שייך לחנכם בזה בלי להרגיש את האבילות?
איך אפשר לחנך לאבילות בצורה אמיתית שתכניס בילדים הבנה לצער החורבן?
איך מלמדים ילדים להצטער על חורבן בית המקדש?
גם ילדים צריכים לדעת שיש משהו שהוא מעל הכול. גם ילדים צריכים לדעת להצטער באמת ובתמים על חסרונו של בית המקדש. גם ילדים צריכים לדעת להתפלל מכל הלב, לבקש ולייחל.
אז מה עם החופש בתשעת הימים?
מה עושים כל היום?
מה עושים עם הילדים?
מה הילדים עושים?
אם אסור לשיר ולרקוד, אסור ים ואסור לקנות בגדים חדשים, אז מה נשאר?
באמת, מה עושים כולם?
אבא שלי, שנפטר לפני שנתיים, לא נתקל מעולם בשאלה הזו.
כשהיינו ילדים, עוד לפני ששאלנו אותו:
"אבא, מה נעשה עכשיו?", הוא כבר ענה והסביר.
"אלו ימים עצובים. כשאנחנו עצובים – אנחנו לא מצליחים ליהנות, לחגוג ולשיר בקולי קולות".
כשמסבירים לילד עוד לפני שלשת השבועות מה מצפה לו, ולפני תשעת הימים מה הולך לקרות,
הילד לא מופתע.
אם מסבירים לילד מה עומד מאחורי הדברים, הוא לא רוצה בכלל ללכת לים.
אני זוכרת שלא היה לנו כל רצון לרכוש משהו חדש בתשעת הימים, כי אבא הסביר לנו במתק לשון על חורבן הבית.
"נכון", הוא הסביר, "זה היה לפני שנים, אבל זה בית המקדש שלנו. ההפסד שלנו. הקרבנות שלא יכולים להקריב, הכהנים שלא יכולים לעבוד והלויים שאינם יכולים לשיר שם".
אבא היה מספר לנו על בית המקדש הנפלא שהיה לנו. ידענו הכול, מהגנים ומבית הספר, אבל אבא היה מספר את זה בכזו חיות, שלא רצינו שיפסיק ולא רצינו שיגמור לספר.
אחר כך היה מספר על חורבן בית המקדש. עדיין לא הגיע תשעה באב, אבל אנחנו הקשבנו למה שכתוב במגילת איכה.
זה היה עצוב, אבל אבא ידע לקשט לנו את הכתוב ולספר רק מה שמתאים לגיל.
הוא סיפר, ואנחנו הקשבנו.
אבא סיפר לילד אחד סיפורים מסוימים ולאחר סיפורים אחרים, הכול לפני הגיל ולפי היכולת להכיל.
הצטערנו על בית המקדש שחרב. התאבלנו על החורבן הרבה לפני תשעה באב.
כשלמדנו שאסור להסתפר, לשיר, לצחוק בקול רם וללכת לים – בכלל לא התאבלנו על כך שאסור לנו לעשות את הדברים ואנחנו מפסידים ימי חופשה. לא התלוננו, לא התווכחנו. זכר חורבן הבית היה כל כך חזק וברור, עד שהיה ברור לנו שאיננו יכולים כעת ללכת, לצהול ולעלוז.
תשעת הימים יצאו תמיד בזמן קייטנת בית הספר. יצרנו יצירות, דקלמנו את ההמנון, הנפנו את הדגל – אבל לא שרנו. זה היה מרגיז וחסר, אבל לא בקטע של: "אוף, למה זה אסור?", אלא בכיוון של: "על זה היה דווה ליבנו – על הר ציון ששמם".
כשילדי היו קטנים, היינו הופכים את תשעת הימים לימים של קודש למען הבאת המשיח.
השאלה ששאלתי את ילדי לפני שהתחילו תשעת הימים הייתה: "מה אנחנו יכולים לעשות כדי ש...".
הילדים זרקו רעיונות, ילד ילד לפי גילו.
היו אלו ימים של יצירות.
בית המקדש נבנה מכל המשחקים האפשריים. לא מקפלות, אז היו קוביות עץ רגילות.
לא מפליימוביל, היה אז לגו, היו אבני פלא, ובנינו את בית המקדש מכל משחק אחר שקישרנו אותו לעניין.
בית המקדש צויר ביד אומן. ידי הילדים בעצמם. קיר מיוחד ייחדנו לציורים ולמלאכות הללו.
אם בבית רגיל, בימים רגילים, יש להשאיר שטח על הקיר כדי לזכור את בית המקדש שחרב – אצלנו בימים אלו היה קיר שלם!
בנינו את הכותל המערבי מחומרים נפסדים, והוספנו אבן אחת בכל פעם שילד נהג כשורה.
בסוף הצום של תשעה באב היינו אוספים הכול, מניחים בארגז גדול ומתפללים יחד בקול רם שה' יבנה לנו את בית המקדש.
אבא שלי היקר היה מגיע אלינו הביתה, מחבק את הילדים – נכדיו, ובעיניו ראו את התקווה ואת התחינה:
"שייבנה בית המקדש במהרה בימינו".
אז מה עם החופש בתשעת הימים?
למה זה יוצא תמיד דווקא בחופש הגדול?
למה לא לתת לילדים לשמוח וליהנות בחופשה?
כי גם ילדים צריכים לדעת שיש משהו שהוא מעל הכול!
גם ילדים צריכים לדעת להצטער באמת ובתמים על חסרונו של בית המקדש.
גם ילדים צריכים לדעת להתפלל מכל הלב, לבקש ולייחל:
"אנא, ה', בנה ביתך כבתחילה! והשב כהנים לעבודתם ולוויים לשירתם".
הם ידעו לעשות זאת אם נלמד אותם שההפסד כה גדול, ההפסד כה נורא, האבל אמתי, וכל מה שאסור – לא רק אסור, אלא לא מתאים לעשותו, כי אלו ימים נוראים שבעזרת ה' ייהפכו לימים טובים שמחים ומאושרים.
מתוך 'הידברות' כתבה: מנוחה פוקס.