פ' וזאת הברכה - לעיני כל ישראל
א) ביש"ש פ"ד דגיטין סי' ל"א כתב דיש לכתוב בגט השם הילל מלא עם י', ורמז, כי התיבות: משה לעיני כל ישראל, ס"ת הילל, ע"כ.
יל"פ עפי"ד רש"י עה"כ לעיני כל ישראל, שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, ובעירובין נד ע"א אמרו אלמלא נשתברו לוחות הראשונים לא היתה תורה משתכחת מישראל, ר"ל תושבע"פ, כ"פ הרמ"ע מפאנו, שהיו לומדים מכתב שבלוחות, ובכך יש ביטולה של תורה, אבל על ידי הלל היה תיקון מסוים לכך כמו"ש בסוכה כ ע"א: עלה עזרא ויסדה [עיקר מה שיסד הי' תושב"כ, ע"כ אמר שראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו. (תקנת השבים פ"ה)] עלה הלל הבבלי ויסדה [עיקר יסודו היה תושבע"פ, ע"כ אמר שראוי שתשרה עליו שכינה, דגילוי תושבע"פ הוא ע"י השראת שכינה (שם),]
ובמנחות צט ע"א אמר ר"ל שמשבירת הלוחות יש ללמוד שפעמים ביטולה של תורה זהו יסודה, יל"פ משום שע"י כך הוצרכו ליגיעה בתורה שזוהי מעלה בפנ"ע כמוש"כ תורי"ד במגילה לגבי תרגום יב"ע. וגם בכך חידש הלל בתחילת לימודו לפני שמעיה ואבטליון, ומכך זכה ל"עלה הלל ויסדה", יסד דרך בעמלה של תורה, ועליו נאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (סוטה כא), ועל ידי כך יסד והחזיר לשעה ולדורות דברים שנשתכחו. בזכות עמלותו בתורה נתייסדו ולא נשכחו דברי תורה שהוא חזר וגילם, וכמו"ש בירושלמי סוכה פ"ד ה"א: "ללמדך שכל דבר שנותנין נפשם בי"ד עליו סופו להתקיים בידם כמה שנאמר למשה בסיני".
על ידי כך נתמתקה ביטולה של תורה שבע"פ בשכחתה, שבאה ע"י שבירת הלוחות. ושאר מעשי הגדלת התורה והאדרתה מהלל ואילך, הם מכוחו וכח כוחו. ועל כן נרמז שמו של הלל בכתובים "משה לעיני כל ישראל" כי הלל חזר והשלים "ביטולה של תורה" שבשבירת הלוחות ע"י משה לעיני כל ישראל.
ב) ועוד, כיון שבשבירת הלוחות היה גנוז גם "יסודה של תורה", בהדרכה לעמלה של תורה שבע"פ, שנתבססה ע"י הלל, המעלה הזו, שהיא לא ניכרה במעשה שבירת הלוחות, אלא רמוזה וגנוזה בה, היא ג"כ לא מרומזת אפילו בראשי תיבות אלא בסופי תיבות של "משה לעיני כל ישראל". ובעצם היא פעולתו של מש"ר, שהוא שהביא ליסודה של תורה אח"כ, בפעולה הגנוזה וכלולה בשבירת הלוחות. נמצא שהיא פעולה שהשפעתה הלכה ונמשכה עד שהושלמה ע"י הלל, שעל ידו התבססה יסודה של מעלת עמלה של תורה והמתקת ביטולה של תורה שבע"פ בשכחתה.
ג) ובמכילתא דרשב"י סו"פ בשלח עה"כ והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וגו' "כשהיה משה מגביה את ידו, שעתידין ישראל להגביה ד"ת העתידין להנתן על ידיו. אף כשהיה משה משפיל את ידיו כביכול שעתידין ישראל להשפיל ד"ת שעתידין להנתן על ידיו, ר"ל שמצד פעולותיו של מש"ר יכולים בנ"י להגביה ד"ת ורק מצד פגמים שיעשו ישראל יושפלו ד"ת. ועל כך נאמר בסו"פ ברכה ולכל היד החזקה וגו', שדברי תורה שניתנו על ידיו, מתגברים ומוגבהים על ידי עמלי התורה מדור דור.
ד) ומש"כ "ולכל המורא הגדול וגו'" הביא בפרדס יוסף מת"י "ולכל חזוותא" ובדרשות חת"ס פירש דר"ל גילוי שכינה שהיה בעת יצ"מ, כמו"ש עה"כ ובמורא גדול זה גילוי שכינה, עכ"ד. ויל"פ שהוא ג"כ כענין "ולכל היד החזקה", כמוש"כ המאירי בב"ב (י ע"ב) עמש"ש: אשבעה בהקיץ תמונתך אלו ת"ח המנדדין שינה מעיניהם והקב"ה משביען מזיו השכינה, כלומר בסיבת היקיצה והתעירה זכינו לשבוע ולהביט בתמונתו ית', והוא המשל על השגת אמיתת הענין על תכלית מה שאפשר בו. והשגה זו נכללת בכתוב "ולכל המורא הגדול". הן בדורו "דור דעה", "לא ניתנה תורה להידרש אלא על ידי אוכלי המן". והן לדורות.
ה) ולפי"ז המשך הכתוב: "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" שהוא מכוון על שבירת הלוחות הוא בכלל היד החזקה והמורא הגדול שכתוב לעיל, והיינו שע"י ששבר את הלוחות, הוגבהו ד"ת והושגה יותר אמיתת ענייני תורה ע"י שיסדם הלל הבבלי כנ"ל.
ו) ושמו של הלל נרמז עם "יוד", "הילל", ויל"פ שהוא כפמ"ש על הכתוב "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", לרמז י-ה יושיעך וכו', וה"נ לגבי הזכות ליסודה של תורה ע"י הלל בעמלה ובחידוש דברים שנשתכחו לאמיתם, יש צורך בברכה לישועת ה', כמו"ש לגבי יהודה ועזר מצריו תהיה, שיזכה ששמעתיה תהא סלקא אליבא דהלכתא (סוטה ז ע"ב), וזכה הלל לכך מברכת מש"ר הנרמזת כאן בכתוב שיזכה הלל בעמילותו ליסודה של תורה בברכת ד'.
ז) וברש"י שם פירש מ"ש דלא הוה סלקא שמעתא אליבא דהלכתא, שלא זכה לומר דבר המתקבל עד שהתפלל על כך מש"ר, וה"נ אמרו לגבי דוד בסנהדרין (צג ע"ב) וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, ופרש"י כדאמרינן בעירובין (נג ע"א) דוד דגלי מסכתא [שהיה יגע בתורה ומורה הוראות ואומר, מפיבושת רבי יפה דנתי, רש"י שם] כתיב ביה יראך יראוני וישמחו, ובדרשות חת"ס (ח"ג) עמ' שצב כתב: והנה לזכות לזה שתקבע הלכה כמותו, לאו כל אדם זוכה לכך, כדאחז"ל (מגילה ו ע"ב) לאוקמי גירסא סייעתא הוא משמיא, והרי ב"ש מחדדי טפי ואפ"ה הלכה כב"ה דענוותין ביותר, כי המתחסד עם בין אדם לחברו בשלום ובמישור, זוכה לשלום של תורה, שיקבעו הלכה כמותו ולא יחלקו עליו. עכ"ד. ויל"פ שגם זכות זו של בית הלל, היא מברכת מש"ר, שהלל יזכה ע"י שיהיה ד' עמו ועם בני בניו ובית הלל בכללם, שתקבע הלכה כמותם. [ובתוספתא כלאים פ"ה ה"ד אמרו חכמים שאין משיבין מן התקוע ומפרש הר"ש בפ"ח מ"א דהיינו תוקע עצמו לדבר הלכה, ר"ל שלא עשה עפ"י חכמים (עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' תצא), והיינו שרק כשדן עם החכמים זכה למעלת "וד' עמו".]