תמיהה בטעם קביעת ט"ו באב ליום טוב

[ראש]

שיטת רש"י בביאור טעם דכלו מתי מדבר-
"שכלו מתי מדבר - דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור, ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב"

קשה לי מאוד ולא מצאתי מי שתהה בדבר-
א. כשבי"ד מקדש את החודש כידוע העליונים מתנהלים לפי בית הדין דלמטה, א"כ איזה טעות שייך כאן?
ב. מדוע חיכו עד ט"ו לחודש וכי לא מנכר לפני זה שבודאי לא טעו?

[פלתי]

א. מסבירים כאן לפי הרבינו בחיי שכל שנותם במדבר לא היו מקדשים על פי הראיה מפני ענני כבוד שהסתירו.
ב. מדוע חיכו כ"כ ימים, כן הקשה הגבורת ארי בדוכתיה.

[הכל בכתב]

מענין לענין, הגמ' נותנת טעם אחד, יום שביטל הושע בן אלה הפרוסדאות שהעמיד ירבעם.
ונתקשיתי, הרי טעם זה שייך רק לבני עשרת השבטים, שהם לא יכלו לעלות לרגל עד אז, ומאז יכלו, אבל מה זה נתינת טעם לנו בני יהודה ובנימין?

[ידידיה]

מענין לענין, הגמ' נותנת טעם אחד, יום שביטל הושע בן אלה הפרוסדאות שהעמיד ירבעם.
ונתקשיתי, הרי טעם זה שייך רק לבני עשרת השבטים, שהם לא יכלו לעלות לרגל עד אז, ומאז יכלו, אבל מה זה נתינת טעם לנו בני יהודה ובנימין?

ומדוע לא קשה למר על הטעמים האחרים?

מה יש לשאר שבטים לשמוח כשהותרו בני בנימין?

וקבורת הרוגי ביתר, מה עניינה אצל החיים?
ומה שמחה יש לנשים ולזקנים משבירת המגל?

[שלמה בן חיים]

כמובן שלכל טעם וטעם יש לעמוד בפפני עצמו.
ןעל הקושיא על השמחה של הותרו שבטים לבוא זה בזה, ראה להלן מה שכתוב עמדי:
לאור האמור נראה לומר דבר נוסף איתא בגמרא (תענית דף ל עמוד ב) 'אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה', עכ"ד הגמרא. והנה כבר עמדו בזה האחרונים לשמחה מה זו עושה, וכמו שהאריך בזה בגבורת ארי שם וזה לשונו 'הא דבר זה אינו אלא לדור באי הארץ בלבד והרי אפילו בנותיהם שנולדו להם אחר ביאת הארץ אפילו בחיי אבותם הותר להם להנשא לשבט אחר, והדור של באי הארץ נאסר להם כל ימיהם לעולם לבת יורשת להנשא לשבט אחר, ואין זה איסור החוזר להיתר לעשות יום טוב על זה אלא למאן דאיתסר עומד באיסורו לעולם ולמאן דשרי מעולם לא איתסר ליה כלל ודבר זה לא נאסר כלל אם פסק אותו דור או אם לא פסק להיפך. ושנעשה מיתת אביהם ליום טוב מה טיבה, ועוד וכי דור של באי הארץ היה להם זמן קבוע למות כמו דור המדבר שהיה להם יום קבוע למות כדאמרינן בסמוך ודוחק לומר שהאחרון מבאי הארץ מת בט"ו באב.
ועוד קשה לי לפירושו זה נראה כשמחים על איד אבותם לעשות יום טוב ביום שכלו. ולא דמי להא דכלו מתי מדבר דהתם היום טוב על ביטול הגזירה או על יחוד הדיבור למשה שחזר כאשר תמו מתי מדבר אבל על שתמו וירשו הם את הארץ לא עשו יום טוב דאף על פי שהרבה מצות תלויין בארץ ומפני זה נתאוה משה רבינו השלום ליכנס לארץ כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (דף י"ד) כל שכן היתר הסבת נחלה להנשא לאחד מן השבטים דאין כאן לא דררא דמצוה ולא הנאה יתירא דהא אפשר להנשא לאחד ממטה אבותם ואין ראוי לשמחה ויום טוב', עכ"ד.
ובקרן אורה ביאר שהשמחה היתה על אחדות עם ישראל כי ודאי בזה שהותרו לבוא זה בזה נתווספה האחדות בעם ישראל, והאחדות כידוע גורמת להשראת השכינה ולכך רבתה השמחה. אמנם עדיין צריך לבאר הדברים.
ועוד יש לבאר מדוע השמחה התבטאה בצורה כזו 'שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו', (תענית כו עמוד ב). מדוע לא נקבע צורה אחרת של שמחה כמו כל יום טוב בבשר וביין וכדומה.
אמנם הביאור בזה [ויסוד הדברים מבוארים בספר קדושת לוי דברים טו באב, תפארת שלמה] כי הנה ענין הדבר שלא תסוב נחלה משבט לשבט, אינו עניין ממוני, כי כל עיקר חלוקת השבטים למקומות שונים בארץ לא הי' צורת חלוקה לממון ככל חלוקת אחים בירושה, אלא יסוד החלוקה הי' כי כל שבט יש לו תפקיד אחר תכונות אופי שונות, וממילא תפקידים שונים בשליחות מאת הבורא יתברך בעולם. חלקו בעבודת ד' של כל שבט ושבט שונה בתכלית מחבירו . לשם העמדת הדברים באופן ברור וחד היתה צריכה להיות חלוקה ברורה ביותר, כך בצוותא יהי' כל שבט עומל על חלקו בעולם. אמנם עיקר חלוקת התפקידים לא נעשה למטרת הפירוד, אלא להיפך המטרה הסופית היא שאחר שכל אחד יעבוד ויחדד את חלקו בעבודת ד' יתאספו כולם וכך בהרמוני' כל עם ישראל ביחד עושים את שליחות הבורא כשכל אחד עושה את שליחותו, לשם העמדת הדברים באופן ברור הי' צריך להיות בתחילה חלוקה ברורה, ורק אחר שנתברר היטב תפקיד כל אחד יכולים לשוב ולהתערב זה בזה. בתחילה שנכנסו לארץ הי' צריך להיות פירוד מסוים בכדי שבהמשך יוכלו להתערב זה בזה ולתרום אחד לחבירו מיכולתו ומחלקו בעבודת ד'. זו היתה השמחה בט"ו באב כי בט"ו באב שקבעו חכמי אותו דור שהנה הגיע השעה שיכולים להתערב זה בזה, הרי נקבע כאן דבר גדול ביותר שהנה הגיע עת דודים, הגיע השעה לשלב את עבודת ד' של כל שבט עם משנהו, אין כאן כבר שנים עשר דרכים נפרדות בעבודת ד' אשר אינם משולבות זו בזו, אלא יש כאן שנים עשר דרכים שכל אחד תורם לחבירו מחלקו.
ט"ו באב מסמל את שעת הכושר לעבוד בשיתוף פעולה, שעת הכושר להשפיע מהיכולת של כל אחד על חבירו, אין דבר יותר מתאים לשמחה זו, אלא בנין בית יהודי בו האשה תורמת את חלקה לעבודת ד' של בעלה, והבעל תורם את חלקו לאשתו, שוב אינם עובדים את ד' כשני יחידים, אלא עובדים את ד' מתוך הרמוני' ושיתוף פעולה.

[הכל בכתב]

מענין לענין, הגמ' נותנת טעם אחד, יום שביטל הושע בן אלה הפרוסדאות שהעמיד ירבעם.
ונתקשיתי, הרי טעם זה שייך רק לבני עשרת השבטים, שהם לא יכלו לעלות לרגל עד אז, ומאז יכלו, אבל מה זה נתינת טעם לנו בני יהודה ובנימין?

ומדוע לא קשה למר על הטעמים האחרים?

מה יש לשאר שבטים לשמוח כשהותרו בני בנימין?

וקבורת הרוגי ביתר, מה עניינה אצל החיים?
ומה שמחה יש לנשים ולזקנים משבירת המגל?

אנסה לבאר דבריי, וודאי יתכן לעשות יום טוב לכל ישראל, אף באופן שהיה נס או דבר מיוחד לשבט אחד מישראל, דכל ישראל חברים, ואם נעשה טובה לשבט בנימין שהותרו לבוא בקהל, א"כ זהו שמחה לכל ישראל, ובפרט שבזה סרה ענן המלחמה שרחפה על בני ישראל ממלחמתם עם שבט בנימין.
כמו כן שייך לעשות יו"ט על הרוגי ביתר שנקברו, דבעון חיים מתים נחטטים, והוא שמחה להחיים שזכו לקבור המתים.
וכן בשבירת מגל, דהוא ענין השייך לכל ישראל, כי לב כל ישראל קשור לביהמ"ק, וכשהיה ענין מיוחד בנוגע להביהמ"ק, זה נוגע לכל ישראל.

אבל ביטול הפרוסדאות ע"י הושע בן אלה, היה טובה לעשרת השבטים שיוכלו לעלות לרגל, והיו אז כבר רק ג' מהשבטים מתוך עשרת השבטים שעדיין לא גלו, כמבואר במדרשים שגלו בג' פעמים, ואם לרגע היה זה דבר טוב לעשרת השבטים, הרי למעשה לא עלו לרגל אף אחר ביטול הפרוסדאות כמבואר במדרשים, ובשביל זה גלו אחר ט' שנים גם הנשארים מעשרת השבטים, ועדיין לא שבו אצלינו, וא"כ מתי תיקנו אצל בני יהודה ובנימין לעשות יו"ט בחמשה עשר באב על ביטול פרוסדאות? הרי לא היה אצלם שום ענין של שמחה, כי הביטול לא היה בשבילם, ואם על ששבו חלק מכלל ישראל לעלות לרגל, הרי לא עלו?

[עושה חדשות]

אמנם הביאור בזה [ויסוד הדברים מבוארים בספר קדושת לוי דברים טו באב, תפארת שלמה] כי הנה ענין הדבר שלא תסוב נחלה משבט לשבט, אינו עניין ממוני, כי כל עיקר חלוקת השבטים למקומות שונים בארץ לא הי' צורת חלוקה לממון ככל חלוקת אחים בירושה, אלא יסוד החלוקה הי' כי כל שבט יש לו תפקיד אחר תכונות אופי שונות, וממילא תפקידים שונים בשליחות מאת הבורא יתברך בעולם. חלקו בעבודת ד' של כל שבט ושבט שונה בתכלית מחבירו . לשם העמדת הדברים באופן ברור וחד היתה צריכה להיות חלוקה ברורה ביותר, כך בצוותא יהי' כל שבט עומל על חלקו בעולם. אמנם עיקר חלוקת התפקידים לא נעשה למטרת הפירוד, אלא להיפך המטרה הסופית היא שאחר שכל אחד יעבוד ויחדד את חלקו בעבודת ד' יתאספו כולם וכך בהרמוני' כל עם ישראל ביחד עושים את שליחות הבורא כשכל אחד עושה את שליחותו, לשם העמדת הדברים באופן ברור הי' צריך להיות בתחילה חלוקה ברורה, ורק אחר שנתברר היטב תפקיד כל אחד יכולים לשוב ולהתערב זה בזה. בתחילה שנכנסו לארץ הי' צריך להיות פירוד מסוים בכדי שבהמשך יוכלו להתערב זה בזה ולתרום אחד לחבירו מיכולתו ומחלקו בעבודת ד'. זו היתה השמחה בט"ו באב כי בט"ו באב שקבעו חכמי אותו דור שהנה הגיע השעה שיכולים להתערב זה בזה, הרי נקבע כאן דבר גדול ביותר שהנה הגיע עת דודים, הגיע השעה לשלב את עבודת ד' של כל שבט עם משנהו, אין כאן כבר שנים עשר דרכים נפרדות בעבודת ד' אשר אינם משולבות זו בזו, אלא יש כאן שנים עשר דרכים שכל אחד תורם לחבירו מחלקו.
ט"ו באב מסמל את שעת הכושר לעבוד בשיתוף פעולה, שעת הכושר להשפיע מהיכולת של כל אחד על חבירו, אין דבר יותר מתאים לשמחה זו, אלא בנין בית יהודי בו האשה תורמת את חלקה לעבודת ד' של בעלה, והבעל תורם את חלקו לאשתו, שוב אינם עובדים את ד' כשני יחידים, אלא עובדים את ד' מתוך הרמוני' ושיתוף פעולה.

דרוש נפלא.

וע"ע גבורת ארי סוף מס' תענית.