פורום אוצר החכמה

ש. ספראי כתב:אין לי מקור כתוב על זה. אך בכל הנושא של דברים שבלב ובלב כל אדם נראה כך, שאם יאמר במפורש כנגד הדברים שבליבו ובלב כל אדם, דיבורו קובע.
עברתי על כך ערך דברים שבלב באנצקפ"ת. כך נראה. אבל אין לי מקור כתוב ע"ז. אך זו סברא דאורייתא.

לא זכיתי להבין את סברתך. אם אדם אומר "איני מרשה לך לעבור בחצרי", והדבר ידוע - בלבו ובלב כל אדם - שכוונתו להתלוצץ בלבד, והוא מרשה לי לעבור. וכי יש שם דיבור לאמירה הזו?
מ"מ, לגבי נידון דידן לכאורה השאלה אחרת. כי האדם הזה הרי לא רוצה שתקרע, אבל לא משום שאכפת לו על הבגד אלא משום שאכפת לו עליך שאתה רוצה את הבגד חזרה. ואולי זו חקירה בפ"ע: האם אדם יכול להשתמש בזכותו הממונית הבסיסית - לעכב על אחרים שלא יזיקוהו - גם באופן שבאמת לא אכפת לו שיזיקוהו, (והוא אומר כן להדיא, אפילו,) דמ"מ הדבר שלו וזכותו להקפיד עליו. או שאין זכות בפ"ע "לעכב על אחרים מלהזיק", רק אם הוא מקפיד אסור להזיק לו, וכאן אינו מקפיד ומותר.

חוקר חובב כתב:

ש. ספראי כתב:אין לי מקור כתוב על זה. אך בכל הנושא של דברים שבלב ובלב כל אדם נראה כך, שאם יאמר במפורש כנגד הדברים שבליבו ובלב כל אדם, דיבורו קובע.
עברתי על כך ערך דברים שבלב באנצקפ"ת. כך נראה. אבל אין לי מקור כתוב ע"ז. אך זו סברא דאורייתא.

לא זכיתי להבין את סברתך. אם אדם אומר "איני מרשה לך לעבור בחצרי", והדבר ידוע - בלבו ובלב כל אדם - שכוונתו להתלוצץ בלבד, והוא מרשה לי לעבור. וכי יש שם דיבור לאמירה הזו?
מ"מ, לגבי נידון דידן לכאורה השאלה אחרת. כי האדם הזה הרי לא רוצה שתקרע, אבל לא משום שאכפת לו על הבגד אלא משום שאכפת לו עליך שאתה רוצה את הבגד חזרה. ואולי זו חקירה בפ"ע: האם אדם יכול להשתמש בזכותו הממונית הבסיסית - לעכב על אחרים שלא יזיקוהו - גם באופן שבאמת לא אכפת לו שיזיקוהו, (והוא אומר כן להדיא, אפילו,) דמ"מ הדבר שלו וזכותו להקפיד עליו. או שאין זכות בפ"ע "לעכב על אחרים מלהזיק", רק אם הוא מקפיד אסור להזיק לו, וכאן אינו מקפיד ומותר.

מתלוצץ?
הוא מתכוין ברצינות גמורה.
הוא יודע שחבירו הקנה לו את הבגד כדי להיפטר מחובת קריעה ולכן הוא מנסה לסייע לו בכך שרצונו יתמלא.
אלא מאי? אם תבדוק במסתרי ליבו, לא אכפת לו בעצם שיקרע, כי סו"ס זה לא עסק שלו.
אבל התלוצצות??

ש. ספראי כתב:[מתלוצץ?
הוא מתכוין ברצינות גמורה.
הוא יודע שחבירו הקנה לו את הבגד כדי להיפטר מחובת קריעה ולכן הוא מנסה לסייע לו בכך שרצונו יתמלא.
אלא מאי? אם תבדוק במסתרי ליבו, לא אכפת לו בעצם שיקרע, כי סו"ס זה לא עסק שלו.
אבל התלוצצות??

כלומר: אין בינינו ויכוח על כך, שאם אדם אומר משהו ובלבו ובלב כל אדם ידוע שאינו מתכוון למה שאומר - אין דבריו כלום. אבל בנידון דידן, הוא מתכוון למה שאומר, שאינו רוצה שהלה יקרע, אבל אנו יודעים שזה לא באמת אכפת לו. ואם כן הנידון הראשון הוא, כמו שכתבתי קודם, אם יאמר אדם בפירוש: "לא אכפת לי באמת אם תקרע או לא, אבל כיוון שזה שלי, אני אוסר עליך לקרוע". האם אסור או מותר? אם נניח שאסור, נפשטה השאלה. אבל אם נניח שמותר, כי אם לא אכפת לו אין משמעות ל"איסור" הזה, ונניח גם שבליבו ובלב כל אדם בגוונא דידן שלא אכפת לו, נמצא שהוא אומר ואינו מתכוון למה שאומר, ומותר לקרוע.

בגוף הדבר פשוט לי כדברי הרב החוקר, אבל לפלפולא יש לעיין בעוד טענה.
לכאורה מה שכל ההקנאה הייתה בשביל עניין זה הוא רק סיבה שאינו יכול כלל לאסור עליו הקריעה.
שהרי כשמקבל את הבגד יודע שבקבלתו הוא מונע מחבירו מצוה, ואם כן מחוייב לקבל על דעת שיאפשר לו לקרוע דאם לא כן בקבלת הבגד הוא מבטל מצווה מחבירו בידיים.
מה אומרים?

חוקר חובב כתב:

ש. ספראי כתב:[מתלוצץ?
הוא מתכוין ברצינות גמורה.
הוא יודע שחבירו הקנה לו את הבגד כדי להיפטר מחובת קריעה ולכן הוא מנסה לסייע לו בכך שרצונו יתמלא.
אלא מאי? אם תבדוק במסתרי ליבו, לא אכפת לו בעצם שיקרע, כי סו"ס זה לא עסק שלו.
אבל התלוצצות??

כלומר: אין בינינו ויכוח על כך, שאם אדם אומר משהו ובלבו ובלב כל אדם ידוע שאינו מתכוון למה שאומר - אין דבריו כלום. אבל בנידון דידן, הוא מתכוון למה שאומר, שאינו רוצה שהלה יקרע, אבל אנו יודעים שזה לא באמת אכפת לו. ואם כן הנידון הראשון הוא, כמו שכתבתי קודם, אם יאמר אדם בפירוש: "לא אכפת לי באמת אם תקרע או לא, אבל כיוון שזה שלי, אני אוסר עליך לקרוע". האם אסור או מותר? אם נניח שאסור, נפשטה השאלה. אבל אם נניח שמותר, כי אם לא אכפת לו אין משמעות ל"איסור" הזה, ונניח גם שבליבו ובלב כל אדם בגוונא דידן שלא אכפת לו, נמצא שהוא אומר ואינו מתכוון למה שאומר, ומותר לקרוע.

ברור שאסור.
אדם הוא בעל בגדיו ומה שהוא אומר לגביהם- זה מה שצריך לעשות. ולא איכפ"ל מה מתכוין בדעתו.

מתוך מאמר של הרב אליהו בן צבי (קדושת ציון גליון טז עמ׳ ח):

ש. ספראי כתב:

חוקר חובב כתב:

ש. ספראי כתב:[מתלוצץ?
הוא מתכוין ברצינות גמורה.
הוא יודע שחבירו הקנה לו את הבגד כדי להיפטר מחובת קריעה ולכן הוא מנסה לסייע לו בכך שרצונו יתמלא.
אלא מאי? אם תבדוק במסתרי ליבו, לא אכפת לו בעצם שיקרע, כי סו"ס זה לא עסק שלו.
אבל התלוצצות??

כלומר: אין בינינו ויכוח על כך, שאם אדם אומר משהו ובלבו ובלב כל אדם ידוע שאינו מתכוון למה שאומר - אין דבריו כלום. אבל בנידון דידן, הוא מתכוון למה שאומר, שאינו רוצה שהלה יקרע, אבל אנו יודעים שזה לא באמת אכפת לו. ואם כן הנידון הראשון הוא, כמו שכתבתי קודם, אם יאמר אדם בפירוש: "לא אכפת לי באמת אם תקרע או לא, אבל כיוון שזה שלי, אני אוסר עליך לקרוע". האם אסור או מותר? אם נניח שאסור, נפשטה השאלה. אבל אם נניח שמותר, כי אם לא אכפת לו אין משמעות ל"איסור" הזה, ונניח גם שבליבו ובלב כל אדם בגוונא דידן שלא אכפת לו, נמצא שהוא אומר ואינו מתכוון למה שאומר, ומותר לקרוע.

ברור שאסור.
אדם הוא בעל בגדיו ומה שהוא אומר לגביהם- זה מה שצריך לעשות. ולא איכפ"ל מה מתכוין בדעתו.

א. אין דין לעשות מה שבעלים אומר, יש דין שלא להזיקו ולא לפעול כנגדו בבממונו, ואם בלב כל אדם שלא אכפת לו, אז אין בעיה.
ב. כפי שכתבתי בעבר, אין שום היתר לקונה לעשות זאת. הרי הוא ממש מבטל מחבירו מצוה בידים, שקונה ממנו הבגד, על דעת לא לאפשר לו לקיים בו מצוה.

בל"נ אני מתעתד לפקוד את הכותל המערבי אחרי ההפסקה שנכפתה עלינו, וללכת רגלית משער יפו דרך הרובע היהודי [סנט ג'יימס].

הבנתי שהמקום הברור כמקום ירושלים הוא ברחבת החורבה, ואת מקום המקדש רואים כדקה אח"כ במשגב לדך, האם ניתן לצרף את הפקפוקים בחובת הקריעה על ירושלים עצמה ולהמתין דקה ואז לקרוע קריעה אחת על שניהם, או שכיון שראה מתחילה את ירושלים כבר התחייב בשתי קריעות.

שומע ומשמיע כתב:בל"נ אני מתעתד לפקוד את הכותל המערבי אחרי ההפסקה שנכפתה עלינו, וללכת רגלית משער יפו דרך הרובע היהודי [סנט ג'יימס].

הבנתי שהמקום הברור כמקום ירושלים הוא ברחבת החורבה, ואת מקום המקדש רואים כדקה אח"כ במשגב לדך, האם ניתן לצרף את הפקפוקים בחובת הקריעה על ירושלים עצמה ולהמתין דקה ואז לקרוע קריעה אחת על שניהם, או שכיון שראה מתחילה את ירושלים כבר התחייב בשתי קריעות.

אם ראה את ירושלים והמקדש בבת אחת, נחלקו בזה הפוסקים - לפי כף החיים קורע קריעה אחת ולפי רעק"א קורע שתיים.
ולפי הכה"ח, יש לדון אולי אפשר להמתין עם הקריעה על ירושלים ולצרף אותה לקריעה על המקדש, שהרי גם בקריעה על המת רובא דעלמא לא קורעים בשעת שמועה אלא לאחר מכן, מכמה סיבות, ואחת מהן היא שלעיתים שעת חימום היא דווקא לאחר זמן מה, והצער על העיר (הבנויה ברובא מחד, ומאידך חסרת לב העיר = המקדש) גדול יותר מול מקום מקדשנו.
אבל לכאורה הדעת נוטה שאין חובה לקרוע בזה"ז על ירושלים. כך טען באג"מ, משום שכיון היא בנויה ובריבונות יהודית, ואמנם במנח"ש טען שכל עוד יש כאן בתי תיפלה שאין בידינו עוז לעוקרם יש לקרוע, ובחזון עובדיה הביא את שניהם וכתב שספק דרבנן לקולא. וגם בבעקבי הצאן (יח י) נטה לומר שאין לקרוע כיום, והביא שיש שהצריכו לקרוע, אולם סיים שמנהג העולם כיום לא לקרוע על ירושלים והלכה כמיקל באבל (שאף שקריעה לחוד, קריעה על מקום המקדש שהיא אבילות ישנה, היא מדין אבלות ולא מדין קריעה).

פלוריש כתב:

שומע ומשמיע כתב:בל"נ אני מתעתד לפקוד את הכותל המערבי אחרי ההפסקה שנכפתה עלינו, וללכת רגלית משער יפו דרך הרובע היהודי [סנט ג'יימס].

הבנתי שהמקום הברור כמקום ירושלים הוא ברחבת החורבה, ואת מקום המקדש רואים כדקה אח"כ במשגב לדך, האם ניתן לצרף את הפקפוקים בחובת הקריעה על ירושלים עצמה ולהמתין דקה ואז לקרוע קריעה אחת על שניהם, או שכיון שראה מתחילה את ירושלים כבר התחייב בשתי קריעות.

אם ראה את ירושלים והמקדש בבת אחת, נחלקו בזה הפוסקים - לפי כף החיים קורע קריעה אחת ולפי רעק"א קורע שתיים.
ולפי הכה"ח, יש לדון אולי אפשר להמתין עם הקריעה על ירושלים ולצרף אותה לקריעה על המקדש, שהרי גם בקריעה על המת רובא דעלמא לא קורעים בשעת שמועה אלא לאחר מכן, מכמה סיבות, ואחת מהן היא שלעיתים שעת חימום היא דווקא לאחר זמן מה, והצער על העיר (הבנויה ברובא מחד, ומאידך חסרת לב העיר = המקדש) גדול יותר מול מקום מקדשנו.
אבל לכאורה הדעת נוטה שאין חובה לקרוע בזה"ז על ירושלים. כך טען באג"מ, משום שכיון היא בנויה ובריבונות יהודית, ואמנם במנח"ש טען שכל עוד יש כאן בתי תיפלה שאין בידינו עוז לעוקרם יש לקרוע, ובחזון עובדיה הביא את שניהם וכתב שספק דרבנן לקולא. וגם בבעקבי הצאן (יח י) נטה לומר שאין לקרוע כיום, והביא שיש שהצריכו לקרוע, אולם סיים שמנהג העולם כיום לא לקרוע על ירושלים והלכה כמיקל באבל (שאף שקריעה לחוד, קריעה על מקום המקדש שהיא אבילות ישנה, היא מדין אבלות ולא מדין קריעה).

ייש"כ.

שומע ומשמיע כתב:

פלוריש כתב:

שומע ומשמיע כתב:בל"נ אני מתעתד לפקוד את הכותל המערבי אחרי ההפסקה שנכפתה עלינו, וללכת רגלית משער יפו דרך הרובע היהודי [סנט ג'יימס].

הבנתי שהמקום הברור כמקום ירושלים הוא ברחבת החורבה, ואת מקום המקדש רואים כדקה אח"כ במשגב לדך, האם ניתן לצרף את הפקפוקים בחובת הקריעה על ירושלים עצמה ולהמתין דקה ואז לקרוע קריעה אחת על שניהם, או שכיון שראה מתחילה את ירושלים כבר התחייב בשתי קריעות.

אם ראה את ירושלים והמקדש בבת אחת, נחלקו בזה הפוסקים - לפי כף החיים קורע קריעה אחת ולפי רעק"א קורע שתיים.
ולפי הכה"ח, יש לדון אולי אפשר להמתין עם הקריעה על ירושלים ולצרף אותה לקריעה על המקדש, שהרי גם בקריעה על המת רובא דעלמא לא קורעים בשעת שמועה אלא לאחר מכן, מכמה סיבות, ואחת מהן היא שלעיתים שעת חימום היא דווקא לאחר זמן מה, והצער על העיר (הבנויה ברובא מחד, ומאידך חסרת לב העיר = המקדש) גדול יותר מול מקום מקדשנו.
אבל לכאורה הדעת נוטה שאין חובה לקרוע בזה"ז על ירושלים. כך טען באג"מ, משום שכיון היא בנויה ובריבונות יהודית, ואמנם במנח"ש טען שכל עוד יש כאן בתי תיפלה שאין בידינו עוז לעוקרם יש לקרוע, ובחזון עובדיה הביא את שניהם וכתב שספק דרבנן לקולא. וגם בבעקבי הצאן (יח י) נטה לומר שאין לקרוע כיום, והביא שיש שהצריכו לקרוע, אולם סיים שמנהג העולם כיום לא לקרוע על ירושלים והלכה כמיקל באבל (שאף שקריעה לחוד, קריעה על מקום המקדש שהיא אבילות ישנה, היא מדין אבלות ולא מדין קריעה).

ייש"כ.

כתבתי זאת בהתבסס על סיכומיי מהעבר, וכעת הסתכלתי בפנים ולא מצאתי את הרעק"א (לא באו"ח ולא ביו"ד). אולי טעיתי ואולי זה נמצא במקום אחר. ומכל מקום, לענין המסקנה לקרוע רק קריעה אחת על המקדש, שאלתי מו"צ והסכים לדבריי.
אגב, מה העניין לחפש היתר לקרוע אחת ולא שתיים? עדיין הבגד נהרס (וגם אפשר לקרוע באותו מקום טפח נוסף בתור קריעה שניה)