פורום אוצר החכמה

כתב השו"ע (תקנ"א סעי' יז'): טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המרים על פרי או על מלבוש, 'אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה'.
לכאו' מדוע היה הווא אמינא לשו"ע לומר שלא יעשה הפדיון הבן בזמנו בבין המצרים?

"ופדוייו מבן חודש תפדה" ואין חיוב לפדות מיד בגיל חודש כמו מילה בגיל שמונה ימים

כדכד כתב:"ופדוייו מבן חודש תפדה" ואין חיוב לפדות מיד בגיל חודש כמו מילה בגיל שמונה ימים

לפי חלק מהפוסקים כל יום אחר חודש עוברים בעשה, ולפי שיטות אחרות עוברים בעשה, אך לא כל יום.

מקורות?

כדכד כתב:מקורות?

ספר אוצר פדיון הבן, פרק טז'. יש את הספר באוצר

הגר"א כאן כותב (או מדגיש) שהוא משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.
ועיין מג"א בסי' רמ"ט ותקס"ח ומ"ב שם.

ומענין לענין,
לכבוד ההילולא של מרן הגרי"ש אלישיב זיע"א
והואיל והזכרתם ברכת שהחיינו

אספר כי בחצות ליל אירוסי נודע לי כי מו"ר שליט"א יעלה הלילה מעיה"ק טבריא אל בית מדרשו של מרן זיע"א בכדי לשמש כמוהל לנכדו, בברית בה מרן זיע"א, זקן זקנו של הרך הנימול, ישמש כסנדק.
עם עלות השחר חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל קדש הקדשים מרן זיע"א, להתפלל כותיקין עמו במחיצתו [אשר כידוע האוירה שם היתה למעלה מהשגת אנוש. מלאך שקם מן הגמרא, מתפלל בכוונה ובנעימה, ובזריזות מופלאה שב לתלמודו ללא בזבוז של רגע, למרות מאות האנשים שצובאים על ימינו. אשרי עין ראתה אלה, אשרי הדור שהצדיק שרוי בתוכו).
לאחר התפילה שאלתי את מו"ר שליט"א האם חתן שהתארס זה עתה יש לו לברך ברכת שהחיינו, וכדין בשורות טובות שמברכין עליהם [עי' מור וקציעה שעמד בזה], מו"ר שליט"א צידד לברך, אך לא השיב בהדיא, וכדרכו.
בני הבית של מרן בקשו ממו"ר להכנס, כיון שכידוע הגרי"ש היה בשמחה גדולה ונהרה היתה משתפכת על פניו כאשר מו"ר היה דן לפניו בלימוד. כאשר נכנסו, היה מו"ר שרוי כרגיל באימה גדולה מפני הקודש ולא פתח את פיו בחכמה. בנו, שנכנס עמו, חיפש משהו לשאול את הסבא הגדול, וב'שליפה' פלט את אשר קלטו אזניו זה עתה. פנה למרן הגרי"ש באומרו 'היה כאן חתן שהתארס עכשיו, והוא שואל אם לברך שהחיינו מדין בשורות טובות', מרן חייך ואמר 'למה לא, למה לא, זה באמת בשורות טובות'.
עד כאן הסיפור - בלי אחריות להלכה למעשה (כיון שלא הייתי נוכח שם בעצמי, אלא עד מפי עד אנכי).