משנכנס אב ממעטין בשמחה

[אויצר_ניק]

איתא במתני' תענית (כ"ו ע"ב): משנכנס אב ממעטין בשמחה. ובגמ' שם (כ"ט) אמרינן, אמר ר' יהודה ברי' דר' שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה, אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה. [איש ישראל שיש לו דין עם הנכרי ישתמט מלדון עמו בערכאותיהם בחודש אב שמזלו רעוע וימציא עצמו בחודש אדר שמזלו בריא], ועי"ש. (ועי' בתוס' שם)
וכך נפסק בשו"ע (סי' תקנ"א סעי' א'. והרבה מפרשים עמדו על כך, מדוע השו"ע פסק רק לגבי חודש אב שממעטין בשמחה, ואינו פוסק בהל' פורים את המשך דברי הגמ' שבאדר מרבים בשמחה? ואכ"מ.): משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכתב במשנה ברורה (ס"ק א', ועי' בשעה"צ): עיין במגן אברהם דרוצה לומר שאין שמחין בו כלל, כמו שכתבו התוספות פרק קמא דמגילה (ה' ע"ב בד"ה ממעטין).
כתב בספר סדר היום: משנכנס אב חמור טפי, ממעטין בשמחה, נ"ל מלשון ממעטין, דאין צריך לומר שלא יעשו דברים של שמחה, אלא אפילו השמחה באה מעצמה אין ליקח אותה, אלא ממעטין בה ולא יקח אותה בשלמות, אפילו מי שאינו מדקדק בשאר הימים שמי"ז בתמוז עד ראש חדש, משנכנס אב צריך למעט בשמחה ולהרחיק כל דבר המביא לידי שמחה כאכילת בשר ויין למדקדקים ורחיצת גופו בין בחמין בין בצונן, אם הכוונה לתענוג, וכן יש מקומות שמונעין השחיטה לצבור מראש חדש אם לא יהיה יום ה' ויום ו' לכבוד השבת, וכן ראוי לנהוג, כי ראוי הוא בית תפארתנו להצטער על חורבנה תמיד ובפרט באלו הימים המיוחדים לצרותינו בעוונות, ואפילו ביום ראש חדש עצמו עם היות שהוא ראש חדש והוא יום שמחה, שאני ראש חדש זה שהוא ראש לחדש הפורענות. וגם בו נסתלק אהרן הכהן ע"ה, וכן כתיב במגילת תענית שמת צדיק זה, ואם כן אין לגדלו על שאר הימים מפני שנצטרף עמו האבל הזה נוסף על פורענות החדש, ואם כן מי שקבל עליו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין משנכנס אב אפילו יום הראש חדש עצמו הוי בכלל, וכן משמע לשון המשנה דכתבו משנכנס אב, נראה, מתחלת ההכנסה דהיינו ראש חדש, ועי"ש.
בספר מנהגים דק"ק וורמיישא (מנהג חודש אב) כתוב: ותכף משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכל התפילות ופסוקי דזמרא, וכל מה שרגילין לנגן, מקצרין ובקול נמוך הנוטה בכמה מקומות לניון של איכה, כגון שמזכיר ירושלים, או בסוף ובתחילת הללוי'. ובספר מקור חיים (לבעל החוות יאיר) כתב, מנהג מראש חודש (אב) ואילך מתפלל הש"ץ בקול נמוך קצת ומסיים בקול עצב ג' ברכות ראשונות די"ח ובונה ירושלים ובכה"ג פסוקי דזמרה, ועיי"ש. אמנם בספר ליקוטי מהרי"ח (עמ' פח') הביא מספר עבודת ישראל פרשת מסעי דעכ"ז התורה ותפלה יהיה בשמחה, ועי"ש.
כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער ט' פרק י"ב): אמרו רבותינו ז"ל בגמרא הקדושה: משנכנס אב, ממעטין בשמחה. וראוי לאדם מאוד שיתנהג בימים אלו בשתיקה, רק דבור הכרחי, שלא יבוא חס ושלום, לידי שחוק ושמחת הלב. ויפנה לבו רק אל האבלות של חרבן הבית. וראוי לאדם להעמיד עצמו על כל פנים בתשעה ימים שמראש חודש עד אחר התענית מתענוגי אכילה ושתיה בכל מה דאפשר, ולכוון בזה לאונן ולקונן על חורבן בית המקדש ועל שבר גדול שארע לעם קדוש בימים האלו, ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם. וכבר נהגו רבים וכן שלמים יראי השם, שמראש חודש עד תשעה באב מתענין בכל יום ויום, ואחר התענית אין אוכלין שום תבשיל, רק פת חרבה, ואשרי חלקם. וביותר בערב תשעה באב ראוי מאוד לאדם למעט סעודתו בכל מה דאפשר יותר מכל שבעת הימים, שלא יאכל רק תבשיל אחד אף קודם חצות, כי כדאי הוא בית אלקינו יתברך שמו ויתעלה למעט מתענוג כל דהוא, ודי בהערה זו.
עד מתי ממעטין בשמחה
במ"ב (ס"ק ב') מבואר עד ראש חודש אלול, ועל כל פנים עד אחר תשעה באב. ועי' בשעה"צ (אות ב') דזה ממגן אברהם בשם רבינו ירוחם, ומה שכתב "ועל כל פנים" וכו' הוא מקרבן נתנאל בפרק ד' דמוכיח מזוהר הקדוש דדי עד אחר תשעה באב. בהגה' חת"ס על השו"ע כתב (באה"ד): אבל הכא כיון שעברו ימי צער ומכ"ש אחר ט"ו באב דלא היה לישראל כט"ו באב ואתיא יו"ט ואפסקיה ונסו יגון ואנחה וששון ושמחה ישיגו. וכן מבואר בספר יפה ללב (ח"ב אות ג'). ובספר החיים (סי' תקנ"א) דמט"ו באב ואילך לא הוי ריע מזליה. ובמהרש"ל בתשובותיו כתב שאפי' הנזהרים מבשר ויין מי"ז תמוז, לא טוב עושים אם נזהרים גם אחר עשירי באב, ואם נהגו כן הוי מנהג טעות ואין צריכין אפילו התרה, והאבילות אחר ט' באב היא אינה ראויה, וצריך לזכור הגאולה אחר י' באב. ובספר יוסף אומץ (סי' תתצ"ג) כתב, דלאחר שעברו ט' וי' באב יסיח האדם את דעתו מהחורבן ויצפה לנחמה, אבל אלו שנהגו שלא לאכול בשר ולשתות יין עד שבת נחמו, מנהג זה יש לו מקום. ובכף החיים (תקנ"א א') כתב: משנכנס אב ממעטין בשמחה, היינו מר"ח ועד עשרה בו בכלל וכמ"ש בס' נחמד למראה. ומי שנזהר בזה שלא לשמוח בעשרה ימים אלו יזכה לעשרת דברים שעתיד הקב"ה לחדש לעת"ל כדאיתא במד"ר (סדר בא פט"ו).

[דודי]

ויש לעיין האם לעתיד לבוא שיהפך תשעה באב למועד בב"א, האם נאמר אז משנכנס אב מרבים בשמחה כבחודש אדר, ודו"ק

[הא לחמא עניא]

בספר נימוקי או"ח מכ"ק הגה"ק ממונקאטש זיע"א הוא כותב [בהלכות בין המצרים] לבאר למה פירטו דוקא בחודש אב האיך ממעטין ולא פירטו בחודש אדר האיך מרבין בשמחה, והוא מסביר, דבעצם עצבות אסור ליהודי אך יש דין אבלות ומשום שיהודי החפץ להתאבל על החורבן לא יבוא לידי עצבות האסורה, ע"כ פירטו בהלכה מה כן ומה לא, ותו לא. אבל בחודש אדר שצריך להרבות בשמחה, אז אדרבה, כל כמה שיהודי יוכל להוסיף פעולות להרבות השמחה מה טוב ומה נעים, ע"כ לא חשו לכך לפרט בדיוק האיך הדרכים המביאים לשמחה, כי כל מה שיכול להביא לשמחה מצוה לעשותו. ע"כ דייקא בחודש אב פירטו כל ההלכות הנוגעות למעשה לקיים דיני אבלות ולא עצבות.

[ברקים רב]

במ"ב (ס"ק ב') מבואר עד ראש חודש אלול, ועל כל פנים עד אחר תשעה באב. ועי' בשעה"צ (אות ב') דזה ממגן אברהם בשם רבינו ירוחם, ומה שכתב "ועל כל פנים" וכו' הוא מקרבן נתנאל בפרק ד' דמוכיח מזוהר הקדוש דדי עד אחר תשעה באב. בהגה' חת"ס על השו"ע כתב (באה"ד): אבל הכא כיון שעברו ימי צער ומכ"ש אחר ט"ו באב דלא היה לישראל כט"ו באב ואתיא יו"ט ואפסקיה ונסו יגון ואנחה וששון ושמחה ישיגו

בביאורי מהרא"י עה"ת לבעל תרוה"ד כתב שמה שאמרו לישתמיט מיניה עד ירח אב, הוא מסתמא עד אחר תשעה באב.