רחיצה בימינו בתשעת הימים

הלכות, חקרי מנהג, ומאמרים לעיון ולהורדה.
יעקב כהן
הודעות: 547
הצטרף: ו' מרץ 22, 2013 4:31 pm

רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי יעקב כהן » א' יולי 27, 2014 4:21 pm

נתבקשתי לפרסם כדי ללקט תגובות הקהל עליו
בס"ד
רחיצה בימינו בתשעת הימים
א. אחת השאלות המציקות והנפוצות בימינו בימי תשעת הימים לבני אשכנז או בשבוע שחל בו ת"ב לבני ספרד, הוא אופני ההיתר לרחיצה בימים לוהטים אלו בעיצומו של הקיץ, ועבור בני אדם רבים נראה הדבר כבלתי אפשרי. יש התולים עצמם בספרי האחרונים שהתירו לרחוץ רחיצה רגילה שהגדירוה "כאינה של תענוג" להעברת הזיעה, ויש הנוהגים כדברי ההלכה הפשוטה בשו"ע ואינם מתירים לעצמם כל היתר בדבר.
להלן נבאר כי יתכן ואין כלל צורך להתיר זאת כהיום הזה, הואיל ויתכן וכלל לא נתקנה תקנה זו עבורינו כפשוטה, ויתכן ואין אפילו ענין להחמיר בכך.
ב. אם נעיין בהלכות האבלות הנוהגות בימים אלו ומופיעות בשו"ע (או"ח סי' תקנ"א) נמצאם כדלהלן, א', איסור נישואין. ב', מיעוט משא ומתן. ג'. המנעות מבנית בניני שמחה ציור וכיור. ד', תספורת. ה', כיבוס. ו. רחיצה. חמשת הדברים הראשונים הנזכרים הם דברים שלמעט במקרים חריגים אינם גורמים לצער כלל אלא להעדר שמחה. המתנה מנישואין וסגירת עסקאות רציניות, וכן המנעות מבניני וציורי מותרות, ואף התארגנות מוקדמת לאיסור התספורת והכיבוס גורמים לכך שלא יהיה כל צער במניעתם אלא לכל היותר אי נוחות, כל אלו מוכיחים על כך שמטרת כל דיני האבלות הללו אינם גרימת צער אלא המנעות בדברי שמחה ונעימות.
ושנינו במשנה בברכות (פ"ב מ"ז) על רבן גמליאל "רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו לא לימדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני". ובפירוש המילה "איסטניס" נחלקו הראשונים, יש שפירשו מצונן וקר הגוף, ויש שפירשו מפונק ומעונג. ויש נפ"מ בדבר, שכן הר"ח כתב דכל היתר זה איננו אלא במקום חשש סכנה, וכפי הנראה פירש הר"ח שרחיצה זו היתה בחמין כדי לרפא או למנוע צינון שעלול היה להביא את רבן גמליאל לידי סכנה, וכן כתב המאירי שם (טז, ב). אכן הרבינו יונה בברכות (ט, ב מדה"ר) כתב "אין זה נכון, דאפילו בלא סכנה כיון שיש צער מותר, וכיון שביום הכפורים שהוא מן התורה התירו לסוך למי שיש חטטין בראשו כ"ש באבלות שאינה מן התורה שרוחץ אע"פ שאין סכנה אלא צער". כדבריו כתב הרמב"ן בתורת האדם אחרי שהביא את דברי רב האי גאון שכתב "ולא כל מי שנוהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ", וכתב הרמב"ן "ולא למי שבא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר, אלא לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחילה, דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר". אם ננסה להבין את לשון הרמב"ן כל מי שלפי מה שהורגל בתחילה כלומר מעודו להגדיר כ"זוהמא" את חוסר נקיות בשרו הוא נכלל בהגדרה של "להעביר את הזוהמא" שלא נגזר כלל על רחיצתה. וכדבריו כתב הלבוש (יו"ד סי' שפ"א).
ועדיין אלינו לברר האם שייך מצב שבו נגדיר את כל הציבור כאיסטניס מאחר והוא נוהג להגדיר כזוהמא את חוסר נקיון בשרו, או שמא רק יחיד יכול לומר כן אבל לא ציבור שלם בדור שלם. כתב בשו"ת מהר"י ברונא (סי' י"ב) "ולענין רחיצת כל גופו בצונן, רבים מקילין ליכנס לנהרות, ונ"ל דדייקי מן המיימוני פ"ה דתעניות ונהגו שלא ליכנס במרחץ עכ"ל, משמע דוקא בבית המרחץ זהו בחמין. ונ"ל האי טעמא לפי שמפני רוב החום שבא באב מתמלאים זיעה והוו להו לאינשי כאיסטניס". כלומר גם כל האנשים יכולים להגדיר את זיעתם שבימי חודש אב כאיסטניסות ולרחוץ בצונן.
ג. ולהלן יבואר הנראה לענ"ד כי אין צורך כיום לכל אחד "להגדיר את עצמו" כאיסטניס לענין זה, כי כיום המצב הפשוט הוא שכולנו איסטניסים וזיעתינו מוגדרת עבורינו כזוהמא, ומי שאינו חש כן אינו צריך לפרוש מרחצה בגלל ההלכה, כי מסתבר שגם בלי גדרי ההלכה הוא לא מתרחץ עקב חוסר רגישותו.
אך כאן שואלים כולם כיצד יתכן לחלק כך את הדורות באופן גורף בין דורות הראשונים לדורינו, ואם הם לא כתבו כך בספרי הפוסקים כיצד נוכל לומר כן בצורה חד משמעית, הרי גם פעם היה קיץ ואנשים הזיעו? על כן עלינו לסקור את צורת החיים שהייתה נהוגה עד מאה או מאתיים השנים האחרונות בצורת חיי האדם בסביבתו מגוריו בגדיו והרגלי נקיונו, ומתוך כך יקל עלינו להבין מדוע בעבר צריך היה להיות מוגדר כ"איסטניס" כדי לרחוץ, וכיום אין צורך להגדיר כך את האדם כדי להתיר לו זאת, וכיום דבר זה מוגדר כצער הרבה כשבעבר הוא היה מוגדר כתוספת שמחה המקבילה לציור וכיור.
ד. נתחיל בצורת סביבת חיי האדם ונתקדם כדרך דיני הצרעת מן הבתים אל הבגדים ומן הבגדים אל הגוף עצמו.
באיזה בית חיו אנשים פעם? שנינו במשנה בברכות (פ"ח מ"ד) "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים, ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית". מה המחלוקת? כותב הרע"ב "מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו ואח"כ נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחילה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים". הלומד את המשנה וביאורה מבין כי חזון נפרץ היה בזמנם שבעל הבית יושב ואוכל כשלמרגלותיו מתגוללים פירורים שהם "יותר מכזית" והוא נוטל מים אחרונים "על הריצפה" ואותם גושי פת גדולים המפוזרים על הארץ נרטבים ומתקלקלים מן המים שנשפכים עליהם. מישהו מעיז היום לאכול כך וליטול את ידיו כך?! וכך היו נראים כל הבתים, וכך שנינו (מו"ק כז, א) "מכבדין ומרביצין בבית האבל", מה זה מרביצין? הריצפה היתה ערימות של חול והיו נוצרים הרים וגבעות וקשה ללכת, היו שופכים מים והמים היו מישרים את הקרקע ונהיה בוץ ישר כסרגל. אנשים חיו על בוץ...
ה. במשנה במסכת פסחים (פ"א מ"ב) "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן אין לדבר סוף". אם היינו שואלים כיום אדם מדוע הוא אינו חושש שמא מיד אחרי בדיקת חמץ כשהבית מצוחצח לחג הפסח נכנסה חולדה לביתו ונטלה חתיכה גדולה מכזית למקום אחר, מה היתה תשובתו? מי מעלה על דעתו כדבר הזה? ומתי נתקלנו לאחרונה בחולדה בביתינו? אבל בעבר כנראה חיו אנשים עם חולדות ועכברים באופן חופשי. וכן מצינו חובה לשמור את המת במסכת ברכות (יח, א) מפני העכברים, ודעה פשוטה שם בגמרא שעל היבשה אסור לשומר המת להתפלל שמונה עשרה כי באותם כמה דקות יֵאָכֵל המת על ידי העכברים, רק בספינה נחלקו האם קימים בה עכברים או לא. וכי מישהו יעלה על דעתו כיום שאם יסובב ראשו מן המת לכמה דקות כבר יכורסם מתו על ידי עכברים?! והחיים בין העכברים לא היו רק לפני אלפי שנים, גם לפני ארבע מאות וחמישים שנה גרו הגבירים יחד עם העכברים, כמו שמספר ר' יעקב קיצינגן תלמיד המהרש"ל בספרו שירת פסח (דף כ"א) "בהיותי יוצק מים על ידי מורי הגדול ר' שלמה לוריא (המהרש"ל) אירע מעשה בבית השר הנדיב ר' דוד דרוקער שאכלו העכברים את האפיקומן תחת הכרים בעת שהיו עסוקים בהסדר", רק להבין בכמה ובאיזה עכברים מדובר אם הם חיסלו "בבית הגביר" בפרק זמן זה את כל האפיקומן...
ומקום המגורים לא היה רק מקום לשרצים אלא גם בית עלמין לגוויות. שנינו במסכת פסחים (ט, א) "מדורות הנכרים טמאים", מגורי הגויים טמאים ויש נידון לגבי הכותים. מדוע כי הם קוברים בבתיהם את נפליהם. היינו לא היו טורחים ללכת לקבור נפל בבית הקברות אם אפשר לחפור בסלון שבו עפר תיחוח ובוצי כנ"ל ולקבור שם את התינוק. אכן היהודים הכשרים לא עשו כן, אבל לא משיקולי הגיינה ומיאוס אלא משיקולי טומאה וטהרה. ולא היתה כל הרגשת גועל ומיאוס מגופות, כי כל אחד היה איש זק"א, כי כן שנינו בירושלמי (מו"ק) בראשונה היו קוברים במהמורות, נתעכל הבשר אחר י"ב חודש מלקטן וקוברן במקומן, והוא יום ליקוט עצמות", כל מת היו משליכים בבור, אחרי שנה היו הבנים (לא חברא קדישא) פותחים את הקבר ומלקטים את העצמות (בתקוה שהם יבשות וללא צחנה ותולעים...) והם היו סוחבים את העצמות בשק לקברי אבותיהם.
ו. בתוספתא (נדה פ"ז ה"ה) "אין לך אשה שאינה טהורה אין לך מטה שאין עליה מאכולת", בזמנם היתה כל מטה מוחזקת בכך שהיא מלאה פשפשים, ולא היתה מיטה שלא היה עליה פשפשים הנמעכים על ידי השוכב וממלאים את המיטה בכתמי דם עד כדי כך שהיא תולה בזה כל דם שנראה על בגדיה וסדינה. וכתב במעיל צדקה לתמוה איך אפשר לתלות כיום כתמים במאכולת כשאינה מצויה עד כדי כך, ויישב שהורגלו כל הדורות להזהר בדם נדה הגדול מגריס ולכן אפשר להחמיר עליה, אבל על שיעור הקטן לא הורגלה להזהר כי ידעה כל הדורות שזה בודאי מהפשפשים ולכן לא נוכל להחמיר עליה אחרי שנים של הרגל, ולכן השארנו את תקנת חז"ל כצורתה. מישהו ראה כיום מיטה עם מאכולת?!
אמרו חז"ל (חולין פו, א) "סתם תינוקות מטפחים בשרצים", ובאיזה שרצים מדובר, בחולד והעכבר והצב והכח והתנשמת, בעלי חיים גדולים ומבחילים היו מוחזקים התינוקות לטפח בהם. ומדוע שיטפחו בהם ומוחזקים בכך? התשובה שזה היה ארון הצעצועים שלהם, כמו שלמדנו (שבת פ"ט מ"ז) "רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו". כלומר כל ג'וק שהיו מוצאים היו שומרים אותו לארון הצעצועים של הילד לשחק בו.
ואיך היה נראה השירותים? בגמרא (שבת פא, א) מתואר שהיו מכניסים לבית הכסא אבנים מקורזלות, וביאר רש"י שהם אבנים מחודדות עם חוד הראוי לקינוח. ושנינו שם עשרה דברים המביאים את האדם לידי תחתוניות (טחורים בלשוננו) אחד מהם הוא "והמקנח בסיד ובחרסית ובצרור שקינח בו חברו", ומבארת הגמרא "ואיבעית אימא כאן מצד אחד וכאן משני צדדין, ואיבעית אימא הא דידיה הא דחבריה". וכתב רש"י "באותו צד שקינח בו חבירו לא ראוי לקינוח אבל בצד שני חזי"... אין צורך לבאר את שנות האור שבין ימינו לימיהם ברמת רגשי הגועל והמיאוס שיש לנו והיה להם!
ז. עיסוק נפוץ בעידן ההוא היה "הפלָיַת הבגדים", וכן שנינו במשנה (שבת פ"א ה"ג) "ולא יפלה את כליו", וכן אסור חז"ל (שם יב, א) להפלות כליו לאור הנר בשבת. מה זה להפלות כלים? זה היה נוהג נפוץ לנקות את הבגדים מהכינים שדבקו בהם. מישהו ראה כיום אדם מפלה את כליו?! אין עיסוק כזה היום!
וכשכבסו את הבגדים איך היו מכבסים אותם? למדנו במשנה במסכת בבא בתרא (יט, א) לגבי הרחקת נזיקין הגורמים לחות מכותל חבירו "ולא נברכת הכובסין וכו', אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ד' אמות". מה זה מחמצן? כותב רש"י "נברכת ששורין בו את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין". מסתבר שזה היה שיטה להפיק את האנזימים שבמיצי הקיבה של הכלב כדי להמיס את השומן מהבגדים, אבל אין פלא שהיו על הבגדים כינים אחרי שהם שרו והסריחו בצואת כלבים וזה עוד היה נקרא כביסה.
לאור נקיון הבגדים ניתן גם להבין את הגמרא בברכות (כד, ב) "נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו", ורוק זה לפי המבואר בגמרא בעירובין (צח, א) המדובר בכיח ליחתי המתעגל והמתהפך לו בפה ולא ברוק הבטל לגופו של האדם, רק איסטניס המתואר שם בגמרא רשאי להשליך את הרוק לפניו או לאחריו.
לאור השימושים הללו בגללים גם ניתן להבין את המשנה במסכת בבא קמא (ל', ב) "ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו", ומקשה הגמ' מדוע לא נכתב לגבי הגלל "וכל הקודם בהן זכה בהן כמו שנכתב לגבי תבן וקש ברישא? מתרצת הגמ' "תנא לרישא וה"ה לסיפא", כלומר היתה מריבה מי יזכה בגלל הזה בעליו או מי שמצא אותו, וההכרעה היא שכל הקודם לזכות בו זכה בו. אַה, איזה זכות!...
ויש עוד סיבה למה היו צריכים גללים. בהלכות טומאה וטהרה שנינו (אהלות פ"ה מ"ה) "היו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הכל טהור". מה זה כלי גללים? כתב הרע"ב "של צפיעי בקר", כלומר עשו כלים מגללי בקר ואכלו ושתו בהם! וכתב הרמב"ם (פיהמ"ש כלים פ"י) "יש אומרין כי כלי גללים כלי השיש ממה שנאמר אבן גלל. וזה בטל, כי כלי אבנים נכלל בהן כלי השיש והמרמר והלשם והפטדה והשהם ושאר כל האבנים. אבל כלי גללים הם כלים העשוים מגללי הבקר ועפר, והרבה עושין אותן אצלינו בכפרים". כלומר עוד לפני אלף שנה היו בכפרים אוכלים בכלים האלו...
ח. ואין צורך להרחיב על המאכלים שהיו אוכלים בעבר וצורת אכילתם. לדוגמא אנשי בבל היו אוכלים "כותח הבבלי" שהוא מתואר ברע"ב (פסחים פ"ג מ"א) "מפת מעופשת בחלב"... גם במסכת פסחים (ז', א) יש נידון לגבי פת מעופשת שאיננו יודע לזהות אם היא חמץ או מצה אם עליו לבער אותה, ואין צד שיבער אותה לא מן הסיבה ההלכתית... אפשר להאמין שבתוך כלי הגללים הטעם של הכותח היה משובח אולי אפילו יותר...
את רמת הנקיון במאכלים נוכל להבין ממאמר חז"ל (שבת י', ב) "הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. מאי עביד ליה? אמר אביי שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא. והאידנא דחיישינן לכשפים מאי? אמר רב פפא שאיף ליה מאותו המין". ופירש רש"י "ישפשפנו בין עיניו, דבר הנראה, שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר לה התינוק פלוני עשה, וגם פת נתן לי". נקל להבין שאם יבוא היום ילד לאמו כשפרצופו מרוח במאכל כלשהוא, ולתדהמתה הוא יאמר לה שפלוני השכן מרח אותו כך, זה לא ירבה אהבה ושלום בין אותם שכנים, אלא פעם בלאו הכי היה הפרצוף משוח מכל מיני מאכלים כך שזיהוי צבע נוסף על גבי הפנים כבר לא הוסיף לכלוך רק הוסיף אהבה ושלום בין הנותנים והמקבלים...
ומהיכן אנו יודעים להחליט שפעם הפרצוף היה מרוח במאכלים? מהסיפור שבשלו נתקנו מים אחרונים כמבואר במדרש תנחומא (בלק כ"ד) "מים אחרונים הרגו את הנפש. מעשה באדם אחד שאכל קיטנית ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקיטנית, ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו, אמר ליך בעליך סימן שאכל עכשיו קיטנית, שגרי לו אותו טבעת, לאחר שעה בא בעלה, אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו פלוני בא בסימנין שלך ונתתיה לו, נתמלא חימה עמד והרגה". עד שתקנו מים אחרונים התהלכו כך כל האנשים כשהם מרוחים בקיטנית. וזאת מדוע? כי היו אוכלים כולם בידים ולא היו כלי אכילה, כמו שכותב רבינו חננאל (ב"מ כה, ב) לבאר המילה "המניק", שהוא כלי שיש לו ג' שינים ודרך בני יון לאכול בו הבשר ואין ידיו נוגעות בבשר מפני הזוהמא. בזמנו רק ביון אכלו במזלג מפני הזוהמא, כולם אכלו בידים. התנהגות זו היתה נפוצה עוד לפני מאתיים שנה בארצות האיסלם, כמו שמתאר החיד"א (מעגל טוב עמ' 54) "ושם (בתוניס) התחלתי להתבסם ממאכלי הרוח מערבית צפונית, יהיה סרוח סרח העודף בלי נקיון כף ומגריפה אפילו בחלום, ואפילו המלך פשט לו רגלו לאכול, וכל המרבה מלא קומצו בשר שמן לכלוכית שמו, והייתי קץ לאכול, ולכבודי סובבים בכל העיר למצוא כף אחת"...
רגישות מסוימת התגלתה אצל בעל ספר חסידים (סי' תתכ"ט) "אל יניח אדם לילד לקחת בידו מן הקערה שאוכלים כולם בהם, כי הילדים אינם יודעים לרחוץ ידיהם בטוב ושמא יאכל בקערה עם הגדולים וימאסו ויקוצו לאכול. ואם יש לאדם שָכוּר ישראל או מלמד לבנו או אורח או אורחים, יעיין עליו שלא יהיו בניו מלוכלכים סביב חוטמיהן או בשאר לכלוך כי שמא יהיה להם מאוס והם בושים לומר לו".
גם בזמן הראשונים נראה שלא היתה נקיות הגוף מן המשופרות, מההלכה שמקורה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קצ"ג) ומובאת בשו"ע (או"ח סי' ד' סכ"א) לפיה אדם הנוגע במקומות המכוסים שבגופו צריך לרחוץ ידיו או לנקותם בכל מידי דמינקי. והנה אנו בימינו למעט אחר חיכוך בבית השחי והדומים לו לא ימצא על ידינו כל רושם שנבין מה עלינו לנקות מן היד לאחר הנגיעה במקום מכוסה בגוף והיכן מלמולי הזיעה שדבקו באצבעותינו טופח על מנת להטפיח, וכל שינוי לא נראה בנקיות היד לפני הרחיצה ואחריה. וראיתי שכבר הרגיש בזאת כבדרך אגב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' ו' אות ג') וכתב בפשיטות שאין צורך לרחוץ ידיו לאחר נגיעה בגוף נקי רחוץ ושטוף. אבל זאת ראינו כי באותם הימים היה ניכרים היו על יד שנגעה בגופו של אדם סימני לכלוך וזוהמה שדבקו בה ויש להסירם בכל מידי דמינקי...
ט. עד כאן מובן איך שהוא מדוע אנשים לא הרגישו צורך להתרחץ, אבל גם אם חשקה נפשו של אדם להסיר הזוהמא מעל בשרו, היה עליו להתחיל במסע מפרך ומסוכן שמסתבר שעד מהרה הוא חזר בו מכונתו והעדיף להשאר מזוהם עוד כמה ימים או שבועות.
שנינו בברכות (ס', א) "הנכנס למרחץ מברך שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ואל ירע בי דבר קלקלה, ואם חס ושלום אירע בי דבר קלקלה תהי מיתתי כפרה על כל עונותי, ותצילני מזו ומכיוצא בה לעתיד לבא. יצא בשלום אומר מודה אני לפניך שהוצאתני לשלום והצלתני מן האור, כן יהי רצון מלפניך שתגיעני לביתי לשלום". מה היה כל כך מפחיד במרחץ? כותב רש"י "בי בני, חפירה שהמים נופלים לתוכה, ובני אדם רוחצים על גבי תקרה שעל גבה". המרחץ היה בעצם שתי קומות, בקומה העליונה מים ובתחתונה אש בוערת ובאמצע קרשים. חזון נפרץ היה שאנשים היו מקפחים את חייהם כשהתבשלו במי המרחץ, או שהתמוטטה ריצפת העץ והם צנחו אל מותם לתוך האש הבוערת. במצב כזה מי כבר חושב להתרחץ?!... ובאיזה תמרוקים וסבונים נהגו להתרחץ? כתוב בתוספתא (ב"מ פי"א הל"ב) "הנכנס למרחץ מחים לו את הצונן ומצנן לו את החמין חופף את ראשו בנתר ובמימי רגלים". זה היה השמפו בזמנם. פלא שאף אחד לא התרחץ?...
גם העושר והכבוד בזמנם התבטא ביכולת קלה להתרחץ בנחת, וכן שנינו במסכת שבת (קנא, א) "אם יש בה אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת"... זה ביטא אדם חשוב...
גם בתקופת בעלי התוספות הרחצה נחשבה לתענוג של מותרות לעומת עשיית "סאונה" למשל, כן מצינו בדברי התוספות (שבת לט, ב ד"ה אלא) "ותימה דמ"ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא? ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור משום דאין שוה לכל נפש, וכן משמע בירושלמי דהיינו טעמא דרחיצה. אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות". כלומר היו עושים סאונה ומזיעים מאוד, אבל רחצת הזיעה נחשבה כבר לתענוג שאינו שוה לכל נפש...
י. מסקנת הדברים המתבקשת היא שבזמנם גם אם הרחיצה היתה תענוג נדיר ומסוכן היא לא היתה לחם חוקו של העם שחוסר נקיון לא הטריד אותו במיוחד. אכן כפי המתבאר בדורינו אנו שהורגלנו לרמות נקיון גבוהות לאין שיעור, וצורת החיים דאז מעוררת בנו צער וגועל נפש, לא צריך להיות איסטניס מאוד כדי להבין שלא התכונו חז"ל כלל לגזור על עינוי שכזה. ומן הסתם ודאי מותרת רחיצה בסיסית להסרת הזיעה בשופי ואין צורך להתיר אותה אלא כלל לא גזרו עליה.
אמנם ידעתי כי שמועה בשם החזו"א מופיעה (הקדמת הגר"ח קנייבסקי לספר נחלת אליהו לר"א דושניצר) שלא הסכים להתיר זאת אף בימי הקיץ הלוהטים. וצ"ע. שמועה נוספת שמעתי משמו של הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לאחד שחיפש היתר בדבר "מעודי לא שמעתי שהמתאבל על אביו ואמו מחפש התירים כאלו"! ובכן, איכשר דרא, ושוחחתי עם כמה אנשים שעברו אבל כזה, וכולם הודו ענו ואמרו כי בתקופת אבלותם חיזרו אחר ההיתרים הללו ואכן נהגו על פיהם... ולהאמור לעיל אין זה היתר האיסור, אלא מעולם לא היה על כך איסור.
ולמותר לומר שאין כונה כלל וכלל למעט בעוצם האבל היגון והצער שצריך כל איש ישראל לחוש על חורבן בית מקדשנו, ולעורר בקרבו הגעגועים והצפיה לבנין אריאל, אכן יש להפריד בין רגשות הלב לצער הגוף, שלא מצאנו מקור לכך שיש לנהוג בו בימים אלו כנ"ל.


רחצה בתשעת הימים.docx
(31.67 KiB) הורד 248 פעמים

סמל אישי של המשתמש
אוצר החכמה
מנהל האתר
הודעות: 15869
הצטרף: ב' מאי 03, 2010 5:49 pm
שם מלא: משה דביר

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי אוצר החכמה » א' יולי 27, 2014 5:03 pm

לא ראיתי את כל האריכות אבל בזמן חז"ל הקפידו מאד על הרחיצה כמבואר בגמרא גבי יו"ט. רק כל עניין אי הרחיצה אינו מדינא דגמרא אלא מנהג וסביר שאנו מעונגים הרבה יותר בעניין זה יותר מאשר באירופה

מעט מים
הודעות: 119
הצטרף: ה' מרץ 13, 2014 4:57 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי מעט מים » א' יולי 27, 2014 6:40 pm

עיין גם במדור רחיצה במשך השנים ותראה שהיה אדוקים הרבה ברחיצה בימיהם.

שרוליק
הודעות: 195
הצטרף: ד' דצמבר 12, 2012 8:01 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי שרוליק » א' יולי 27, 2014 8:22 pm

למעשה אפשר להקל או לא?

יעקב כהן
הודעות: 547
הצטרף: ו' מרץ 22, 2013 4:31 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי יעקב כהן » א' יולי 27, 2014 8:40 pm

אוצר החכמה כתב:בזמן חז"ל הקפידו מאד על הרחיצה כמבואר בגמרא גבי יו"ט.

בדיוק הפוך שם רואים שרחיצת כל גופו זה דבר שאינו שווה לכל נפש...

יעקב כהן
הודעות: 547
הצטרף: ו' מרץ 22, 2013 4:31 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי יעקב כהן » א' יולי 27, 2014 8:41 pm

שרוליק כתב:למעשה אפשר להקל או לא?

מחלוקת בין אחרוני דורנו.

מה שנכון נכון
הודעות: 8450
הצטרף: ד' ינואר 29, 2014 10:37 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי מה שנכון נכון » א' יולי 27, 2014 8:42 pm

יעוין בנדרים דף פ.

צולניק
הודעות: 949
הצטרף: ב' מרץ 17, 2014 12:10 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי צולניק » א' יולי 27, 2014 8:57 pm

שרוליק כתב:למעשה אפשר להקל או לא?

כמדומה שעל שאלה זו נשאל הגריש"א וענה לשואל נהג כמו שנהגת בשנה שעברה...

גם זו לטובה
הודעות: 2219
הצטרף: ה' יוני 07, 2012 2:29 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי גם זו לטובה » א' יולי 27, 2014 9:20 pm

כמד' שהיה כאן בעבר אשכול על רחיצה בזמן חז"ל

מאירי
הודעות: 546
הצטרף: ב' דצמבר 05, 2011 11:42 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי מאירי » ב' יולי 28, 2014 12:36 pm

מעט מים כתב:עיין גם במדור רחיצה במשך השנים ותראה שהיה אדוקים הרבה ברחיצה בימיהם.

הרחיצה בזמן חז"ל היתה כידוע יותר ע"י כניסת כל הגוף במים, ואילו מה שנהוג היום נקרא בפי חז"ל "להשתטף" כמבואר בגמ' שבת, אם כי כמובן דיני איסור הרחיצה חלים גם על להשתטף, אבל יש בדברים כדי להסביר את ההבדל בין ההרגלים של ימינו לחז"ל, ולמעשה הצד היחיד שנתלין להקל במקום שמקילין הוא במקום ריבוי זיעה כשהפעולה היא הסרת טינוף ותו לא.

יעקב כהן
הודעות: 547
הצטרף: ו' מרץ 22, 2013 4:31 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי יעקב כהן » ב' יולי 28, 2014 1:16 pm

מה שנכון ציין לגמרא בנדרים דף פ. והינו דאמרו שם אליבא דת"ק דאפילו מניעת רחיצה של יום אחד הוי בכלל עינו נפש ע"ש ואינה ראיה דכל דבר שביסודו הוא עינוי נפש, יש לו דין נדרי עינוי נפש אפילו במניעת זמן מועט, וכמו שכתב הרמב״ם בפי״ב הלכה ד-ה וז״ל אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה הכל מפר הבעל כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה יין היום או שלא תאכל היום דבש וכן אם נדרה שלא תכחול היום או שלא תלבש רקמה היום מפר וכן כל כיוצא בזה עכ״ל ועין במשנה למלך שם ובברכי יוסף יו"ד סימן שלד ס"ק ט ועוד (וטעם הדבר אפשר להסביר בכמה אופנים ואכמ"ל)

שרוליק
הודעות: 195
הצטרף: ד' דצמבר 12, 2012 8:01 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי שרוליק » ב' יולי 28, 2014 8:27 pm

האם יש ענין להריח לא טוב בתשעת הימים?

ועוד האם קרם על הפאות גם אסור?

גם זו לטובה
הודעות: 2219
הצטרף: ה' יוני 07, 2012 2:29 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי גם זו לטובה » ג' יולי 29, 2014 8:11 pm

יעקב כהן כתב:נתבקשתי לפרסם כדי ללקט תגובות הקהל עליו
בס"ד
רחיצה בימינו בתשעת הימים
א. אחת השאלות המציקות והנפוצות בימינו בימי תשעת הימים לבני אשכנז או בשבוע שחל בו ת"ב לבני ספרד, הוא אופני ההיתר לרחיצה בימים לוהטים אלו בעיצומו של הקיץ, ועבור בני אדם רבים נראה הדבר כבלתי אפשרי. יש התולים עצמם בספרי האחרונים שהתירו לרחוץ רחיצה רגילה שהגדירוה "כאינה של תענוג" להעברת הזיעה, ויש הנוהגים כדברי ההלכה הפשוטה בשו"ע ואינם מתירים לעצמם כל היתר בדבר.
להלן נבאר כי יתכן ואין כלל צורך להתיר זאת כהיום הזה, הואיל ויתכן וכלל לא נתקנה תקנה זו עבורינו כפשוטה, ויתכן ואין אפילו ענין להחמיר בכך.

רחצה בתשעת הימים.docx


לא נתבאר מתי חל השינוי, ועל מי בא לחלוק כותב מאמר, [אם מביא ראיות מחז"ל א"כ בראשונים מוכח דלא ס"ל כוותיה, ועכ"פ כל מה שהרבה לדבר על מרחץ והסכנה שבזה, אין בזה כדי ליישב מה שהכריעו הפוסקים שלא ללכת לנהרות]
נערך לאחרונה על ידי גם זו לטובה ב ג' יולי 29, 2014 11:12 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

סמל אישי של המשתמש
נהר שלום
הודעות: 2101
הצטרף: ב' יוני 09, 2014 6:56 pm
מיקום: דע מאין באת ולאן אתה הולך

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי נהר שלום » ג' יולי 29, 2014 9:59 pm

שרוליק כתב:למעשה אפשר להקל או לא?

במים צוננים כן במים חמים ראוי להחמיר (חזון עובדיה, אמת ליעקב קמנצקי).

סמל אישי של המשתמש
נהר שלום
הודעות: 2101
הצטרף: ב' יוני 09, 2014 6:56 pm
מיקום: דע מאין באת ולאן אתה הולך

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי נהר שלום » ג' יולי 29, 2014 10:00 pm

שרוליק כתב:האם יש ענין להריח לא טוב בתשעת הימים?

ועוד האם קרם על הפאות גם אסור?

1. יש איסור.
2. גם בשאר ימות השנה אסור (עי' בדורש ציון).

סמל אישי של המשתמש
נהר שלום
הודעות: 2101
הצטרף: ב' יוני 09, 2014 6:56 pm
מיקום: דע מאין באת ולאן אתה הולך

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי נהר שלום » ג' יולי 29, 2014 10:02 pm

גם זו לטובה כתב:
יעקב כהן כתב:נתבקשתי לפרסם כדי ללקט תגובות הקהל עליו
בס"ד
רחיצה בימינו בתשעת הימים
א. אחת השאלות המציקות והנפוצות בימינו בימי תשעת הימים לבני אשכנז או בשבוע שחל בו ת"ב לבני ספרד, הוא אופני ההיתר לרחיצה בימים לוהטים אלו בעיצומו של הקיץ, ועבור בני אדם רבים נראה הדבר כבלתי אפשרי. יש התולים עצמם בספרי האחרונים שהתירו לרחוץ רחיצה רגילה שהגדירוה "כאינה של תענוג" להעברת הזיעה, ויש הנוהגים כדברי ההלכה הפשוטה בשו"ע ואינם מתירים לעצמם כל היתר בדבר.
להלן נבאר כי יתכן ואין כלל צורך להתיר זאת כהיום הזה, הואיל ויתכן וכלל לא נתקנה תקנה זו עבורינו כפשוטה, ויתכן ואין אפילו ענין להחמיר בכך.
ב. אם נעיין בהלכות האבלות הנוהגות בימים אלו ומופיעות בשו"ע (או"ח סי' תקנ"א) נמצאם כדלהלן, א', איסור נישואין. ב', מיעוט משא ומתן. ג'. המנעות מבנית בניני שמחה ציור וכיור. ד', תספורת. ה', כיבוס. ו. רחיצה. חמשת הדברים הראשונים הנזכרים הם דברים שלמעט במקרים חריגים אינם גורמים לצער כלל אלא להעדר שמחה. המתנה מנישואין וסגירת עסקאות רציניות, וכן המנעות מבניני וציורי מותרות, ואף התארגנות מוקדמת לאיסור התספורת והכיבוס גורמים לכך שלא יהיה כל צער במניעתם אלא לכל היותר אי נוחות, כל אלו מוכיחים על כך שמטרת כל דיני האבלות הללו אינם גרימת צער אלא המנעות בדברי שמחה ונעימות.
ושנינו במשנה בברכות (פ"ב מ"ז) על רבן גמליאל "רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו לא לימדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני". ובפירוש המילה "איסטניס" נחלקו הראשונים, יש שפירשו מצונן וקר הגוף, ויש שפירשו מפונק ומעונג. ויש נפ"מ בדבר, שכן הר"ח כתב דכל היתר זה איננו אלא במקום חשש סכנה, וכפי הנראה פירש הר"ח שרחיצה זו היתה בחמין כדי לרפא או למנוע צינון שעלול היה להביא את רבן גמליאל לידי סכנה, וכן כתב המאירי שם (טז, ב). אכן הרבינו יונה בברכות (ט, ב מדה"ר) כתב "אין זה נכון, דאפילו בלא סכנה כיון שיש צער מותר, וכיון שביום הכפורים שהוא מן התורה התירו לסוך למי שיש חטטין בראשו כ"ש באבלות שאינה מן התורה שרוחץ אע"פ שאין סכנה אלא צער". כדבריו כתב הרמב"ן בתורת האדם אחרי שהביא את דברי רב האי גאון שכתב "ולא כל מי שנוהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ", וכתב הרמב"ן "ולא למי שבא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר, אלא לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחילה, דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר". אם ננסה להבין את לשון הרמב"ן כל מי שלפי מה שהורגל בתחילה כלומר מעודו להגדיר כ"זוהמא" את חוסר נקיות בשרו הוא נכלל בהגדרה של "להעביר את הזוהמא" שלא נגזר כלל על רחיצתה. וכדבריו כתב הלבוש (יו"ד סי' שפ"א).
ועדיין אלינו לברר האם שייך מצב שבו נגדיר את כל הציבור כאיסטניס מאחר והוא נוהג להגדיר כזוהמא את חוסר נקיון בשרו, או שמא רק יחיד יכול לומר כן אבל לא ציבור שלם בדור שלם. כתב בשו"ת מהר"י ברונא (סי' י"ב) "ולענין רחיצת כל גופו בצונן, רבים מקילין ליכנס לנהרות, ונ"ל דדייקי מן המיימוני פ"ה דתעניות ונהגו שלא ליכנס במרחץ עכ"ל, משמע דוקא בבית המרחץ זהו בחמין. ונ"ל האי טעמא לפי שמפני רוב החום שבא באב מתמלאים זיעה והוו להו לאינשי כאיסטניס". כלומר גם כל האנשים יכולים להגדיר את זיעתם שבימי חודש אב כאיסטניסות ולרחוץ בצונן.
ג. ולהלן יבואר הנראה לענ"ד כי אין צורך כיום לכל אחד "להגדיר את עצמו" כאיסטניס לענין זה, כי כיום המצב הפשוט הוא שכולנו איסטניסים וזיעתינו מוגדרת עבורינו כזוהמא, ומי שאינו חש כן אינו צריך לפרוש מרחצה בגלל ההלכה, כי מסתבר שגם בלי גדרי ההלכה הוא לא מתרחץ עקב חוסר רגישותו.
אך כאן שואלים כולם כיצד יתכן לחלק כך את הדורות באופן גורף בין דורות הראשונים לדורינו, ואם הם לא כתבו כך בספרי הפוסקים כיצד נוכל לומר כן בצורה חד משמעית, הרי גם פעם היה קיץ ואנשים הזיעו? על כן עלינו לסקור את צורת החיים שהייתה נהוגה עד מאה או מאתיים השנים האחרונות בצורת חיי האדם בסביבתו מגוריו בגדיו והרגלי נקיונו, ומתוך כך יקל עלינו להבין מדוע בעבר צריך היה להיות מוגדר כ"איסטניס" כדי לרחוץ, וכיום אין צורך להגדיר כך את האדם כדי להתיר לו זאת, וכיום דבר זה מוגדר כצער הרבה כשבעבר הוא היה מוגדר כתוספת שמחה המקבילה לציור וכיור.
ד. נתחיל בצורת סביבת חיי האדם ונתקדם כדרך דיני הצרעת מן הבתים אל הבגדים ומן הבגדים אל הגוף עצמו.
באיזה בית חיו אנשים פעם? שנינו במשנה בברכות (פ"ח מ"ד) "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים, ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית". מה המחלוקת? כותב הרע"ב "מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו ואח"כ נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחילה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים". הלומד את המשנה וביאורה מבין כי חזון נפרץ היה בזמנם שבעל הבית יושב ואוכל כשלמרגלותיו מתגוללים פירורים שהם "יותר מכזית" והוא נוטל מים אחרונים "על הריצפה" ואותם גושי פת גדולים המפוזרים על הארץ נרטבים ומתקלקלים מן המים שנשפכים עליהם. מישהו מעיז היום לאכול כך וליטול את ידיו כך?! וכך היו נראים כל הבתים, וכך שנינו (מו"ק כז, א) "מכבדין ומרביצין בבית האבל", מה זה מרביצין? הריצפה היתה ערימות של חול והיו נוצרים הרים וגבעות וקשה ללכת, היו שופכים מים והמים היו מישרים את הקרקע ונהיה בוץ ישר כסרגל. אנשים חיו על בוץ...
ה. במשנה במסכת פסחים (פ"א מ"ב) "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן אין לדבר סוף". אם היינו שואלים כיום אדם מדוע הוא אינו חושש שמא מיד אחרי בדיקת חמץ כשהבית מצוחצח לחג הפסח נכנסה חולדה לביתו ונטלה חתיכה גדולה מכזית למקום אחר, מה היתה תשובתו? מי מעלה על דעתו כדבר הזה? ומתי נתקלנו לאחרונה בחולדה בביתינו? אבל בעבר כנראה חיו אנשים עם חולדות ועכברים באופן חופשי. וכן מצינו חובה לשמור את המת במסכת ברכות (יח, א) מפני העכברים, ודעה פשוטה שם בגמרא שעל היבשה אסור לשומר המת להתפלל שמונה עשרה כי באותם כמה דקות יֵאָכֵל המת על ידי העכברים, רק בספינה נחלקו האם קימים בה עכברים או לא. וכי מישהו יעלה על דעתו כיום שאם יסובב ראשו מן המת לכמה דקות כבר יכורסם מתו על ידי עכברים?! והחיים בין העכברים לא היו רק לפני אלפי שנים, גם לפני ארבע מאות וחמישים שנה גרו הגבירים יחד עם העכברים, כמו שמספר ר' יעקב קיצינגן תלמיד המהרש"ל בספרו שירת פסח (דף כ"א) "בהיותי יוצק מים על ידי מורי הגדול ר' שלמה לוריא (המהרש"ל) אירע מעשה בבית השר הנדיב ר' דוד דרוקער שאכלו העכברים את האפיקומן תחת הכרים בעת שהיו עסוקים בהסדר", רק להבין בכמה ובאיזה עכברים מדובר אם הם חיסלו "בבית הגביר" בפרק זמן זה את כל האפיקומן...
ומקום המגורים לא היה רק מקום לשרצים אלא גם בית עלמין לגוויות. שנינו במסכת פסחים (ט, א) "מדורות הנכרים טמאים", מגורי הגויים טמאים ויש נידון לגבי הכותים. מדוע כי הם קוברים בבתיהם את נפליהם. היינו לא היו טורחים ללכת לקבור נפל בבית הקברות אם אפשר לחפור בסלון שבו עפר תיחוח ובוצי כנ"ל ולקבור שם את התינוק. אכן היהודים הכשרים לא עשו כן, אבל לא משיקולי הגיינה ומיאוס אלא משיקולי טומאה וטהרה. ולא היתה כל הרגשת גועל ומיאוס מגופות, כי כל אחד היה איש זק"א, כי כן שנינו בירושלמי (מו"ק) בראשונה היו קוברים במהמורות, נתעכל הבשר אחר י"ב חודש מלקטן וקוברן במקומן, והוא יום ליקוט עצמות", כל מת היו משליכים בבור, אחרי שנה היו הבנים (לא חברא קדישא) פותחים את הקבר ומלקטים את העצמות (בתקוה שהם יבשות וללא צחנה ותולעים...) והם היו סוחבים את העצמות בשק לקברי אבותיהם.
ו. בתוספתא (נדה פ"ז ה"ה) "אין לך אשה שאינה טהורה אין לך מטה שאין עליה מאכולת", בזמנם היתה כל מטה מוחזקת בכך שהיא מלאה פשפשים, ולא היתה מיטה שלא היה עליה פשפשים הנמעכים על ידי השוכב וממלאים את המיטה בכתמי דם עד כדי כך שהיא תולה בזה כל דם שנראה על בגדיה וסדינה. וכתב במעיל צדקה לתמוה איך אפשר לתלות כיום כתמים במאכולת כשאינה מצויה עד כדי כך, ויישב שהורגלו כל הדורות להזהר בדם נדה הגדול מגריס ולכן אפשר להחמיר עליה, אבל על שיעור הקטן לא הורגלה להזהר כי ידעה כל הדורות שזה בודאי מהפשפשים ולכן לא נוכל להחמיר עליה אחרי שנים של הרגל, ולכן השארנו את תקנת חז"ל כצורתה. מישהו ראה כיום מיטה עם מאכולת?!
אמרו חז"ל (חולין פו, א) "סתם תינוקות מטפחים בשרצים", ובאיזה שרצים מדובר, בחולד והעכבר והצב והכח והתנשמת, בעלי חיים גדולים ומבחילים היו מוחזקים התינוקות לטפח בהם. ומדוע שיטפחו בהם ומוחזקים בכך? התשובה שזה היה ארון הצעצועים שלהם, כמו שלמדנו (שבת פ"ט מ"ז) "רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו". כלומר כל ג'וק שהיו מוצאים היו שומרים אותו לארון הצעצועים של הילד לשחק בו.
ואיך היה נראה השירותים? בגמרא (שבת פא, א) מתואר שהיו מכניסים לבית הכסא אבנים מקורזלות, וביאר רש"י שהם אבנים מחודדות עם חוד הראוי לקינוח. ושנינו שם עשרה דברים המביאים את האדם לידי תחתוניות (טחורים בלשוננו) אחד מהם הוא "והמקנח בסיד ובחרסית ובצרור שקינח בו חברו", ומבארת הגמרא "ואיבעית אימא כאן מצד אחד וכאן משני צדדין, ואיבעית אימא הא דידיה הא דחבריה". וכתב רש"י "באותו צד שקינח בו חבירו לא ראוי לקינוח אבל בצד שני חזי"... אין צורך לבאר את שנות האור שבין ימינו לימיהם ברמת רגשי הגועל והמיאוס שיש לנו והיה להם!
ז. עיסוק נפוץ בעידן ההוא היה "הפלָיַת הבגדים", וכן שנינו במשנה (שבת פ"א ה"ג) "ולא יפלה את כליו", וכן אסור חז"ל (שם יב, א) להפלות כליו לאור הנר בשבת. מה זה להפלות כלים? זה היה נוהג נפוץ לנקות את הבגדים מהכינים שדבקו בהם. מישהו ראה כיום אדם מפלה את כליו?! אין עיסוק כזה היום!
וכשכבסו את הבגדים איך היו מכבסים אותם? למדנו במשנה במסכת בבא בתרא (יט, א) לגבי הרחקת נזיקין הגורמים לחות מכותל חבירו "ולא נברכת הכובסין וכו', אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ד' אמות". מה זה מחמצן? כותב רש"י "נברכת ששורין בו את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין". מסתבר שזה היה שיטה להפיק את האנזימים שבמיצי הקיבה של הכלב כדי להמיס את השומן מהבגדים, אבל אין פלא שהיו על הבגדים כינים אחרי שהם שרו והסריחו בצואת כלבים וזה עוד היה נקרא כביסה.
לאור נקיון הבגדים ניתן גם להבין את הגמרא בברכות (כד, ב) "נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו", ורוק זה לפי המבואר בגמרא בעירובין (צח, א) המדובר בכיח ליחתי המתעגל והמתהפך לו בפה ולא ברוק הבטל לגופו של האדם, רק איסטניס המתואר שם בגמרא רשאי להשליך את הרוק לפניו או לאחריו.
לאור השימושים הללו בגללים גם ניתן להבין את המשנה במסכת בבא קמא (ל', ב) "ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו", ומקשה הגמ' מדוע לא נכתב לגבי הגלל "וכל הקודם בהן זכה בהן כמו שנכתב לגבי תבן וקש ברישא? מתרצת הגמ' "תנא לרישא וה"ה לסיפא", כלומר היתה מריבה מי יזכה בגלל הזה בעליו או מי שמצא אותו, וההכרעה היא שכל הקודם לזכות בו זכה בו. אַה, איזה זכות!...
ויש עוד סיבה למה היו צריכים גללים. בהלכות טומאה וטהרה שנינו (אהלות פ"ה מ"ה) "היו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הכל טהור". מה זה כלי גללים? כתב הרע"ב "של צפיעי בקר", כלומר עשו כלים מגללי בקר ואכלו ושתו בהם! וכתב הרמב"ם (פיהמ"ש כלים פ"י) "יש אומרין כי כלי גללים כלי השיש ממה שנאמר אבן גלל. וזה בטל, כי כלי אבנים נכלל בהן כלי השיש והמרמר והלשם והפטדה והשהם ושאר כל האבנים. אבל כלי גללים הם כלים העשוים מגללי הבקר ועפר, והרבה עושין אותן אצלינו בכפרים". כלומר עוד לפני אלף שנה היו בכפרים אוכלים בכלים האלו...
ח. ואין צורך להרחיב על המאכלים שהיו אוכלים בעבר וצורת אכילתם. לדוגמא אנשי בבל היו אוכלים "כותח הבבלי" שהוא מתואר ברע"ב (פסחים פ"ג מ"א) "מפת מעופשת בחלב"... גם במסכת פסחים (ז', א) יש נידון לגבי פת מעופשת שאיננו יודע לזהות אם היא חמץ או מצה אם עליו לבער אותה, ואין צד שיבער אותה לא מן הסיבה ההלכתית... אפשר להאמין שבתוך כלי הגללים הטעם של הכותח היה משובח אולי אפילו יותר...
את רמת הנקיון במאכלים נוכל להבין ממאמר חז"ל (שבת י', ב) "הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. מאי עביד ליה? אמר אביי שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא. והאידנא דחיישינן לכשפים מאי? אמר רב פפא שאיף ליה מאותו המין". ופירש רש"י "ישפשפנו בין עיניו, דבר הנראה, שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר לה התינוק פלוני עשה, וגם פת נתן לי". נקל להבין שאם יבוא היום ילד לאמו כשפרצופו מרוח במאכל כלשהוא, ולתדהמתה הוא יאמר לה שפלוני השכן מרח אותו כך, זה לא ירבה אהבה ושלום בין אותם שכנים, אלא פעם בלאו הכי היה הפרצוף משוח מכל מיני מאכלים כך שזיהוי צבע נוסף על גבי הפנים כבר לא הוסיף לכלוך רק הוסיף אהבה ושלום בין הנותנים והמקבלים...
ומהיכן אנו יודעים להחליט שפעם הפרצוף היה מרוח במאכלים? מהסיפור שבשלו נתקנו מים אחרונים כמבואר במדרש תנחומא (בלק כ"ד) "מים אחרונים הרגו את הנפש. מעשה באדם אחד שאכל קיטנית ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקיטנית, ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו, אמר ליך בעליך סימן שאכל עכשיו קיטנית, שגרי לו אותו טבעת, לאחר שעה בא בעלה, אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו פלוני בא בסימנין שלך ונתתיה לו, נתמלא חימה עמד והרגה". עד שתקנו מים אחרונים התהלכו כך כל האנשים כשהם מרוחים בקיטנית. וזאת מדוע? כי היו אוכלים כולם בידים ולא היו כלי אכילה, כמו שכותב רבינו חננאל (ב"מ כה, ב) לבאר המילה "המניק", שהוא כלי שיש לו ג' שינים ודרך בני יון לאכול בו הבשר ואין ידיו נוגעות בבשר מפני הזוהמא. בזמנו רק ביון אכלו במזלג מפני הזוהמא, כולם אכלו בידים. התנהגות זו היתה נפוצה עוד לפני מאתיים שנה בארצות האיסלם, כמו שמתאר החיד"א (מעגל טוב עמ' 54) "ושם (בתוניס) התחלתי להתבסם ממאכלי הרוח מערבית צפונית, יהיה סרוח סרח העודף בלי נקיון כף ומגריפה אפילו בחלום, ואפילו המלך פשט לו רגלו לאכול, וכל המרבה מלא קומצו בשר שמן לכלוכית שמו, והייתי קץ לאכול, ולכבודי סובבים בכל העיר למצוא כף אחת"...
רגישות מסוימת התגלתה אצל בעל ספר חסידים (סי' תתכ"ט) "אל יניח אדם לילד לקחת בידו מן הקערה שאוכלים כולם בהם, כי הילדים אינם יודעים לרחוץ ידיהם בטוב ושמא יאכל בקערה עם הגדולים וימאסו ויקוצו לאכול. ואם יש לאדם שָכוּר ישראל או מלמד לבנו או אורח או אורחים, יעיין עליו שלא יהיו בניו מלוכלכים סביב חוטמיהן או בשאר לכלוך כי שמא יהיה להם מאוס והם בושים לומר לו".
גם בזמן הראשונים נראה שלא היתה נקיות הגוף מן המשופרות, מההלכה שמקורה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קצ"ג) ומובאת בשו"ע (או"ח סי' ד' סכ"א) לפיה אדם הנוגע במקומות המכוסים שבגופו צריך לרחוץ ידיו או לנקותם בכל מידי דמינקי. והנה אנו בימינו למעט אחר חיכוך בבית השחי והדומים לו לא ימצא על ידינו כל רושם שנבין מה עלינו לנקות מן היד לאחר הנגיעה במקום מכוסה בגוף והיכן מלמולי הזיעה שדבקו באצבעותינו טופח על מנת להטפיח, וכל שינוי לא נראה בנקיות היד לפני הרחיצה ואחריה. וראיתי שכבר הרגיש בזאת כבדרך אגב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' ו' אות ג') וכתב בפשיטות שאין צורך לרחוץ ידיו לאחר נגיעה בגוף נקי רחוץ ושטוף. אבל זאת ראינו כי באותם הימים היה ניכרים היו על יד שנגעה בגופו של אדם סימני לכלוך וזוהמה שדבקו בה ויש להסירם בכל מידי דמינקי...
ט. עד כאן מובן איך שהוא מדוע אנשים לא הרגישו צורך להתרחץ, אבל גם אם חשקה נפשו של אדם להסיר הזוהמא מעל בשרו, היה עליו להתחיל במסע מפרך ומסוכן שמסתבר שעד מהרה הוא חזר בו מכונתו והעדיף להשאר מזוהם עוד כמה ימים או שבועות.
שנינו בברכות (ס', א) "הנכנס למרחץ מברך שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ואל ירע בי דבר קלקלה, ואם חס ושלום אירע בי דבר קלקלה תהי מיתתי כפרה על כל עונותי, ותצילני מזו ומכיוצא בה לעתיד לבא. יצא בשלום אומר מודה אני לפניך שהוצאתני לשלום והצלתני מן האור, כן יהי רצון מלפניך שתגיעני לביתי לשלום". מה היה כל כך מפחיד במרחץ? כותב רש"י "בי בני, חפירה שהמים נופלים לתוכה, ובני אדם רוחצים על גבי תקרה שעל גבה". המרחץ היה בעצם שתי קומות, בקומה העליונה מים ובתחתונה אש בוערת ובאמצע קרשים. חזון נפרץ היה שאנשים היו מקפחים את חייהם כשהתבשלו במי המרחץ, או שהתמוטטה ריצפת העץ והם צנחו אל מותם לתוך האש הבוערת. במצב כזה מי כבר חושב להתרחץ?!... ובאיזה תמרוקים וסבונים נהגו להתרחץ? כתוב בתוספתא (ב"מ פי"א הל"ב) "הנכנס למרחץ מחים לו את הצונן ומצנן לו את החמין חופף את ראשו בנתר ובמימי רגלים". זה היה השמפו בזמנם. פלא שאף אחד לא התרחץ?...
גם העושר והכבוד בזמנם התבטא ביכולת קלה להתרחץ בנחת, וכן שנינו במסכת שבת (קנא, א) "אם יש בה אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת"... זה ביטא אדם חשוב...
גם בתקופת בעלי התוספות הרחצה נחשבה לתענוג של מותרות לעומת עשיית "סאונה" למשל, כן מצינו בדברי התוספות (שבת לט, ב ד"ה אלא) "ותימה דמ"ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא? ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור משום דאין שוה לכל נפש, וכן משמע בירושלמי דהיינו טעמא דרחיצה. אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות". כלומר היו עושים סאונה ומזיעים מאוד, אבל רחצת הזיעה נחשבה כבר לתענוג שאינו שוה לכל נפש...
י. מסקנת הדברים המתבקשת היא שבזמנם גם אם הרחיצה היתה תענוג נדיר ומסוכן היא לא היתה לחם חוקו של העם שחוסר נקיון לא הטריד אותו במיוחד. אכן כפי המתבאר בדורינו אנו שהורגלנו לרמות נקיון גבוהות לאין שיעור, וצורת החיים דאז מעוררת בנו צער וגועל נפש, לא צריך להיות איסטניס מאוד כדי להבין שלא התכונו חז"ל כלל לגזור על עינוי שכזה. ומן הסתם ודאי מותרת רחיצה בסיסית להסרת הזיעה בשופי ואין צורך להתיר אותה אלא כלל לא גזרו עליה.
אמנם ידעתי כי שמועה בשם החזו"א מופיעה (הקדמת הגר"ח קנייבסקי לספר נחלת אליהו לר"א דושניצר) שלא הסכים להתיר זאת אף בימי הקיץ הלוהטים. וצ"ע. שמועה נוספת שמעתי משמו של הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לאחד שחיפש היתר בדבר "מעודי לא שמעתי שהמתאבל על אביו ואמו מחפש התירים כאלו"! ובכן, איכשר דרא, ושוחחתי עם כמה אנשים שעברו אבל כזה, וכולם הודו ענו ואמרו כי בתקופת אבלותם חיזרו אחר ההיתרים הללו ואכן נהגו על פיהם... ולהאמור לעיל אין זה היתר האיסור, אלא מעולם לא היה על כך איסור.
ולמותר לומר שאין כונה כלל וכלל למעט בעוצם האבל היגון והצער שצריך כל איש ישראל לחוש על חורבן בית מקדשנו, ולעורר בקרבו הגעגועים והצפיה לבנין אריאל, אכן יש להפריד בין רגשות הלב לצער הגוף, שלא מצאנו מקור לכך שיש לנהוג בו בימים אלו כנ"ל.


רחצה בתשעת הימים.docx


לא נתבאר מתי חל השינוי, ועל מי בא לחלוק כותב מאמר, [אם מביא ראיות מחז"ל א"כ בראשונים מוכח דלא ס"ל כוותיה, ועכ"פ כל מה שהרבה לדבר על מרחץ והסכנה שבזה, אין בזה כדי ליישב מה שהכריעו הפוסקים שלא ללכת לנהרות]

לפי המתירים להתרחץ במים צוננים (אמת ליעקב קמנציקי, חזון עובדיה) אפשר גם ללכת לנהרות (כ"כ בחזון עובדיה, ע"ש).

סמל אישי של המשתמש
נהר שלום
הודעות: 2101
הצטרף: ב' יוני 09, 2014 6:56 pm
מיקום: דע מאין באת ולאן אתה הולך

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי נהר שלום » ג' יולי 29, 2014 10:04 pm

יעקב כהן כתב:
שרוליק כתב:למעשה אפשר להקל או לא?

מחלוקת בין אחרוני דורנו.

...אם כל הזמן התשובה היא מחלוקת אז מה תעשה?..
נערך לאחרונה על ידי נהר שלום ב א' יוני 11, 2017 10:07 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

גם זו לטובה
הודעות: 2219
הצטרף: ה' יוני 07, 2012 2:29 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי גם זו לטובה » ג' יולי 29, 2014 11:15 pm

שרוליק כתב:האם יש ענין להריח לא טוב בתשעת הימים?
קבצים מצורפים
איש לרעהו.jpg
איש לרעהו.jpg (707.13 KiB) נצפה 3610 פעמים

פלגינן
הודעות: 2487
הצטרף: ג' יולי 17, 2012 10:46 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי פלגינן » ה' יולי 20, 2017 2:59 pm

מי כתב את התשובה "המפעימה" שבפתיחת האשכול?

ארזי ביתר
הודעות: 1986
הצטרף: ב' פברואר 04, 2013 2:25 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי ארזי ביתר » ה' יולי 20, 2017 3:58 pm

שמעתי פעם מרב גדול הגדרה בעניין:

אין שום היתר להיות 'מפגע אקולוגי'. אדם שאם אינו מתרחץ נכנס לגדר זה - מותר לו להתקלח. כיצד? תאר לעצמך שיש לך טיסה בשעה 6:00 ומונית לוקחת אותך בשעה 5:30 לשדה התעופה. בשעה 5:20 הנך נכנס להתקלח. כיצד תעשה זאת? באותו אופן מותר להתקלח בתשעת הימים - זו ההגדרה של 'רחיצה שאינה לתענוג'. כמובן, שרק עם מים קרים ורק עם מעט סבון.

פלגינן
הודעות: 2487
הצטרף: ג' יולי 17, 2012 10:46 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי פלגינן » ו' יולי 13, 2018 10:24 am

ריחו של אשכול זה עלה לפניי לניחוח.
האם הכותב לא התעסק גם בענייני בגדים ומגבות מכובסים?

פייביש אופטובסקי
הודעות: 483
הצטרף: ב' אפריל 07, 2014 1:40 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי פייביש אופטובסקי » א' יולי 15, 2018 2:24 am

ומה לגבי דאודורנט, זה אסור אולי מטעם סיכה?
נשמח לשמוע את דעתכם.

דרומי
הודעות: 3908
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי דרומי » א' יולי 15, 2018 2:26 am

אתה מדבר על תשעה באב גופא?

ישראל אליהו
הודעות: 1266
הצטרף: ב' מרץ 02, 2015 9:32 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי ישראל אליהו » א' יולי 15, 2018 1:45 pm

מבלי לחוות דעה בעצם הנידון
קבצים מצורפים
אוצר החכמה_152708.jpg
אוצר החכמה_152708.jpg (23.04 KiB) נצפה 1805 פעמים

ר' יונה
הודעות: 63
הצטרף: ג' ינואר 31, 2017 8:57 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי ר' יונה » א' יולי 15, 2018 10:02 pm

לשיטתך, שזו הסרת ליכלוך וטינוף בעלמא, לכאו' יהיה מותר גם בט' באב גופא, שהרי הסרת טינוף מותר גם בת"ב, אא"כ גם אתה מודה שיש בזה מעט מן התענוג, וא"כ אסור גם בניין טעג.

יקר
הודעות: 120
הצטרף: ד' ספטמבר 14, 2016 4:03 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי יקר » ב' יולי 16, 2018 4:39 pm

ארזי ביתר כתב:שמעתי פעם מרב גדול הגדרה בעניין:

אין שום היתר להיות 'מפגע אקולוגי'. אדם שאם אינו מתרחץ נכנס לגדר זה - מותר לו להתקלח. כיצד? תאר לעצמך שיש לך טיסה בשעה 6:00 ומונית לוקחת אותך בשעה 5:30 לשדה התעופה. בשעה 5:20 הנך נכנס להתקלח. כיצד תעשה זאת? באותו אופן מותר להתקלח בתשעת הימים - זו ההגדרה של 'רחיצה שאינה לתענוג'. כמובן, שרק עם מים קרים ורק עם מעט סבון.


יש להעיר שקשה מאוד לאדם להכיר בעצמו בעניין זה, ואף בני ביתו רגילים לכך וקשה לסמוך על דבריהם בעניין (חסד ה' עלינו שאנו מתרגלים בקלות לריחות רעים שנמצאים בסביבתנו בקביעות...).

ושמעתי מאחד הפוסקים שמחמת כך, ומחמת שבצונן אנשים מתקלחים בזריזות ולא מתנקים היטב, מורה לרחוץ בחמים גם בתשעת הימים ע"מ להינצל מעוון חילול השם שבריח הנודף מבני תורה.

הא לחמא עניא
הודעות: 1406
הצטרף: ג' יוני 02, 2015 9:58 am
מיקום: בני ברק

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי הא לחמא עניא » ב' יולי 16, 2018 5:05 pm

נהר שלום כתב:
יעקב כהן כתב:
שרוליק כתב:למעשה אפשר להקל או לא?

מחלוקת בין אחרוני דורנו.

...אם כל הזמן התשובה היא מחלוקת אז מה תעשה?..

ללכת בבוקר למקוה להתקלח ולהסתבן כרגיל בפרהסיא, איני יודע איזה צד היתר יש בזה.
בשלמא למי שצריך, שיעשה את זה בבית בצנעא ובכבוד גדול, אבל למה בפרהסיא??? מי התיר לעשות כ"כ ברבים???
האין זה איזשהו הרגשת זלזול וריחוק מצער ואבלות החורבן??
נקודה למחשבה!!!

קאצק
הודעות: 235
הצטרף: ד' אוגוסט 28, 2013 1:30 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי קאצק » ב' יולי 16, 2018 5:30 pm

מה יעשו עובדי ד' שנוהגים לא להתקלח בבית.

הא לחמא עניא
הודעות: 1406
הצטרף: ג' יוני 02, 2015 9:58 am
מיקום: בני ברק

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי הא לחמא עניא » ב' יולי 16, 2018 5:33 pm

קאצק כתב:מה יעשו עובדי ד' שנוהגים לא להתקלח בבית.

איפה הרגש של עובדי ה'??

קאצק
הודעות: 235
הצטרף: ד' אוגוסט 28, 2013 1:30 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי קאצק » ב' יולי 16, 2018 5:57 pm

הא לחמא עניא כתב:
קאצק כתב:מה יעשו עובדי ד' שנוהגים לא להתקלח בבית.

איפה הרגש של עובדי ה'??

לגבי ולהסתבן כרגיל בפרהסיא יש נוהגים כל השנה לא להסתבן, כך שאין שאלה

קראקובער
הודעות: 2403
הצטרף: ג' ספטמבר 06, 2016 1:06 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי קראקובער » ב' יולי 16, 2018 6:33 pm

קאצק כתב:לגבי ולהסתבן כרגיל בפרהסיא יש נוהגים כל השנה לא להסתבן, כך שאין שאלה

חוששין לשיטות לא לאכול ולשתות בבית המרחץ מצד רו"ר ומדין סיכה כשתייה לא מסתבנים..?

מה שנכון נכון
הודעות: 8450
הצטרף: ד' ינואר 29, 2014 10:37 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי מה שנכון נכון » ב' יולי 16, 2018 8:51 pm

בזה השלחן לרש"ד ס"א כ' שדעת הרמב"ן ר"פ קדושים שההקפדה על נקיות הידים והגוף היא בכלל המצוה של קדושים תהיו:
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.

קו ירוק
הודעות: 3003
הצטרף: ד' מרץ 16, 2016 7:01 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי קו ירוק » ב' יולי 16, 2018 9:20 pm

מה שנכון נכון כתב:בזה השלחן לרש"ד ס"א כ' שדעת הרמב"ן ר"פ קדושים שההקפדה על נקיות הידים והגוף היא בכלל המצוה של קדושים תהיו:
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.

מסתמא לא על כה"ג הקפיד החזו"א בדבריו להגה"צ רבי אליהו דושניצר. וכל ערום יעשה בדעת.

חיים שיש בהם
הודעות: 145
הצטרף: ד' אוגוסט 07, 2013 5:54 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי חיים שיש בהם » ב' יולי 16, 2018 9:33 pm

קאצק כתב:מה יעשו עובדי ד' שנוהגים לא להתקלח בבית.

הגע בעצמך - מקילים בזלזול באבילות על ביהמ"ק החרב ומחמירים שלא להתרחץ בבית.
סולם ערכים מעוות

עושה חדשות
הודעות: 6996
הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי עושה חדשות » ב' יולי 16, 2018 11:34 pm

מה שנכון נכון כתב:בזה השלחן לרש"ד ס"א כ' שדעת הרמב"ן ר"פ קדושים שההקפדה על נקיות הידים והגוף היא בכלל המצוה של קדושים תהיו:
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.

וע"ע ביראים, כמובא כאן.

לגופו של ענין, אם נניח שהמציאות בימינו היא שונה וכבר אין לאסור רחיצה, אולי היה מקום (לא תקנה גורפת אבל עכ"פ הנהגה נכונה ליר"ש) להימנע מתענוגות אחרים תמורת זה. להבין, הרי אין איסור ברחיצה מצ"ע אלא מצד גרימת התענוג, ואי נימא דהאידנא ל"ח תענוג וממילא מותר, עכ"פ יש לאסור (לדוג') שתיית קוקה קולה קר.

דרומי
הודעות: 3908
הצטרף: ב' פברואר 20, 2017 11:26 am

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי דרומי » ב' יולי 16, 2018 11:48 pm

הברקה מעניינת מאוד כתב הרב עושה חדשות. ויש להעיר כי גם לגבי איסור הבשר והיין, בימינו, שרבו התחליפים, רבים היו מרגישים יותר צער באם היו אוסרים עליהם את הפיצה או הגלידה החלבית. ואכן צ"ע האם ראוי בענין זה להמציא חומרות מדעתנו (אם כי הפורש מתענוגות בכל ימות השנה קדוש ייאמר לו בלי כל קשר לאבלות החורבן)

ר' יונה
הודעות: 63
הצטרף: ג' ינואר 31, 2017 8:57 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי ר' יונה » ב' יולי 16, 2018 11:57 pm

עושה חדשות כתב:
מה שנכון נכון כתב:
לגופו של ענין, אם נניח שהמציאות בימינו היא שונה וכבר אין לאסור רחיצה, אולי היה מקום (לא תקנה גורפת אבל עכ"פ הנהגה נכונה ליר"ש) להימנע מתענוגות אחרים תמורת זה. להבין, הרי אין איסור ברחיצה מצ"ע אלא מצד גרימת התענוג, ואי נימא דהאידנא ל"ח תענוג וממילא מותר, עכ"פ יש לאסור (לדוג') שתיית קוקה קולה קר.

ובדורנו כבר נשתנו הטבעים וביחוד בערי המרכז, וכבר א"א לאסור שתיית קוקה קולה קר, דאל"ה הוי מצטער טובא.......

דעת נעימה
הודעות: 56
הצטרף: ב' פברואר 15, 2016 1:52 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי דעת נעימה » ג' יולי 17, 2018 12:42 pm

דרומי כתב:הברקה מעניינת מאוד כתב הרב עושה חדשות. ויש להעיר כי גם לגבי איסור הבשר והיין, בימינו, שרבו התחליפים, רבים היו מרגישים יותר צער באם היו אוסרים עליהם את הפיצה או הגלידה החלבית. ואכן צ"ע האם ראוי בענין זה להמציא חומרות מדעתנו (אם כי הפורש מתענוגות בכל ימות השנה קדוש ייאמר לו בלי כל קשר לאבלות החורבן)

יתכן וגזרו על בשר ויין גם מהסברה של דברי הגמרא בסוף פרק חזקת הבתים שהם עולים על גבי המזבח, ואם כן אין עניין לקשר לעניינים אחרים כגון קולה.

קאצק
הודעות: 235
הצטרף: ד' אוגוסט 28, 2013 1:30 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי קאצק » ג' יולי 17, 2018 12:57 pm

חיים שיש בהם כתב:
קאצק כתב:מה יעשו עובדי ד' שנוהגים לא להתקלח בבית.

הגע בעצמך - מקילים בזלזול באבילות על ביהמ"ק החרב ומחמירים שלא להתרחץ בבית.
סולם ערכים מעוות

כאשר אין השגות בדרכי קדושה, מקבלים תשובה בנוסח זה.

דעת נעימה
הודעות: 56
הצטרף: ב' פברואר 15, 2016 1:52 pm

Re: רחיצה בימינו בתשעת הימים

הודעהעל ידי דעת נעימה » ג' יולי 17, 2018 1:35 pm

יעקב כהן כתב:נתבקשתי לפרסם כדי ללקט תגובות הקהל עליו
בס"ד
רחיצה בימינו בתשעת הימים
א. אחת השאלות המציקות והנפוצות בימינו בימי תשעת הימים לבני אשכנז או בשבוע שחל בו ת"ב לבני ספרד, הוא אופני ההיתר לרחיצה בימים לוהטים אלו בעיצומו של הקיץ, ועבור בני אדם רבים נראה הדבר כבלתי אפשרי. יש התולים עצמם בספרי האחרונים שהתירו לרחוץ רחיצה רגילה שהגדירוה "כאינה של תענוג" להעברת הזיעה, ויש הנוהגים כדברי ההלכה הפשוטה בשו"ע ואינם מתירים לעצמם כל היתר בדבר.
להלן נבאר כי יתכן ואין כלל צורך להתיר זאת כהיום הזה, הואיל ויתכן וכלל לא נתקנה תקנה זו עבורינו כפשוטה, ויתכן ואין אפילו ענין להחמיר בכך.
ב. אם נעיין בהלכות האבלות הנוהגות בימים אלו ומופיעות בשו"ע (או"ח סי' תקנ"א) נמצאם כדלהלן, א', איסור נישואין. ב', מיעוט משא ומתן. ג'. המנעות מבנית בניני שמחה ציור וכיור. ד', תספורת. ה', כיבוס. ו. רחיצה. חמשת הדברים הראשונים הנזכרים הם דברים שלמעט במקרים חריגים אינם גורמים לצער כלל אלא להעדר שמחה. המתנה מנישואין וסגירת עסקאות רציניות, וכן המנעות מבניני וציורי מותרות, ואף התארגנות מוקדמת לאיסור התספורת והכיבוס גורמים לכך שלא יהיה כל צער במניעתם אלא לכל היותר אי נוחות, כל אלו מוכיחים על כך שמטרת כל דיני האבלות הללו אינם גרימת צער אלא המנעות בדברי שמחה ונעימות.
ושנינו במשנה בברכות (פ"ב מ"ז) על רבן גמליאל "רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו לא לימדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני". ובפירוש המילה "איסטניס" נחלקו הראשונים, יש שפירשו מצונן וקר הגוף, ויש שפירשו מפונק ומעונג. ויש נפ"מ בדבר, שכן הר"ח כתב דכל היתר זה איננו אלא במקום חשש סכנה, וכפי הנראה פירש הר"ח שרחיצה זו היתה בחמין כדי לרפא או למנוע צינון שעלול היה להביא את רבן גמליאל לידי סכנה, וכן כתב המאירי שם (טז, ב). אכן הרבינו יונה בברכות (ט, ב מדה"ר) כתב "אין זה נכון, דאפילו בלא סכנה כיון שיש צער מותר, וכיון שביום הכפורים שהוא מן התורה התירו לסוך למי שיש חטטין בראשו כ"ש באבלות שאינה מן התורה שרוחץ אע"פ שאין סכנה אלא צער". כדבריו כתב הרמב"ן בתורת האדם אחרי שהביא את דברי רב האי גאון שכתב "ולא כל מי שנוהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ", וכתב הרמב"ן "ולא למי שבא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר, אלא לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחילה, דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר". אם ננסה להבין את לשון הרמב"ן כל מי שלפי מה שהורגל בתחילה כלומר מעודו להגדיר כ"זוהמא" את חוסר נקיות בשרו הוא נכלל בהגדרה של "להעביר את הזוהמא" שלא נגזר כלל על רחיצתה. וכדבריו כתב הלבוש (יו"ד סי' שפ"א).
ועדיין אלינו לברר האם שייך מצב שבו נגדיר את כל הציבור כאיסטניס מאחר והוא נוהג להגדיר כזוהמא את חוסר נקיון בשרו, או שמא רק יחיד יכול לומר כן אבל לא ציבור שלם בדור שלם. כתב בשו"ת מהר"י ברונא (סי' י"ב) "ולענין רחיצת כל גופו בצונן, רבים מקילין ליכנס לנהרות, ונ"ל דדייקי מן המיימוני פ"ה דתעניות ונהגו שלא ליכנס במרחץ עכ"ל, משמע דוקא בבית המרחץ זהו בחמין. ונ"ל האי טעמא לפי שמפני רוב החום שבא באב מתמלאים זיעה והוו להו לאינשי כאיסטניס". כלומר גם כל האנשים יכולים להגדיר את זיעתם שבימי חודש אב כאיסטניסות ולרחוץ בצונן.
ג. ולהלן יבואר הנראה לענ"ד כי אין צורך כיום לכל אחד "להגדיר את עצמו" כאיסטניס לענין זה, כי כיום המצב הפשוט הוא שכולנו איסטניסים וזיעתינו מוגדרת עבורינו כזוהמא, ומי שאינו חש כן אינו צריך לפרוש מרחצה בגלל ההלכה, כי מסתבר שגם בלי גדרי ההלכה הוא לא מתרחץ עקב חוסר רגישותו.
אך כאן שואלים כולם כיצד יתכן לחלק כך את הדורות באופן גורף בין דורות הראשונים לדורינו, ואם הם לא כתבו כך בספרי הפוסקים כיצד נוכל לומר כן בצורה חד משמעית, הרי גם פעם היה קיץ ואנשים הזיעו? על כן עלינו לסקור את צורת החיים שהייתה נהוגה עד מאה או מאתיים השנים האחרונות בצורת חיי האדם בסביבתו מגוריו בגדיו והרגלי נקיונו, ומתוך כך יקל עלינו להבין מדוע בעבר צריך היה להיות מוגדר כ"איסטניס" כדי לרחוץ, וכיום אין צורך להגדיר כך את האדם כדי להתיר לו זאת, וכיום דבר זה מוגדר כצער הרבה כשבעבר הוא היה מוגדר כתוספת שמחה המקבילה לציור וכיור.
ד. נתחיל בצורת סביבת חיי האדם ונתקדם כדרך דיני הצרעת מן הבתים אל הבגדים ומן הבגדים אל הגוף עצמו.
באיזה בית חיו אנשים פעם? שנינו במשנה בברכות (פ"ח מ"ד) "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים, ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית". מה המחלוקת? כותב הרע"ב "מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו ואח"כ נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחילה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים". הלומד את המשנה וביאורה מבין כי חזון נפרץ היה בזמנם שבעל הבית יושב ואוכל כשלמרגלותיו מתגוללים פירורים שהם "יותר מכזית" והוא נוטל מים אחרונים "על הריצפה" ואותם גושי פת גדולים המפוזרים על הארץ נרטבים ומתקלקלים מן המים שנשפכים עליהם. מישהו מעיז היום לאכול כך וליטול את ידיו כך?! וכך היו נראים כל הבתים, וכך שנינו (מו"ק כז, א) "מכבדין ומרביצין בבית האבל", מה זה מרביצין? הריצפה היתה ערימות של חול והיו נוצרים הרים וגבעות וקשה ללכת, היו שופכים מים והמים היו מישרים את הקרקע ונהיה בוץ ישר כסרגל. אנשים חיו על בוץ...
ה. במשנה במסכת פסחים (פ"א מ"ב) "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן אין לדבר סוף". אם היינו שואלים כיום אדם מדוע הוא אינו חושש שמא מיד אחרי בדיקת חמץ כשהבית מצוחצח לחג הפסח נכנסה חולדה לביתו ונטלה חתיכה גדולה מכזית למקום אחר, מה היתה תשובתו? מי מעלה על דעתו כדבר הזה? ומתי נתקלנו לאחרונה בחולדה בביתינו? אבל בעבר כנראה חיו אנשים עם חולדות ועכברים באופן חופשי. וכן מצינו חובה לשמור את המת במסכת ברכות (יח, א) מפני העכברים, ודעה פשוטה שם בגמרא שעל היבשה אסור לשומר המת להתפלל שמונה עשרה כי באותם כמה דקות יֵאָכֵל המת על ידי העכברים, רק בספינה נחלקו האם קימים בה עכברים או לא. וכי מישהו יעלה על דעתו כיום שאם יסובב ראשו מן המת לכמה דקות כבר יכורסם מתו על ידי עכברים?! והחיים בין העכברים לא היו רק לפני אלפי שנים, גם לפני ארבע מאות וחמישים שנה גרו הגבירים יחד עם העכברים, כמו שמספר ר' יעקב קיצינגן תלמיד המהרש"ל בספרו שירת פסח (דף כ"א) "בהיותי יוצק מים על ידי מורי הגדול ר' שלמה לוריא (המהרש"ל) אירע מעשה בבית השר הנדיב ר' דוד דרוקער שאכלו העכברים את האפיקומן תחת הכרים בעת שהיו עסוקים בהסדר", רק להבין בכמה ובאיזה עכברים מדובר אם הם חיסלו "בבית הגביר" בפרק זמן זה את כל האפיקומן...
ומקום המגורים לא היה רק מקום לשרצים אלא גם בית עלמין לגוויות. שנינו במסכת פסחים (ט, א) "מדורות הנכרים טמאים", מגורי הגויים טמאים ויש נידון לגבי הכותים. מדוע כי הם קוברים בבתיהם את נפליהם. היינו לא היו טורחים ללכת לקבור נפל בבית הקברות אם אפשר לחפור בסלון שבו עפר תיחוח ובוצי כנ"ל ולקבור שם את התינוק. אכן היהודים הכשרים לא עשו כן, אבל לא משיקולי הגיינה ומיאוס אלא משיקולי טומאה וטהרה. ולא היתה כל הרגשת גועל ומיאוס מגופות, כי כל אחד היה איש זק"א, כי כן שנינו בירושלמי (מו"ק) בראשונה היו קוברים במהמורות, נתעכל הבשר אחר י"ב חודש מלקטן וקוברן במקומן, והוא יום ליקוט עצמות", כל מת היו משליכים בבור, אחרי שנה היו הבנים (לא חברא קדישא) פותחים את הקבר ומלקטים את העצמות (בתקוה שהם יבשות וללא צחנה ותולעים...) והם היו סוחבים את העצמות בשק לקברי אבותיהם.
ו. בתוספתא (נדה פ"ז ה"ה) "אין לך אשה שאינה טהורה אין לך מטה שאין עליה מאכולת", בזמנם היתה כל מטה מוחזקת בכך שהיא מלאה פשפשים, ולא היתה מיטה שלא היה עליה פשפשים הנמעכים על ידי השוכב וממלאים את המיטה בכתמי דם עד כדי כך שהיא תולה בזה כל דם שנראה על בגדיה וסדינה. וכתב במעיל צדקה לתמוה איך אפשר לתלות כיום כתמים במאכולת כשאינה מצויה עד כדי כך, ויישב שהורגלו כל הדורות להזהר בדם נדה הגדול מגריס ולכן אפשר להחמיר עליה, אבל על שיעור הקטן לא הורגלה להזהר כי ידעה כל הדורות שזה בודאי מהפשפשים ולכן לא נוכל להחמיר עליה אחרי שנים של הרגל, ולכן השארנו את תקנת חז"ל כצורתה. מישהו ראה כיום מיטה עם מאכולת?!
אמרו חז"ל (חולין פו, א) "סתם תינוקות מטפחים בשרצים", ובאיזה שרצים מדובר, בחולד והעכבר והצב והכח והתנשמת, בעלי חיים גדולים ומבחילים היו מוחזקים התינוקות לטפח בהם. ומדוע שיטפחו בהם ומוחזקים בכך? התשובה שזה היה ארון הצעצועים שלהם, כמו שלמדנו (שבת פ"ט מ"ז) "רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו". כלומר כל ג'וק שהיו מוצאים היו שומרים אותו לארון הצעצועים של הילד לשחק בו.
ואיך היה נראה השירותים? בגמרא (שבת פא, א) מתואר שהיו מכניסים לבית הכסא אבנים מקורזלות, וביאר רש"י שהם אבנים מחודדות עם חוד הראוי לקינוח. ושנינו שם עשרה דברים המביאים את האדם לידי תחתוניות (טחורים בלשוננו) אחד מהם הוא "והמקנח בסיד ובחרסית ובצרור שקינח בו חברו", ומבארת הגמרא "ואיבעית אימא כאן מצד אחד וכאן משני צדדין, ואיבעית אימא הא דידיה הא דחבריה". וכתב רש"י "באותו צד שקינח בו חבירו לא ראוי לקינוח אבל בצד שני חזי"... אין צורך לבאר את שנות האור שבין ימינו לימיהם ברמת רגשי הגועל והמיאוס שיש לנו והיה להם!
ז. עיסוק נפוץ בעידן ההוא היה "הפלָיַת הבגדים", וכן שנינו במשנה (שבת פ"א ה"ג) "ולא יפלה את כליו", וכן אסור חז"ל (שם יב, א) להפלות כליו לאור הנר בשבת. מה זה להפלות כלים? זה היה נוהג נפוץ לנקות את הבגדים מהכינים שדבקו בהם. מישהו ראה כיום אדם מפלה את כליו?! אין עיסוק כזה היום!
וכשכבסו את הבגדים איך היו מכבסים אותם? למדנו במשנה במסכת בבא בתרא (יט, א) לגבי הרחקת נזיקין הגורמים לחות מכותל חבירו "ולא נברכת הכובסין וכו', אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ד' אמות". מה זה מחמצן? כותב רש"י "נברכת ששורין בו את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין". מסתבר שזה היה שיטה להפיק את האנזימים שבמיצי הקיבה של הכלב כדי להמיס את השומן מהבגדים, אבל אין פלא שהיו על הבגדים כינים אחרי שהם שרו והסריחו בצואת כלבים וזה עוד היה נקרא כביסה.
לאור נקיון הבגדים ניתן גם להבין את הגמרא בברכות (כד, ב) "נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו", ורוק זה לפי המבואר בגמרא בעירובין (צח, א) המדובר בכיח ליחתי המתעגל והמתהפך לו בפה ולא ברוק הבטל לגופו של האדם, רק איסטניס המתואר שם בגמרא רשאי להשליך את הרוק לפניו או לאחריו.
לאור השימושים הללו בגללים גם ניתן להבין את המשנה במסכת בבא קמא (ל', ב) "ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו", ומקשה הגמ' מדוע לא נכתב לגבי הגלל "וכל הקודם בהן זכה בהן כמו שנכתב לגבי תבן וקש ברישא? מתרצת הגמ' "תנא לרישא וה"ה לסיפא", כלומר היתה מריבה מי יזכה בגלל הזה בעליו או מי שמצא אותו, וההכרעה היא שכל הקודם לזכות בו זכה בו. אַה, איזה זכות!...
ויש עוד סיבה למה היו צריכים גללים. בהלכות טומאה וטהרה שנינו (אהלות פ"ה מ"ה) "היו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הכל טהור". מה זה כלי גללים? כתב הרע"ב "של צפיעי בקר", כלומר עשו כלים מגללי בקר ואכלו ושתו בהם! וכתב הרמב"ם (פיהמ"ש כלים פ"י) "יש אומרין כי כלי גללים כלי השיש ממה שנאמר אבן גלל. וזה בטל, כי כלי אבנים נכלל בהן כלי השיש והמרמר והלשם והפטדה והשהם ושאר כל האבנים. אבל כלי גללים הם כלים העשוים מגללי הבקר ועפר, והרבה עושין אותן אצלינו בכפרים". כלומר עוד לפני אלף שנה היו בכפרים אוכלים בכלים האלו...
ח. ואין צורך להרחיב על המאכלים שהיו אוכלים בעבר וצורת אכילתם. לדוגמא אנשי בבל היו אוכלים "כותח הבבלי" שהוא מתואר ברע"ב (פסחים פ"ג מ"א) "מפת מעופשת בחלב"... גם במסכת פסחים (ז', א) יש נידון לגבי פת מעופשת שאיננו יודע לזהות אם היא חמץ או מצה אם עליו לבער אותה, ואין צד שיבער אותה לא מן הסיבה ההלכתית... אפשר להאמין שבתוך כלי הגללים הטעם של הכותח היה משובח אולי אפילו יותר...
את רמת הנקיון במאכלים נוכל להבין ממאמר חז"ל (שבת י', ב) "הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. מאי עביד ליה? אמר אביי שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא. והאידנא דחיישינן לכשפים מאי? אמר רב פפא שאיף ליה מאותו המין". ופירש רש"י "ישפשפנו בין עיניו, דבר הנראה, שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר לה התינוק פלוני עשה, וגם פת נתן לי". נקל להבין שאם יבוא היום ילד לאמו כשפרצופו מרוח במאכל כלשהוא, ולתדהמתה הוא יאמר לה שפלוני השכן מרח אותו כך, זה לא ירבה אהבה ושלום בין אותם שכנים, אלא פעם בלאו הכי היה הפרצוף משוח מכל מיני מאכלים כך שזיהוי צבע נוסף על גבי הפנים כבר לא הוסיף לכלוך רק הוסיף אהבה ושלום בין הנותנים והמקבלים...
ומהיכן אנו יודעים להחליט שפעם הפרצוף היה מרוח במאכלים? מהסיפור שבשלו נתקנו מים אחרונים כמבואר במדרש תנחומא (בלק כ"ד) "מים אחרונים הרגו את הנפש. מעשה באדם אחד שאכל קיטנית ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקיטנית, ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו, אמר ליך בעליך סימן שאכל עכשיו קיטנית, שגרי לו אותו טבעת, לאחר שעה בא בעלה, אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו פלוני בא בסימנין שלך ונתתיה לו, נתמלא חימה עמד והרגה". עד שתקנו מים אחרונים התהלכו כך כל האנשים כשהם מרוחים בקיטנית. וזאת מדוע? כי היו אוכלים כולם בידים ולא היו כלי אכילה, כמו שכותב רבינו חננאל (ב"מ כה, ב) לבאר המילה "המניק", שהוא כלי שיש לו ג' שינים ודרך בני יון לאכול בו הבשר ואין ידיו נוגעות בבשר מפני הזוהמא. בזמנו רק ביון אכלו במזלג מפני הזוהמא, כולם אכלו בידים. התנהגות זו היתה נפוצה עוד לפני מאתיים שנה בארצות האיסלם, כמו שמתאר החיד"א (מעגל טוב עמ' 54) "ושם (בתוניס) התחלתי להתבסם ממאכלי הרוח מערבית צפונית, יהיה סרוח סרח העודף בלי נקיון כף ומגריפה אפילו בחלום, ואפילו המלך פשט לו רגלו לאכול, וכל המרבה מלא קומצו בשר שמן לכלוכית שמו, והייתי קץ לאכול, ולכבודי סובבים בכל העיר למצוא כף אחת"...
רגישות מסוימת התגלתה אצל בעל ספר חסידים (סי' תתכ"ט) "אל יניח אדם לילד לקחת בידו מן הקערה שאוכלים כולם בהם, כי הילדים אינם יודעים לרחוץ ידיהם בטוב ושמא יאכל בקערה עם הגדולים וימאסו ויקוצו לאכול. ואם יש לאדם שָכוּר ישראל או מלמד לבנו או אורח או אורחים, יעיין עליו שלא יהיו בניו מלוכלכים סביב חוטמיהן או בשאר לכלוך כי שמא יהיה להם מאוס והם בושים לומר לו".
גם בזמן הראשונים נראה שלא היתה נקיות הגוף מן המשופרות, מההלכה שמקורה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קצ"ג) ומובאת בשו"ע (או"ח סי' ד' סכ"א) לפיה אדם הנוגע במקומות המכוסים שבגופו צריך לרחוץ ידיו או לנקותם בכל מידי דמינקי. והנה אנו בימינו למעט אחר חיכוך בבית השחי והדומים לו לא ימצא על ידינו כל רושם שנבין מה עלינו לנקות מן היד לאחר הנגיעה במקום מכוסה בגוף והיכן מלמולי הזיעה שדבקו באצבעותינו טופח על מנת להטפיח, וכל שינוי לא נראה בנקיות היד לפני הרחיצה ואחריה. וראיתי שכבר הרגיש בזאת כבדרך אגב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' ו' אות ג') וכתב בפשיטות שאין צורך לרחוץ ידיו לאחר נגיעה בגוף נקי רחוץ ושטוף. אבל זאת ראינו כי באותם הימים היה ניכרים היו על יד שנגעה בגופו של אדם סימני לכלוך וזוהמה שדבקו בה ויש להסירם בכל מידי דמינקי...
ט. עד כאן מובן איך שהוא מדוע אנשים לא הרגישו צורך להתרחץ, אבל גם אם חשקה נפשו של אדם להסיר הזוהמא מעל בשרו, היה עליו להתחיל במסע מפרך ומסוכן שמסתבר שעד מהרה הוא חזר בו מכונתו והעדיף להשאר מזוהם עוד כמה ימים או שבועות.
שנינו בברכות (ס', א) "הנכנס למרחץ מברך שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ואל ירע בי דבר קלקלה, ואם חס ושלום אירע בי דבר קלקלה תהי מיתתי כפרה על כל עונותי, ותצילני מזו ומכיוצא בה לעתיד לבא. יצא בשלום אומר מודה אני לפניך שהוצאתני לשלום והצלתני מן האור, כן יהי רצון מלפניך שתגיעני לביתי לשלום". מה היה כל כך מפחיד במרחץ? כותב רש"י "בי בני, חפירה שהמים נופלים לתוכה, ובני אדם רוחצים על גבי תקרה שעל גבה". המרחץ היה בעצם שתי קומות, בקומה העליונה מים ובתחתונה אש בוערת ובאמצע קרשים. חזון נפרץ היה שאנשים היו מקפחים את חייהם כשהתבשלו במי המרחץ, או שהתמוטטה ריצפת העץ והם צנחו אל מותם לתוך האש הבוערת. במצב כזה מי כבר חושב להתרחץ?!... ובאיזה תמרוקים וסבונים נהגו להתרחץ? כתוב בתוספתא (ב"מ פי"א הל"ב) "הנכנס למרחץ מחים לו את הצונן ומצנן לו את החמין חופף את ראשו בנתר ובמימי רגלים". זה היה השמפו בזמנם. פלא שאף אחד לא התרחץ?...
גם העושר והכבוד בזמנם התבטא ביכולת קלה להתרחץ בנחת, וכן שנינו במסכת שבת (קנא, א) "אם יש בה אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת"... זה ביטא אדם חשוב...
גם בתקופת בעלי התוספות הרחצה נחשבה לתענוג של מותרות לעומת עשיית "סאונה" למשל, כן מצינו בדברי התוספות (שבת לט, ב ד"ה אלא) "ותימה דמ"ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא? ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור משום דאין שוה לכל נפש, וכן משמע בירושלמי דהיינו טעמא דרחיצה. אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות". כלומר היו עושים סאונה ומזיעים מאוד, אבל רחצת הזיעה נחשבה כבר לתענוג שאינו שוה לכל נפש...
י. מסקנת הדברים המתבקשת היא שבזמנם גם אם הרחיצה היתה תענוג נדיר ומסוכן היא לא היתה לחם חוקו של העם שחוסר נקיון לא הטריד אותו במיוחד. אכן כפי המתבאר בדורינו אנו שהורגלנו לרמות נקיון גבוהות לאין שיעור, וצורת החיים דאז מעוררת בנו צער וגועל נפש, לא צריך להיות איסטניס מאוד כדי להבין שלא התכונו חז"ל כלל לגזור על עינוי שכזה. ומן הסתם ודאי מותרת רחיצה בסיסית להסרת הזיעה בשופי ואין צורך להתיר אותה אלא כלל לא גזרו עליה.
אמנם ידעתי כי שמועה בשם החזו"א מופיעה (הקדמת הגר"ח קנייבסקי לספר נחלת אליהו לר"א דושניצר) שלא הסכים להתיר זאת אף בימי הקיץ הלוהטים. וצ"ע. שמועה נוספת שמעתי משמו של הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לאחד שחיפש היתר בדבר "מעודי לא שמעתי שהמתאבל על אביו ואמו מחפש התירים כאלו"! ובכן, איכשר דרא, ושוחחתי עם כמה אנשים שעברו אבל כזה, וכולם הודו ענו ואמרו כי בתקופת אבלותם חיזרו אחר ההיתרים הללו ואכן נהגו על פיהם... ולהאמור לעיל אין זה היתר האיסור, אלא מעולם לא היה על כך איסור.
ולמותר לומר שאין כונה כלל וכלל למעט בעוצם האבל היגון והצער שצריך כל איש ישראל לחוש על חורבן בית מקדשנו, ולעורר בקרבו הגעגועים והצפיה לבנין אריאל, אכן יש להפריד בין רגשות הלב לצער הגוף, שלא מצאנו מקור לכך שיש לנהוג בו בימים אלו כנ"ל.


רחצה בתשעת הימים.docx

מעניין, יישר כח. לקט מקורות יפה ואכן נראה שדברי אמת כאן.

רק לגבי ט אני תוהה, האם זה שהתפללו על הסכנה אומר שאלו שיכלו להרשות לעצמם לא עשו זאת, אלא שחששו לסכנה בעניין ולכן התפללו?
הרי יש המון סימנים לקיום בתי מרחץ אצל העשירים.


חזור אל “בין המצרים, תשעה באב וחמשה עשר באב”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 4 אורחים