].

כמדומני ששאלתץי את הגרמ"מ פרבשטיין האם יש ענין ליחיד המאריך בימים נוראים להשלים את הפיוטים הנאמרים בחזרת הש"צ, והשיב שלא. ואז עקץ אותי בחביבות האופיינית שלו: אתה כל כך מאריך בתפילה?!