התעוררתי בהאי שתא לחזק בדקי השמחה בחג, ובפרט בשמיני עצרת שאנו שמחים בתורה הק', ומבואר בדברי הגר"א שבזה מתקיים עיקר השמחה של חג הסוכות, מהו המפריע העיקרי של השמחה.
ואחר העיון עלה בדעתי בס"ד כי המפריע הגדול ביותר זה מה שמצוי שמדברים באמצע השמחה וההקפות מכל מיני ענינים אחרים, ובעיקר מדברי חולין ופטפוטים של מה בכך, ואפילו אם אין בדברים אלו סרך איסור של דברים אסורים לשה"ר וכדומה.
והיינו כי השמחה ובפרט הריקוד כל ענינם התרוממות נפשית מעל גבי הקרקע ובתוך כך להתחבר רגשית לשמוח ולהתדבק באהבת התורה, להתעלס בה,
להודות ולרנן על אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו כלי חמדה,
ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו,
והרגשות נעלות אלו נקל להשיג ברציפות השמחה והשירה בקול רם ובשפתים דולקות,
בעצימת עינים ובריכוז המחשבה.
כאשר מפסיקים באמצע בדברים בטלים הרי זה מוציא ומנתק אותך לגמרי מתוך העולם הזה,
ואין לך שמחה חסרה ומבולבלת כמו זו שהיא קרעים קרעים, שמחה תלושה מדולדלת חסרת חיות וטעם.
ומצאתי בס"ד שמביאים משני גדולי הדורות בדומה לרעיון זה.
בשם רבינו החתם סופר בדרשותיו שביאר בדברי הגמ' בסוכה (נג, א): תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. וצ"ב וכי הישן רואה שינה בעיניו, אדרבא הישן אינו רואה . ועוד אמרו, כשהיינו שמחים לא ראינו וכו', פשיטא בשעה שהיו שמחים לא היו רואים והוה ליה למימר בימי שמחת בית השואבה.
וביאר שזה קאי על כך שלא ראו שום בטלה כי ההולך בטל כישן דמי (עי' מג"א סי' תקפג ס"ק ו), והיינו שכל הזמן עסקו בשמחה בלא שום דברים בטלים.
וכן ראיתי שמובא בתולדות החפץ חיים שהמליץ את הפסוק 'שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו', אימתי שירו לו זמרו לו כשמשיחים בנפלאותיו ולא בדברים אחרים.