מפרשי האוצר - גירסת נסיון
חיפוש גוגל בפורום:

התקן עצמך בפרוזדור - מאמר לסוכות

הלכות חג בחג, חקרי מנהג. מאמרים לעיון והורדה
.השוחט
הודעות: 387
הצטרף: א' פברואר 17, 2019 7:23 pm

התקן עצמך בפרוזדור - מאמר לסוכות

הודעהעל ידי .השוחט » א' אוקטובר 13, 2019 3:34 am

בס"ד. יישר כח למנהלי וגבאי המקום על נתינת הבמה.
מאמר זה נאמר בס"ד בבית מדרשינו לפני 8 שנים.
אם אפשר נא להמתין כמה ימים טרם העברה לאכסון.


התקן עצמך בפרוזדור

בדרך כלל בימי אלול מדברים על אלול וראש השנה ויום כיפור. ונמצא שעל סוכות לעולם אין מדברים. כי באלול למי יש ראש בשביל סוכות, ובחדש חשון לדבר על סוכות זה בבחינת אתרוגים לאחר הזמן. ונמצאים היסודות של חג הסוכות נופלים בין הכסאות, ולא בגלל שמישהו החליט שאין ראוי לדבר על כך. על כן היום נדבר בס"ד על אחד מן היסודות של סוכות. אבל בכל זאת יסוד שהוא מתאים גם לאלול.

כבר כתבו הקדמונים ויסודו מחז"ל שאחד הדברים שיש ללמדם מחג הסוכות הוא שהיציאה מדירת קבע לדירת ארעי באה להשריש שגם דירת הקבע שלנו היא דירת ארעי. שכל מציאותינו בעולם הזה היא ארעית, העולם הזה רק פרוזדור הוא בדרך לטרקלין. יסוד זה צריך להבין אותו בצורה נכונה, האם המטרה היא לעשות לנו מצב רוח רע, או יש איזו מטרה אחרת, ועד כמה מקומו של רגש זה, וכפי שיבואר בס"ד.

העולם הזה הוא לא המקום שלנו

לענין הזה יש כמה פנים. הנקודה הראשונה היא שאם לא זוכרים שנמצאים כאן רק בפרוזדור, הרי משקיעים זמן יקר בטיפוח המקום שחושבים אותו בטעות לטרקלין, ונמצא שבזבזו חלק מהחיים להבל ותוהו. ישנו את הסיפור הידוע ממרן הח"ח שבא לבקרו גביר אחד ותמה האורח על דלות רהיטיו של הח"ח. ושאלו על כך. שאלו הח"ח והיכן הריהוט שלך, ענהו באחוזתי באמריקה אני מאורגן כדבעי, אלא שכאן אני כל יום בעיירה אחרת ובמלון אחר, אין טעם לארגן חפצים למצב זה. אמר לו הח"ח אני באותו מצב שלך, הדירה שלי למעלה, כאן אני נמצא רק שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, וחבל לי להשקיע בארגון חפצים מיוחדים.

סיפור דומה שמעתי ממו"ר הגרמי"ל זצ"ל שסיפר לו הרב מפוניבז' זצ"ל שלמד אצל הח"ח בכולל הכהנים שלו, והוצרך בדרך הלימוד לאיזה ספר שהח"ח מביאו בספריו. נכנס אליו עם החברותא לשאול ממנו את הספר, אמר להם הח"ח שאין לו את הספר, אלא שכשהיה צריך לו שאלו. ואכן הביטו וראו שהח"ח יש לו מאד מעט ספרים. הוא ראה שהם מתפלאים, ואמר להם "בני חביבי, ספרים (וכ"ש חפצים אחרים) הם כסף, וכסף זה זמן, וזמן זה החיים עצמם". כלומר יש כאן הרגשה נוראה. כל חפץ, אפילו חפץ קדוש, שאתה לא באמת צריך אותו, הרי צריך כסף כדי לרוכשו. ולייצר כסף צריך להשקיע זמן באיזו עבודה. ונמצא בסופו של חשבון שרכישת חפץ מבזבזת חלק מהחיים. אם אתה צריך ומוכרח לאותו חפץ, ניחא. אבל אם זה מיותר, הרי הבזבוז של החלק הזה מהחיים היה לשוא. (העולם אומר "טיים איז מני", זמן זה כסף, כלומר חבל על כל רגע, אתה יכול לעשות בו כסף. הח"ח אומר לנו הפוך. מני איז טיים. כסף שבידך משמעותו שבזבת עליו זמן).

ובזה יובן המעשה עם ריש לקיש המובא בפ' השולח שהותיר אחריו בשעת מיתתו קבא דמוריקא (קב של ירק הנקרא כרכום) וקרי אנפשיה ועזבו לאחרים חילם. והדבר נראה פלא. מה כל כך איכפת לו אם טרח מעט בהשגת אותו קבא והורישו לבנו או לבתו. הענין הוא שאנחנו לא מעריכים את החיים מספיק. ריש לקיש העריך כל רגע של חיים כראוי לו. ותמיד חשב בנפשו שכל זמן שהוא משקיע לעבוד והרויח ממון זה בזבוז חיים הנעשה רק בלית ברירה ממש כדי לרכוש את המוכרח לחיי נפש, וכפי שבאמת מסופר שם קודם שלא השקיע אפילו בכר ואמר כריסי כרי. לכן ברגע מיתתו כשראה שנשאר קבא דמוריקא שלא הועיל לו כלום לעבודת ה', וא"כ הזמן שהשקיע ברכישתו נגזל מהחיים ללא תועלת, והיינו ועזבו לאחרים חילם. כמו אדם שהשקיע עשרים שנה לבנות בית, ומת בטרם נהנה ממנו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו, כל אחד מבין שזה ועזבו לאחרים חילם. ריש לקיש לא ראה הבדל, רק בכמות אבל לא במהות. גם כמה דקות שהושקעו ולא הביאו את תמורתם זה בכלל למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה. (אגב. אחרי שריש לקיש אמר מה שאמר והגמרא הקדושה הנציחה את הדברים ורבים נתעוררו מזה, א"כ למעשה זכה ריש לקיש שגם הקבא הזה הביא תועלת גדולה בהרבצת תורה ויראה ולא היה לריק ולבהלה).

מזה למדנו איך צריך להסתכל על החיים. לזכור שנמצאים בעולם הזה רק לזמן קצר, ומקום זה הוא לא המקום האמיתי שלנו וחבל להשקיע בדברים שמועילים רק לכאן. שהרי כל השקעה לוקחת מהחיים.

וכלול בדבר נקודה נוספת. דבר שיש ממנו מעט הוא דבר נדיר ויקר, וצריך לייקר כל חלק ממנו. מכיון שהעולם הזה הוא המקום שבו אפשר להשיג חיי נצח על ידי עבודתינו, וההזדמנות הזו היא לזמן קצר מאד. כמה צריך לייקר כל רגע ולא לבזבזו על שטויות. כמו שראינו מעובדה דריש לקיש, שגם רגע קטן שהלך לבטלה לפי דרגתו בשוגג הוציא ממנו אנחה בשעת מיתתו. יש מעשה שבראדין חלה א' מראשי הישיבה, והבחורים ארגנו שכל אחד יתרום לחולה משהו משנות חייו (בלי להיכנס כעת לנושא הזה), זה תרם חדש וזה שבוע וכו'. כשבאו אל הח"ח, הרהר ואמר שהוא תורם..."דקה"! הח"ח ידע להעריך דקה של חיים. אלו "שתרמו" המון, זה לא בא מגודל רוחם אלא ממיעוט הערכתם לרגע בחיים.

העולם הזה הוא רעוע ולא יציב

יש נקודה נוספת בנושא הזה. מלבד שזה כמו להשקיע בבית של השני, שאינו הבית שלי, ובפרט שההשקעה המיותרת גוזלת ממני את הדבר הכי היקר שיש לי, את החיים עצמם. עוד זאת שההשקעה בעולם הזה מצד עצמה, אפילו אם זה היה שלי והמחיר לא היה כל כך יקר, הרי למעשה כל מה שמשקיעים כאן בעצם לא עושים כלום. זה רק דמיון. פשוט עבודה לפח. רבה בר בר חנה מספר ששמע מנחותי ימא שהלכו בים וראו לויתן גדול וחשבו שזו קרקע, (היה על הגב שלו מעט עפר וצמחיה), עלו עליה ועשו כל מיני הכנות וכשהדליקו האש הוחם לו ונהתפך ואילו לא היתה ספינתן קרובה היו טובעים. מהסיפורים שהבאנו קודם נמצינו למדים שגדולי ישראל ראו את העולם הזה כמו הלויתן הלזה. כל מה שאתה משקיע כאן בעולם הזה, יבוא יום והלויתן הזה יתהפך, ויוריד אותך לקבר, וכל מה שבנית כאן יטבע בים, ועזבו לאחרים חילם. מי שיש לו שכל לא שוכח לרגע שחבל להשקיע כאן כוחות ואנרגיות. זה רק זמני. עדיף להשקיע במקום בר קיימא.

הלא זה בדיוק הדבר שאמר מונבז המלך שביזבז אוצרות אביו בימי בצורת לפרנס עניים. ואמרו לו אבותיך גנזו ואתה מבזבז. אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, אבותי גנזו במקם שאינו עושה פירות ואני גנזתי במקום שעושה פירות. כלומר הם לא באמת גנזו. הכסף שלהם לא שימש לכלום ולא הביא שום תועלת. דוקא אני שעשיתי בזה מצוות גנזתי אותו באמת. השתמשתי בו וקיבלתי את מלוא התמורה. בניתי איתו למעלה ארמונות בני קיימא, יצרתי עם הכסף קרן שעושה פירות.

כידוע לפני שהולכים לבנות באיזור שלא בנו בו, מביאים מהנדסי קרקע לבדוק את טיב הקרקע אם היא ראויה לבנייה ובאיזה אופן. אחרת יכול להיות מצב שאדם ישקיע מליונים לבנות בנין רב קומות, ולבסוף הקרקע גולשת ומתפוררת וכל השקעתו הלכה לטמיון. הלא יכול היה את אותו ממון להשקיע בקרקע יציבה. לאור זה נבין שאם באים ואומרים לך אל תשקיע בסלון של השכן, אל תשקיע על קרקע לא יציבה, אל תתן להשקעות לא מוצלחות אלו את המשאבים הכי יקרים שלך – אין בדיבורים אלו שום מסר של דיכאון ועצבות חלילה. אלו שהזהירו מראש את בעל הקרקע המתפוררת שלא לבנות שם, לא התכוונו להכניס אותו לדיכאון. להיפך, באו לגרום לו להשקיע את הכסף והמרץ שלו בצורה נכונה שתביא לו סיפוק. המסר הזה של דירת ארעי נלמד דוקא מהסוכה בימי שמחתינו שיש איסור מהתורה להיות בעצבות.

השועל ראה פירצה בכרם ולא יכול היה להיכנס, צם כמה ימים עד שהרזה ונכנס ומילא כריסו, השמין ולא יכול היה לצאת. שוב צם עד שרזה ויכול היה לצאת, אמר לעצמו, שועל שועל רעב נכנסת ורעב יצאת. אומר הסבא מנובהרדוק שכוונת המשל ללמדינו מה על השועל לעשות. לצום ולהיכנס, ולזרוק את הענבים החוצה, ואז לצאת ולאוכלם בחוץ. כך מה שנהנים בעולם הזה לא נשאר מזה מאומה. את הכל ישא הרוח. צריך לשלוח מכאן חבילות (כמו הסיפור הידוע על הצדיק שבא בחלום לחבירו, היה לו רשות לומר רק מעט דברים וא' מהם ביקש "שיקט פעקלאך", תשלחו לי חבילות של מצוות ומעשים טובים לעילוי נשמתי כי למעלה אני כבר לא יכול לעשות כלום).

אמנם יסודות התורה לא ניתנו בשביל לעשות לנו נעים דוקא. אבל האמת היא שבדרך כלל מי שחי על פי ההשקפה הנכונה של התורה גם מרויח שקט לנפשו, וכמו שהאריך בחובות הלבבות תחילת שער הביטחון. אדם שזוכר שהעולם ארעי, הוא פחות נשבר ממה שקורה לו כאן. הוא לוקח את זה בפרופורציות הנכונות, זה מיקל עליו להתמודד עם כל הגלים שעוברים עליו. יש לי דודה שתהיה בריאה שסיפרה שהיתה להם חתונה במשפחה של אח גדול, והביאו הביתה תופרת שתפרה לכל אחת מבנות הבית בגד מיוחד לחתונה, וכשמדדו לה את הבגד של החתונה, היא לא היתה מרוצה ופרצה בבכי מר. כנראה לא היה זמן לשנות או לא רצו מסיבה זו או אחרת. הסבתא שלי ע"ה הרגיעה אותה ובסוף אמרה לה "יקירתי, האם לבגד של הנשמה שלך לעולם העליון לנצח את גם כל כך דואגת?". הדודה סיפרה שבאותו הרגע השתנה לה כל המבט וכמעט לא היה איכפת לה. היא העידה על עצמה שהמשפט הזה ליווה ומלווה אותה כל חייה.

הזמן קצוב וקצר וצריך לנצלו

בכל הדברים האלו יש נקודה נוספת. עד הנה דיברנו מצד המקום, שהמקום ארעי, וחבל להשקיע בו. יש עוד ענין. כשיודעים וזוכרים שנמצאים לזמן מוגבל, מנצלים הרבה יותר טוב את הזמן העומד לרשותינו. בליל הסדר יש מנהג ללבוש קיטל. יש ששאלו מילא ביום כיפור מתאים ללבוש בגד לבן שמזכיר תכריכים. זה מועיל להרהורי תשובה. אבל מה זה שייך לליל הסדר שמצותו של יום לנהוג דרך חירות בהסיבה עם כלי כסף היותר נאים שיש לו וכדומה. א' התירוצים הוא שהזכרת יום המיתה זה לא מיועד לעצבות ודיכאון. זה רק מבט נכון על החיים. אדם בא למקום. מטילים עליו איזו מטלה. הוא אומר בסדר, אבל אני צריך לדעת מתי זה צריך להיות מוכן. יגידו לו לא כדאי לך לשמוע כמה מהר צריך את זה, זה יכניס אותך לדיכאון. הלא זו שטות גמורה. זה ענין של תכנית עבודה. אם צריך מאה שעות לעבודה הזו, ויש לי מאה ימים. אני אשקיע שעה ליום. אבל אם צריך זאת תוך עשרה ימים, לא יהא מנוס מלהשקיע עשר שעות ליום.

ממש כך, אם אדם לא חי את הענין שאנחנו כאן רק לזמן קצוב, הוא עלול לדחות את כל הדברים החשובים עד ליום שבו כבר יהא מאוחר מדי והוא יעזוב את העולם בידים ריקות. יש גוי א' מעשירי העולם שעומד למות, והוא סיפר על חייו ואמר שהדבר שהפעיל אותו כל ימיו היה פתגם שראה בצעירותו "כל יום תחשוב שזה היום האחרון לחייך, ויום אחד זה יהיה נכון".. כלומר אם אתה לוקח בחשבון שזה היום היחיד העומד לרשותך, אתה לא תבזבז אותו אלא תנצל כל רגע. ולא סתם תנצל, אלא תפעיל סדר עדיפויות ותשקיע במה שהכי חשוב ברגע זה. אם באמת אדם היה חי המון שנים הוא היה דוחה כל דבר ולא עושה בסוף כלום. דוקא הקיצבה של חיינו היא הגורמת לאדם לפעול.

הח"ח היה אומר תמיד תחשוב שיש רק שעה אחת בעולם, ויש רק מטרה אחת שצריכה להתבצע בעולם והיא ללמוד דף גמרא מסויים, ויש רק יהודי אחד שיכול למלא את התפקיד הזה והוא אתה. כך תנצל כל רגע. וזהו "ועתה" ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך. תמיד תחשוב מה צריך לעשות "עתה". וכמו שכ' האור החיים הקדוש כשמסביר מדוע נתקצרו חיי האדם מאלף שנים לשבעים או שמונים. ומאריך שם במשל נפלא. ותורף הדברים שבאמת צריך אדם לאלף שנים כדי להספיק מה שצריך. אבל כיון שיום הפקודה רחוק, זה לא מעורר אותו לפעול. לא היתה ברירה אלא לקצר את ימיו באופן שמיד כשעומד על דעתו יבין כמה הזמן קצר ואסור לישון.

צריך להספיק המון. אין זמן! בעולם האמת אדם יודע רק מה שלמד כאן. צריך ללמוד בהבנה את כל הבבלי והירושלמי תוספתא ספרא ספרי ומכילתא, מדרשים ותורת הנסתר, רמב"ם טור ושולחן ערוך, ועוד כמה ספרי יסוד שיהודי חייב ללמוד. את כל המידות צריך לתקן כאן. לוקח המון שנים לעבוד על אמת וענווה וטובת עין ולא לכעוס וכולי וכולי. גם אם נעבוד במרץ כל החיים בקושי נספיק, ועל כן צריך לכל הפחות לזכור שלא נמצאים כאן לעולם, ומי יודע עד מתי הוא כאן. וכאמור אין זו סיבה להיות מדוכא, אדרבא, זו סיבה לעבוד במרץ ורק על מה שחשוב, ולבנות את הבניינים על קרקע יציבה ולא על גב של דג שעומד כל רגע להתהפך.

והשבות אל לבבך

מדוע אנחנו לא חיים בדרך כלל על פי היסודות הפשוטים האלו. בהכרח שאנחנו לא זוכרים אותם, למרות שהזמניות היא העובדה הכי ברורה בחיינו. כדי "לחיות" את הארעיות של העולם, צריך להתבונן בזה מדי פעם ולהשיב זאת אל הלב. יש סיפור על מרן החזו"א (למרות ששמעתי שאולי משהו לא מדויק בזה) על תקופת וילנא שלו, שהיה יושב בבית המדרש ושמע שנפלה דליקה באיזור מגוריו. מיד רץ במהירות נוראה לביתו והוציא משם את חיבורו שהיה אז בכתובים ולא נדפס (כמדומה היה זה חזון איש על עירובין). ואחר כך צעד בניחותא ובשלוה אופיינית חזרה לבית המדרש. שאלוהו מה עם השריפה. הוא אמר זה נכון והיא עדיין לא עלינו בוערת, אלא שאני לא יכול לסייע מאומה ועל כן אני חוזר לבית המדרש, אבל העיקר שהצלתי את החיבור מהדליקה.

אמנם אף אחד לא יכול "להיכנס לראש" של החזון איש, אבל ניתן לשער איזו עמקות יש כאן. הרי אם אדם יתבונן היטב מה מרכושו חשוב עד כדי שאין לו תמורה. הוא יכול לחשוב כך. אם ישרף כל האוכל שיש לי בבית. בס"ד נקנה אוכל אחר. אם ישרף כל הממון, עדיין נלוה ובס"ד נרויח ונשלם. ונניח יישרפו כל הבגדים רח"ל. עדיין זה לא ממש אסון. חברים טובים יתנו בגדים מינימליים בהשאלה או מתנה. יישרף השולחן? נשב ליד קרש ארוך. יישרפו הכסאות? נשב על ארגזים הפוכים או אפילו על הקרקע. יישרפו כל הארונות. נניח חפצים על מסמרים ונבנה ארון פשוט מקרשים. אפילו ספרי קדש יש בכל בית כנסת. אפילו אם חלילה הדירה תישרף. אפשר לגור בחדר צר באדיבות חברים או צדקה. למה באמת אין שום תמורה? רק למה שאדם יצר יצירה רוחנית! חיבור בתורה שעבדו עליו כמה שנים. אין אדם בעולם שיכול למלא זאת בלי לתת שוב כמה שנים. בדרך כלל זה גם לא ניתן בכלל לשחזר. זו אבדה שאין לה שום תמורה. זה לא אינסטינקט שקופץ לראש מעצמו. זה חייב לבוא מתוך התבוננות קבועה על מה שקבוע ומה ארעי בחיים. מה חשוב ומה טפל. אז ברגע של אמת רואים מה חשוב אצל האדם מתוך מודעות.

כשמתבוננים על נושא זה, ישנה עוד נקודה המצריכה התייחסות נפרדת, וכאן נזכירה אך ברמיזה. כל חפץ שאדם קונה והוא זוכר אותו ואיכפת לו ממנו שיישאר שלם ויישאר אצלו וכו', זה לוקח ממנו אנרגיות. כוחות נפש ומוח. בלי שהוא מרגיש הוא שורף חלק מהאנרגיה הנפשית שלו על החפצים. היו פילוסופים גויים שבגלל זה לא קנו שום חפצים כלל כדי שהמוח שלהם יהא פנוי לגמרי ולא יהיה תפוס בחלקו על ידי הדאגה לחפצים. חפצים זה שיעבוד. בבחינה מסויימת הקונה חפץ קנה אדון לעצמו. זה דורש התעמקות כדי לראות עד כמה זה נכון. אדם שרוצה שראשו יהיה פנוי ללימוד תורה ולמחשבות של אמונה ויראה וכדומה, יש לו עוד סיבה לא להיות רכושני. אמנם ההשקפה של הגויים הנזכרים היא לא נכונה על פי התורה. התורה כן ממליצה לאדם שיהיה לו בית משלו ודברים נחוצים, כדי שיהיה ליבו שקט. אבל מעבר למינימום, שאר המותרות לא רק שזה גוזל זמן להשיגם וכמו שנתבאר, אלא עצם הבעלות עליהם גוזלת משאבים יקרים. ולעת עתה די בזה.

האמת היא שהיה לכאורה צריך להיות שידיעה זו שאנחנו כאן רק לזמן קצוב ודי קצר, היתה צריכה להיות הידיעה שתופסת את כל הראש כולו כמעט בלי מקום למחשבה אחרת. כמו אדם שנופל מבנין של מאה קומות. כל שניה הוא נופל 3 קומות. היעלה על הדעת שראשו לא תפוס בלתי במחשבה הזו לבדה. וכי יעלה על הדעת שבמקום להתארגן כמה שהוא יכול ליפול טוב וכדומה, הוא יחשוב עכשיו איך לסדר את המגירה שלו למשל? יש כאן תופעה לא טבעית שהמחשבה על כך לא עומדת בראש שלנו כל הזמן. כנראה מרוב לחץ אנחנו מדחיקים את זה. וכנראה זו גם מתנה מסויימת משמים שנוכל להיות רגועים. אבל כמו כל מתנה צריך להשתמש בה במידה נכונה. צור ילדך תשי (שכחן, לתועלת, שתוכל לשכוח הצרות) ותשכח קל מחוללך. אבל בודאי הסטרא אחרא יודע כמה מחשבה כזו יכולה לגרום לאדם להיות מנוצל, והוא משקיע כל כוחו להשכיח זאת, ועלינו מוטל להזכיר לעצמינו קצת.

כבר בזהר הקדוש עמד על כך שזה דבר פלא, כמו שמביאים הספרים הק' שנאמר אזיל איניש בהאי עלמא וסבר דיליה הוא לדרי דרין, כלומר הולך לו האדם בזה העולם וסבור הוא שהעולם שלו לדורי דורות. והיינו זה נאמר בנימה של בדיחותא על חשבון האדם השוטה הזה. וידועים דברי רבינו יונה "ומן התמיהה והפליאה כי יעמוד האדם בחצי ימיו ותיראה בו היבושת ותחל הריסות הבנין ואיך טחו עיניו מראות ולבבו מהשכיל כי הולך הוא הלוך ונסוע אל בית עולמו יומם ולילה". רבינו יונה מעיד שזה תימה, אמנם הוא מעמיד את התימה והפלא בעיקר על אנשים יותר מבוגרים שכבר ניכר בגופם המעבר לחצי השני של החיים. אבל קצת פלא זה בכל גיל. כמה יפה מגדיר זאת ר' יונה. מהרגע שהאדם נולד הוא מונח על הרכבת שנוסעת ללא הפסקה. התחנה האחרונה היא בבית הקברות. גם כשהוא ישן ואוכל. כל רגע הרכבת מתקרבת. הלוך ונסוע יומם ולילה. והוא כדברינו שיש כאן פלא לא נתפס בשכל איך הסט"א מצליח להשכיח ממוחינו את הידיעה הכי מרכזית בחיינו.

והח"ח היה אומר שאדם חושב לו כמו שיש חברה משמחי חתן וכלה, חברה גומלי חסדים, חברה מבקרי חולים, כך יש "חברה שטארבערס" - חברה מתים, מין בני חבורה כזו שא' מהם מת מדי פעם, עליהם מכריזים ברמקולים וכותבים מודעות עם אותיות שחורות. אבל "הוא" מה הוא קשור? הוא לא שייך בכלל לחברה הזו... אמנם מביאים שדייקו בחז"ל שאמרו את העצה של יזכיר לו יום המות רק בסוף אחרי כמה עיצות אחרות, כי לא כדאי יותר מדאי לחשוב בזה, שלא יינזקו השמחה ובריאות הנפש. אבל אנו כל כך רחוקים, שכדאי פעם בכמה זמן איזו תזכורת בנושא.

להמחשת ה"והשבות אל לבבך" נסיים בסיפור הידוע של ר' יעקב גלינסקי שבצעירותו למד בישיבה קטנה של נובהרדוק והיה לו איזה משבר, המשגיח שלח אותו עם פתק לישיבה הגדולה של נובהרדוק בביאליסטוק אל א' המשפיעים שם לקבל חיזוק. הוא הלך עד שם וניגש למשפיע. הלה אמר לו שיילך קודם לאיזה בית כנסת ללמוד קצת מוסר לעצמו ואחר כך יחזור אליו ויתחיל לטפל בו. הוא הלך לאותו בית כנסת, שהיה כמעט חשוך. בפינה אחת היה נר קטן ובחור אחד התנדנד שם ולמד מוסר לעצמו (לימים רבים נודע לו שהיה זה מרן הסטייפלר זצ"ל), ושמע אותו חוזר עשרות פעמים בניגון עצוב ומרטיט לבב, "האי עלמא" העולם הזה, לא עולם אחר כל שהוא, העולם הזה ממש היכן שאתה עכשיו נמצא, "דאזלינן מיניה", איזו הגדרה, נורא, לא העולם שאנחנו שרויים בו והולכים בו, אלא עולם שהולכים "ממנו", כך שמו, כל מהותו היא להיוולד לתוכו כדי להתחיל ללכת ממנו מיד, הלוך ונסוע יומם ולילה, "האי עלמא דאזלינן מיניה לבי הילולא דמיא" דומה הוא לחתונה. לא חתונה שאתה יושב בשולחן והמלצר מביא לך. אלא חתונה כזו שיש שולחן מרכזי, או צלחת מרכזית. אם תהיה מדי עדין תישאר רעב בלא אוכל. כך העולם הזה שבאנו אליו לפרוזדור כדי להתכונן לטרקלין, לרכוש כאן חבילות שאי אפשר לרכוש אותם למעלה, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, "לבי הילולא דמיא" העולם הזה הוא כמו החתונה הזו, "חטוף ואכול חטוף ושתי" מה שלא תחטוף לא יהיה לך. מה שתישן או תדחה לאחר זמן, אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. אל תעשה מדי הרבה תכניות, תחטוף! והבחור הזה מדבר אל עצמו בקול גדול ונורא, יענקל יענקל, כאף אריין (תחטוף), נאך אתוס' (עוד תוס', לא משנה היכן ובאיזה ענין), נאך ארשב"א, נאך אקצוית, שהרי לבי הלולא דמיא. וכך עמד ר' יעקב גלינסקי הצעיר ונשמתו שתתה את הדיבורים הנוראים האלו שהצמיחו לנו אחר כך את הסטייפלר זצוק"ל, וכשסיים הלך הצעיר לאותו משפיע ואמר שעבר לו כבר המשבר והוא חוזר מיד לישיבתו. והעיד על עצמו שמאז לא ידע משברים, רק היה נזכר, חטוף, כאף אריין, ומיד היה מתאזר עוז וחדוה לעבודת הקדש.

יתן השי"ת שנזכה לנצל את ימינו בזה הפרוזדור. נזכור שאנחנו כאן לא לתמיד, ולא מובטח לנו כמה נהיה כאן, ובזמן שאנחנו כאן חבל להשקיע כאן, זו השקעה חולפת, עדיף להשקיע למעלה. ובזה ניכנס בס"ד לטרקלין בבוא הזמן, ובינתיים נזכה לשנה טובה ומתוקה.

.השוחט
הודעות: 387
הצטרף: א' פברואר 17, 2019 7:23 pm

Re: התקן עצמך בפרוזדור - מאמר לסוכות

הודעהעל ידי .השוחט » ג' אוקטובר 15, 2019 9:18 am

עוד קצת הגיגי סוכות.

אמרו חז"ל. צא מדירת קבע שלך ושב בדירת עראי.
מעבר לכך שזה מזכיר לך שהקבע לא קבע בכלל, והוא איננו שלך בכלל.
יש עוד משהו הרבה מעבר.
ה"קבע" הוא מסך נוראי. מסך של ההרגלים שלך.
תבנית בה אתה מורגל ללו"ז מסויים, לסדר עדיפויות מסויים. לחברה מסויימת.
למערכת שלימה של הרגלים.
במסגרת הקבע אתה כביכול יודע מה אתה מסוגל לעשות ומה לא.
מה אתה אמור לעשות.

ברגע שאתה יוצא מהקבע...
אתה ישן עם אנשים אחרים, בשעות אחרות, על מיטה אחרת.
אתה לפעמים מגלה שאתה כן יכול להירדם בשעה סבירה.
או לקום בשעה מוקדמת.
שאדם פלוני שהיה נראה לך בור,
פתאום כשהוא ישן לידך בסוכה ואתה משווחח עמו בלילה, אתה מגלה שחבל שאתה לא יושב לרגליו לקבל ממנו.
וכן הלאה. והלאה. והלאה.

ומן הקטן אל הגדול.
בעומק אתה עשוי בס"ד לגלות, שכל העולם מסך.
שאתה קצת חושב שבאת לכאן לאכול ולישון.
לעבוד קשה כדי לארגן את זה.
להשקיע ביחסי אנוש כאלו ואחרים.
לרכוש מעמד כזה או אחר.
ובעצם כל אותו זמן, הנשמה שלך נשארת לגמרי רעבה.
כי באת לכאן בכלל מסיבות אחרות.
לעשות דברים אחרים.
חשבת שאתה בטרקלין, ואתה עושה מעשה יושבי טרקלין.
כל עוד לא הפנמת שאתה בפרוזדור,
אתה מחמיץ את המסע. אתה לא נוסע בפרוזדור.
התיישבת בו ישיבת קבע במקום להתקדם.

ראש קטן ובעיקר מקובע ולא גמיש, יכול להחמיץ לך את כל חייך.
להעלים ממך הזדמנויות פז.
לגרום לך לא לקלוט את תפקידך העיקרי.
היציאה מקבע לעראי, עוזרת לך להתגמש. מכריחה אותך להתגמש.
אם תנצל את ההתגמשות האלוקית הזו, אולי ייפתח לך החלון אל תכלית חייך.
ואם לא ה-חלון, לפחות איזשהו חלון. לאיזשהו שינוי מבורך.

מעשה חסידי. (לא אחראי על דיוקו, ובמיוחד ששמעתיו רק מרש"ק...).
גם אם לא היה, המסר מדוייק עד אימה.
[ואם מישהו מכיר מקור, אשמח אם ישתף].

להרה"ק בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא היה בן ושמו [הרה"ק] ר' יצחק מאיר מזינקוב.
דומה שברבות הימים ממלא מקומו היה.
אברך משי היה. יושב בקדושה וטהרה על התורה ועל העבודה ופרנסתו מזומנת לו מבית אבא.
כל שבוע אבא מעביר לו איזה רענדל לצורך מזונותיו השבועיים.

שלהי אלול אחד או שמא תחילת תשרי קורא לו אבא קדישא,
ואומר לו הגיע זמן שתלמד לעשות משהו לעצמך.
הן מבין אתה באתרוגים, קח לך סכום נאה,
סע לאשכנז, רכוש שם אתרוגים מהודרים, שלחם להנה במשלוח מהיר לסוחרי האתרוגים,
ותתפרנס מכך.

קצת מן התמיהה היתה בהצעה זו, אבל הבן יודע היטב שאחר אבא גדול שכזה אין להרהר.
נטל הממון, נסע לאן שנסע, רכש מה שרכש, שלח לאן ששלח.
רק מכשול אחד אירע. הוא עצמו לא הספיק לשוב לאפטא לסוכות.
"נתקע" באחת מערי גרמניה ליו"ט ראשון.

תפילת ערבית נסתיימה. הגבאי מסדר לו אירוח אצל האופה העירוני.
האופה מודיע לו שהוא מזדרז מעט בסעודה, כי חבריו באים לבקרו לאחר הסעודה והם מבלים יחדיו.
בעל הבית יהודי כשר ותמים. אכלו, זימרו מעט, האורח אמר דבר תורה. וסיימו.
שכב האורח במיטתו בסוכה. עייף ומותש מהמסחר שלא היה רגיל בו.
באים אורחים. מדברים על דא ועל הא. מחירי הקמח והלחם. מצב התבואה בשדות. וכן על זו הדרך.
האורח סולח להם, אבל שוכב ולא פוסק מלדמות בנפשו מה קורה עכשיו באפטא.
אבא נכנס לטיש. אלו זמירות, אלו ניגונים, אלו דברי תורה. אש מתלקחת שם.
ונעבך הוא שוכב כאן בברלין ונאלץ להסב פניו אל הקיר שלא לראות יהודים כה מגושמים,
שאין להם כל שמץ של השגה מה זה יו"ט בכלל, ומה זו סוכה בפרט.

עברו ב' הימים. תיכף ומיד נסע לו רי"מ לאפטא.
נכנס ובא אצל אבא. פניו של אבא מאירות.
בני מחמלי. בטח הבנת כבר היטב מדוע שלחתיך...
?
נו, מאיץ בו האב להיזכר, ליל יו"ט, אצל האופה...
?
מכיר בו האב שהבן לא הבין כלום..
מתכרכמות פניו של האב הגדול.
הלוא צדיק הדור הוא אותו אופה, ואורחיו הלוא המה שבעת הרועים. האושפיזין הקדושים.
ואתה, מרוב מחשבות על אפטא, ועל ההחמצה, החמצת באמת את הזדמנות חייך, לחזות בזיו רועי האומה ואבותיה.

כאמור, לא אדע מה אמת בסיפור זה.
אבל זה ממש הסיפור של כל אחד מאיתנו.
נמצאים בתוך מכרה זהב.
אבל חושבים על אוצרות הנמצאים במרחקים, ושאינם שייכים לנו.
ומתוך געגועי סרק אלו -
את האוצר שלנו, בו אנו שרויים, אנו לא רואים....
נערך לאחרונה על ידי .השוחט ב ג' אוקטובר 15, 2019 7:20 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.


חזור אל “סוכות ושמנ"ע”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 81 אורחים