הודעהעל ידי שלמה בן חיים » ב' יולי 31, 2017 12:19 am
א. קטן שלא הגיע לחינוך גם אסור באכילת בשר ושתיית יין, וכמבואר במשנה ברורה תקנא ס"ק ע וראה שם בשער הציון ס"ק עו שיש חולקים בזה, אך דעת רוב הפוסקים להחמיר בזה, ואין חילוק בזה בין יום או בן ארבע, ומה שתמיה אחד הרבנים דלעיל מה ההבדל בין ילד קטן לכלב [אחר המחאה של בני הקט שאינו מוכן להשוואה הזו בשום אופן...] לכאורה הוא משום עוגמת נפש כמו שמצינו עוד כמה דברים שאסרו בקטן שלא הגיע לחינוך. אמנם לכאורה לפי מה שמבואר במשנה ברורה ס"ק פב בשם החיי אדם להקל בכיבוס ורחיצה בקטן שהגיע לחינוך עד שבוע שחל בו, כל שכן הכא שיש להקל עד שבוע שחל בו. וקצת צ"ע שלא הוזכר בפוסקים דבר זה.
ב. לגבי רחיצת קטנים הנה כמו שלגבי כיבוס ותספורת כתב המשנה ברורה ס"ק פב בשם החיי אדם להקל עד שבוע שחל בו אפילו בהגיעו לחינוך הכא נמי יש להקל ובלא הגיע לחינוך צ"ע, ולכאורה כיון שלא מצינו בפוסקים שאסור אלא גבי שתיית יין לא מסתבר לחדש מלבינו על כל ניהוגי האבלות. אמנם שו"ר שבמשנ"ב ס"ק צג כתב להתיר בקטנים שיש להם חטטין בראשם ומשום רפואה אלא שיתכן שזה דווקא בהגיעו לחינוך.
אמנם לכאורה יש לדון דדווקא בתספורת וכיבוס שייך עוגמת נפש דהעוגמת נפש היינו עוגמת נפש לרואים כמבואר בדברי רש"י (מועד קטן כו ב) לגבי מקור דין עוגמת נפש שמצינו שקורעים לקטן שמת משום עוגמת נפש, ופירש רש"י (שם) כדי להרבות בהספד שיבכו הרואים שאף בגד קטן נקרע, ועד כאן לא מצינו אלא בבגדים ותספורת, אבל מנא לן דגם לגבי רחיצה אמרינן כן. ועיקר הדין דאסור משום עוגמת נפש הוא חידוש של התרומת הדשן (סימן קנב) והוא גופיה לא ברירא ליה אם האיסור משום עוגמת נפש או משום אבילות, אבל גם אם אמרינן כן מנין שנאמר דבר זה גם באיסור רחיצה, ואם כן יש לומר דברחיצה כלל לא שייך משום עגמת נפש.
אכן היה מקום לומר שכיון שמצינו דבר אחד שאסרו משום עוגמת נפש מנין לחלק בזה, אמנם מצינו במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק לא) שהתיר בשר ויין לתינוק הרי דלא כל מה שאסרו נאסר משום עוגמת נפש. אכן דעת האליהו רבה (שם ס"ק כד) והדגול מרבבה (על השולחן ערוך תקנא סעיף י) שגם בבשר ויין אסור לתינוק שלא הגיע לחינוך משום עוגמת נפש ודימוהו לתספורת, וכן הכריע המשנה בורה (סימן תקנא ס"ק ע) הרי דסבירא להו שאין לחלק בזה, ולכאורה בשר ויין הוי פחות עגמת נפש מרחיצה, ואם בשר ויין אסור כל שכן רחיצה, וצ"ע. וביותר שגם לדעת המגן אברהם יש לומר דסבירא ליה דאין לחלק בין הדברים והכל נאסר משום עוגמת נפש אלא דאיסור בשר ויין בשבוע שחל בו שאינו אלא ממנהגא סבירא ליה דלא נאסר משום עוגמת נפש, וכן משמע בפרי מגדים (שם אשל אברהם ס"ק לא) ולפי זה דבר האסור מדינא אסור גם לתינוק שלא הגיע לחינוך משום עוגמת נפש.
אלא שיש מקום לדון דאף אם אסור משום עגמת נפש יש לומר שלא בכל גיל נאסר משום עגמת נפש, ובגיל שאינם מבינים כלום לא שייך עגמת נפש, ולפי זה בפחות מבן שלוש שנים ודאי שאפשר לרוחצם, שו"ר בספרו של הגאון ר' יעקב בלוי (חנוך לנער פרק כא סעיף א) שמתיר רחיצה בפחות מג' וד' שלא שייך בזה משום עוגמת נפש על פי דברי הלבוש שכתב (אורח חיים סימן תקנא סעיף יד) 'ואפילו לקטנים אסור הגדול לספר אותו, וכן אסור לכבס כסותן של קטנים שלא יסיח דעתו מן האבל כדלעיל, ודוקא כסות של קטנים כגון בני ג' וד' שנים, אבל בגדי הקטנים המטנפים עצמם ומוציאין רעי ומשתינים אותו, הנהו משרי שרי לכבס שאין בכיבוס זה משום שמחה', עכ"ל.
וקשה מאי טעמא נקט בני ג' וד' שנים הרי בחינוך אין חייב אלא בני שש ושבע, וכן הקשה הפרי מגדים (א"א ס"ק לח). ואולי כוונתו משום עוגמת נפש וזה שייך רק מבן ג' וד', וצ"ע. ומסברא לא מסתבר שיש בגיל קטן מאד משום עוגמת נפש, וכל זה שבקריעה לא מצאנו בפוסקים שחילקו בזה כי קריעה הוי עוגמת נפש גם כשקורעים לתינוק קטן ביותר, אבל רחיצה וכיבוס ותספורת לקטן מאד לכאורה לא שייך בזה עגמת נפש כלל, ועדיין צריך עיון למעשה בדבר אף שמסתבר מאד להקל.
אמנם לכאורה אחר ההתבוננות לא מובן קושיית הפרי מגדים על הלבוש וממילא לא מובן דקדוקו של הגר"י בלוי זצ"ל שאין כוונת הלבוש שבני ג' וד' לא שייך עוגמת נפש, אלא שבני ג' וד' בגדיהם נקיים ואינם מטנפים עצמם מה שאין כן בני פחות מג' וד' שמטנפים עצמם יש לדון להתיר, ואין כונתו כי קודם לזה אינם בני חינוך או שלא שייך בהו עוגמת נפש. וראה שו"ת קנה בושם (חלק א סמן לב) שאסר גם בקטני קטנים כל שאין הדבר מצערם שאז יש להתיר.