כתב הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ט הלכה ז: בקרבנות החג אינו כן אלא קריבין על סדר הכתוב שנאמר כמשפטם, כיצד בתחלה פרים, ואחריהם אילים, ואחריהם כבשים, ואחריהם שעירים, אף על פי שהשעירים חטאת, וכל אלו שקדמו אותן עולות, ומקורו בסוגיא דזבחים צ, ב.
ולפלא שבסידור הגריעב"ץ לא נקט חילוק זה בין מוספי החג לשאר מוספי המועדים, ובכל דבריו בסידורו נתעלם פרט חשוב זה (ולא נזכר מאומה אודות מקום הקרבת שעירי החטאת).
שוב ראיתי בהגהות הרש"ש בזבחים שם שעלה ונסתפק "לכאורה נראה דבשאר רגלים דלא כתיב בהו כמשפט. החטאות קודמין. וכן ברמב"ם פ"ט מהל' תומ"ס ה"ז לא כתב רק בקרבנות החג אינו כן, וכ"נ להדיא מהתוי"ט פ"ד דמנחות מ"ד ד"ה ולא המוספין. ודלא כתורע"ק אות ע"ז שכ' סתם וברגל כבשים קודמין. ואולי סברתו מדרשה דבמועדיכם הוקשו כל המועדים זל"ז. אבל ז"א דהא מכמשפט ילפינן נמי דקרבנות החג מעכבין זה את זה ובשאר רגלים אין מעכבין כמבואר במנחות (סוף ד' מד ור"ד מה). ואפשר דדבר זה מתמ"ר לא למדנו מדברי יחזקאל למדנו כמו שדרשו שם מקרא דוביום החדש כו'. ורש"י ביחזקאל פי' נמי ג"כ בשארי רגלים ע"ש (מ"ה כ"ג. ומ"ו ד')".
אכן יעויין בהגהות טל תורה שם שמביא חידוש יתירה על זו, "ע' בטה"ק שכ' דנראה דביום ראשון דחג דלא כתיב בי' כמשפט הי' חטאת קודם והרמב"ם פ"ט מתו"מ סתם דבקרבנות החג אינו כן משמע אף ביום ראשון וצ"ע מנ"ל זה. ולענ"ד הדבר מוכרח מלשון הש"ס כמשפטם כתיב בהו והו"ל לומר כמשפט דבכל ימי החג מלבד יום הראשון כתוב כמשפט רק בשביעי כתוב כמשפטם וע"כ דמייתי קרא כמשפטם לשון רבים דכולל כל קרבנות החג אף דיום ראשון וגם הרמב"ם שם כתב הטעם דכתיב כמשפטם עי"ש".