עזריאל ברגר כתב:(מעתיק ממה שמצאתי באשכול אחר)
במשנ"ב סימן תרנ"ח הביא פלוגתא בעניין ארבעת המינים שאולים לקטן:
כיון שלא יצא מידו שפיר דמי — רוצה לומר דעל ידי זה אין הקטן קונה כלל ולכן מותר אפילו בלא הגיע לעונת הפעוטות והוא הדין אם לא מקנה ליה כלל לקטן או שאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה דהוה ליה כשאול כנ"ל בסעיף ג, אלא דבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אחר כך לצאת בו אבל הקטן לא יצא בנטילה כזה דהא אינו שלו ולא מקרי "לכם" ולא קיים בו אביו מצות חינוך ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצוות וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן
בתוס' פסחים דף פ"ח. ד"ה שה הקשה: היאך האב יכול להאכיל פסח לבנו הקטן אף שהבן אינו מנוי על הפסח, הרי יש בזה איסור של "אכילת פסח שלא למנויו", וא"כ עובר האב ב"בל תאכילום"?
ותירץ ר"י ד"בל תאכילום" אינו אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות, "אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי".
וביאור דבריו לכאו', שעל אף שיש איסור אכילה שלא למנויו, אך עדיין יש מצות חינוך על האב שיאכל בנו מבשר הפסח, ולכן בכה"ג אין איסור "בל תאכילום".
וא"כ מצינו בדברי התוס' לכאו' ראיה, שיש מצות חינוך באכילת הפסח למרות שמדובר באכילה "שלא למנויו".
ואין זה שונה לכאורה מ"חינוך" הקטן לנטילת לולב על אף שאינו שלו ואין זה "לכם", ולמרות זאת יש מצות חינוך.