'בטל התמיד' - אימתי, ומהי המשמעות?

[נוטר הכרמים]

שנינו במסכת תענית (פ"ד מ"ו):

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

דעת הרמב"ם והרע"ב – בימי חורבן בית ראשון

[א] ופירש הברטנורא:

שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור.

ולכאורה לא נתפרש לן בדברי הברטנורא על איזה זמן קאי, אי בימי חורבן בית ראשון או בימי חורבן בית שני, ובפשוטו אם היינו 'שבאה העיר במצור' לא מיירי על ימי החורבן כלל, שהרי בדברי הגמ' בתענית (כח, ב) מבואר שבימי בית ראשון הובקעה העיר בתשעה בתמוז ובימי בית שני בשבעה עשר בתמוז, ואולי ניתן לומר שהיה זה בי"ז בתמוז שנה קודם לכן, והעיר היתה במצור שנה תמימה או קרוב לשנה.

אמנם כבר כתב בתפארת ישראל (יכין אות מ) דאי קאי אזמן חורבן, היינו זמן חורבן ראשון שצר נבוכדנצר על ירושלים ג' שנים, אבל בית שני לא משכו ימי המצור רק מניסן עד אב וא"כ כשהובקעה העיר פשיטא שפסק הכל והתמיד עמם.

ונראה שדברי הרע"ב מבוססים על שיטת הרמב"ם בהלכות תעניות (פ"ה ה"ב) 'ובטל התמיד מבית ראשון', ואולם בשיטת הרמב"ם היה מקום לפרש שאחר שהובקעה העיר בט' בתמוז עד לי"ז בתמוז עוד היו מקריבים את התמיד, ובי"ז בתמיד בטלה הקרבת התמיד, אבל בדברי הרע"ב מפורש שביטול התמיד הוא מחמת המצור שצרו על ירושלים.

[נוטר הכרמים]

בירור דעת רש"י דמיירי בימי בית שני

[ב] אולם רש"י בתענית (כו, ב) פירש:

ובטל התמיד – לפי שגזרה המלכות [הרשעה] מלהקריב עוד.

ויש לברר באיזו גזירה מדובר. ואי גרסינן כפי הגירסא של הדפוסים הישנים "מלכות הרשעה" זהו כינוי למלכות רומי. וכ"כ בגבורת ארי שמשמע מדברי רש"י שבטל התמיד בבית שני קאמר.

והנה יש שרצו לפרש את כוונת המשנה ע"פ דברי הגמ' בבבא קמא (פב, ב):

תנו רבנן כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

ודברי הגמ' הללו מובאים גם בסוף סוטה (מט, ב), ושם בדברי רש"י "היה הורקנוס מבחוץ - צר על ירושלים והביא עמו חייל רומיים". אולם לכאורה לשון 'שגזרה המלכות" איננו עולה יפה כאן, שלא היתה זו גזירה אלא שלא היה להם כבשים להקריב.

ועוד העירו מדברי רש"י בערכין (יא, ב):

[בי"ז בתמוז] בטל התמיד - שלא היו להם כבשים מחמת שהיו צרים על ירוש

לים ואין יוצא ובא.
והנה בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א; תענית פ"ד ה"ה) איתא:

בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני טליים פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים באותה שעה האיר הקדוש ברוך הוא עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים על אותה שעה העיד ר' יודה בר בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. א"ר לוי אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להם שני כבשים ובסוף שלשלו להן ב' קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע לחצי חומה עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל באותה שעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית.

הרי מפורש בירושלמי שבדומה למעשה שהיה בימי בית חשמונאי הורקנוס ואריסטובלוס שהיה תקופה ארוכה לפני חורבן הבית, היה מעשה כזה בימי "מלכות רשעה הזאת" ו"באותה שעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית".

אבל קשה להכניס כוונה זו בדברי רש"י בתענית שכן גם מעשה זה אינו בכלל 'גזירה'.

ואשר היה נראה לפרש בכוונת דברי רש"י ע"פ מה שלמדנו בדבריו בפירושו לדניאל עה"פ (ח, יא): וְעַ֥ד שַֽׂר־הַצָּבָ֖א הִגְדִּֽיל וּמִמֶּ֙נּוּ֙ הרים הוּרַ֣ם הַתָּמִ֔יד וְהֻשְׁלַ֖ךְ מְכ֥וֹן מִקְדָּשֽׁוֹ, וז"ל,

ועד שר הצבא - הוא בית המקדש שהוא ביתו של הקדוש ברוך הוא שר הצבא כלפי הקדוש ברוך הוא חרף: וממנו הורם התמיד - ועל ידי גדודיו וחילותיו ששלח לירושלים בטל התמיד ששלח שם נירון קיסר שר צבאו כמ"ש רז"ל במס' גטין ובגוריון.

והנה לא אדע מה כוונת רש"י בשלחו לדברי גוריון, אבל בדברי הגמ' בגיטין (נו, א) מצינו:

שדר עלוייהו לנירון קיסר. כי קאתי, שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים, למערב אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים. א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך, אמר ליה ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו', אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה ר"מ. שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר.

ומבואר להדיא שנידון קיסר נשלח ובא לירושלים, ותוך כדי המלחמה 'ערק ואזל ואיגייר'. ומעתה נראה שבאותו הזמן נגזרה גזירה ע"י מלכות רומי לבטל את הקרבת התמיד, ונירון קיסר היה מופקד על קיום גזירה זו, ואמנם גזירה זו לא היתה ממש עם חורבן הבית השני, אלא קודם לכן.

[נוטר הכרמים]

אבל מיוחד לדורות על ביטול התמיד

[ג] והנה כתב בספר כלבו (סימן סב; וכן בארחות חיים ח"א הל' ת"ב אות ד; מובא בב"י סי' סימן תקנא):

וכתב ה"ר אשר ז"ל וראיתי נשים יקרות שנמנעות מאכילת בשר ומשתית היין משבעה עשר בתמוז עד עשרה באב ואומרות שכך קבלו מאימותיהן דור אחר דור, ונראה לי משום דאמרינן בתלמוד במשנה בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד וכן בעונותינו בטל נסוך היין ויש מן האנשים שנהגו כן.

הרי לנו שישנה התייחסות מיוחדת לביטול התמיד בי"ז בתמוז שנהגו להימנע מאכילת בשר מי"ז בתמוז, ואמנם בדברי הגמ' בבבא בתרא (ס, ב) מצינו הרגשה דומה שמחמתה נמנעו מלאכול בשר לגמרי, "ת"ר כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל, יעו"ש. ובהגהות חתם סופר על השו"ע כתב שאף שרבי יהושע ביטל דברי הפרושין, היינו שלא יחמירו לעולם, אבל לזמן קצר של ג' שבועות יכולים להחמיר.

ברם צ"ב, מהי ההתייחסות המיוחדת לדורות דווקא לקרבן התמיד, הרי אחרי שחרב בית המקדש בטלו כל הקרבנות, ולמה נקבעה אבילות מיוחדת על ביטול התמיד דייקא, התינח שנחשב זה כמאורע קשה שאירע ביום י"ז בתמוז, שעוד קודם חורבן בית המקדש כבר בוטלה הקרבת התמידין, והרי זה מן הפורעניות של אותו היום, אבל מפני מה להתאבל ביחוד לדורות על ביטול התמיד מיום י"ז בתמוז.

ובפרט יש להעיר לפי מה שהובא בספר המנהיג (הלכות תשעה באב עמוד רצז):

מנהג גירונדא שאין אומ' בט' באב פרשת קרבנות ולא משנתן ולא מדרשן, לפי שבטל התמיד, ואף על פי שבי"ז בתמוז אירעו את אבותינו ה' דברים כדאמרי' בראש השנה וחד מניהו בטל התמיד חזר לן עד ט' באב שנתבטל מהכל עד היום וכו'.

[נוטר הכרמים]

ביטול התמיד – ביטול הקרבת כל הקרבנות בזמן הקרבתו

[ד] והיה מקום לבאר הענין המיוחד של ביטול התמיד לפי מה שכתב באור החיים הק' ריש פרשת צו, וז"ל,

עוד נראה כי חסרון כיס הוא לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול דכתיב ובער עליה הכהן וגו' וערך עליה העולה, ותנו רבנן בתורת כהנים מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר תלמוד לומר עליה העולה עד כאן. ותניא בתוספתא דפסחים (פ"ד) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו' פסולים וכו' עד כאן, הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס, הרי שהביא כבש בן שנתו ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר ולצד שאומרים לו עמוד שיקרב תמיד של שחר הרי זה הפסידו בשהית שעה אחת... וכן משכחת לה אם קמץ והקטיר קודם הרי זה פסול, גם משכחת לה שיהיה זמן שלא היה להם כבשים להקריב בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלהינו להקריב קרבן מהקרבנות הבאים משאר בעלי חיים והמנחות והקטורת וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים. וכן תמצא שהיו משלשין להם קופה מלאה דינרי זהב בעד כבש אחד ואין לך חסרון כיס גדול מזה, ואולי שאם לא היה העיכוב הנזכר לא היו נותנים כל הפלגה בכבש אחד בכל יום, ובפרט מנכסי גבוה.

ומבואר בדבריו שביטול התמיד היינו ביטול כל הקרבנות כולן, ונמצא שבעצם המאורע של ביטול התמיד בזמנו היה כבר בחינה של חורבן בית המקדש כולו כי זה ביטול כל הקרבנות.
אולם כבר תמהו טובא על דברי האוה"ח מגמרא ערוכה בערכין (יב, א): האי שירה מאי עבידתיה, אילימא דעולת חובה, מי הוה, בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד, ואלא דעולת נדבה. ומבואר בהדיא שגם אחר שבטל התמיד הקריבו קרבנות אחרים. (שפת אמת בפסחים נח ובזבחים פט, א ובהגהות חתנו הגרי"מ בידרמן שם; כלי חמדה ריש פרשת צו; שו"ת דברי יציב או"ח סי' צח).

והיה מקום לומר לפי מה שצידד הגרי"ז בחידושיו למנחות (מט, א) שאף שבדברי הגמ' בערכים מבואר שבדליכא קרבן תמיד היו מקריבים קרבנות אחרים, ולא אמרינן ד'העולה עולה ראשונה' מעכב לגמרי הקרבת הקרבנות האחרים, יש לומר דהא דהקריבו קרבנות היינו בתר זמן התמיד, דאז אין דין דהעולה ראשונה וכדמשנינן התם דבדלית ליה גם יהיה הדין דהעולה עולה ראשונה אלא דיקריבו אחרי זמן התמיד, שאחרי הזמן ליכא לדין זה.

ולפי זה נמצא שביטול התמיד היינו ביטול כל הקרבנות בשעת הקרבת התמיד של שחר, ורק לאחר זמן זה היו רשאים להקריב קרבנות אחרים. ואולי זו גם כוונת האוה"ח הק' בדבריו הנ"ל.

[נוטר הכרמים]

ביטול הכפרה על עבירות עשה בעידן ריתחא

[ה] ברם לכאורה צ"ב מהו הענין המיוחד של ההקרבה בזמן הקרבת תמיד של שחר דייקא.

ונראה לבאר בס"ד בהקדם דברי הפנים יפות פרשת פינחס (כח, ד), וז"ל,

הנה בילקוט [פנחס תשע"ו] עולת תמיד, לא לן אדם בירושלים ובידו עון, הא כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשה בלילה וכו', ומה טעם צדק ילין בה, יש להבין הא דתולה דבר זה בלילה דהיינו של שחר שכיפר על עבירות של לילה יותר משל בן הערבים שכיפר על עבירות היום, נראה משום דכפרה זו הוא על ביטול מ"ע כמשחז"ל בריש זבחים [ז א] דעולה מכפרת על חייבי עשה ואין לך אדם מישראל שאינו חייב עשה, ואמרינן במנחות [מא א] דאין עונשין על ביטול מ"ע אלא בעידן ריתחא כדאמר מלאכא לרב קטינא ואמרו בברכות [ז א] אימתי עידן ריתחא בתלת שעה קמייתא, והוא זמן הקרבת של תמיד של שחר לכך הזכיר שלא לן כדי שלא יענש בעידן ריתחא, ונראה דמזה הטעם כתיב [תהלים עב, ה] יראוך עם שמש שזמן תפלה היא מהנץ החמה, מפני שתפלה של שחר היא במקום תמיד של שחר לרצות בשעת כעס שהוא בעליית השמש שמלכי מזרח ומערב משתחוים.

ולפי"ז נמצינו למדים שהיתה כפרה מיוחדת בקרבן התמיד של שחר מחמת הקרבתה בזמן המיוחד של הקרבת התמיד, וכיון שכאשר בוטל התמיד, מחמת דין העולה עולה ראשונה כבר לא יכלו להקריב גם שאר קרבנות בזמן זה, הרי הפסידו את הכפרה על כל מצוות עשה בזמן עידנא דריחתא של תחילת הבוקר.

[נוטר הכרמים]

ביטול ה"תמיד"

[ו] באופן נוסף נראה לבאר ההפסד של ביטול התמיד, שאף אם אח"כ חוזר הקרבת התמיד, או שמקריבים במקומו קרבנות אחרים, מ"מ הוי בגדר מעוות לא יוכל לתקון לפי מה שהטעים בשפ"א בזבחים שם, וז"ל,

מתוך הדחק אפשר לי לומר דדוקא בקרבן תמיד משום דכתיב תמיד לכן ביטול הקרבן אפילו למחר נוגע גם בכל יום כיון דצריך להיות תמיד ודו"ק.

והיינו שכאשר ביטלו הקרבת קרבן התמיד, לא ביטלו רק את הקרבת הקרבן, אלא את מציאות ה'תמיד', וזה הפסד וחורבן בפני עצמו, כי זה הפסד כללי על כל הקרבנות מעתה ועד עולם ולא רק על אותו היום שבטל.

[יהודה בן יעקב]

כתב במלאכת שלמה תענית ד, ו

ובוטל התמיד. גמרא פי' שכך קבלנו מאבותינו, ושלשה שנים וחצי קודם חרבן הבית בוטל התמיד ע"פ גזרת מלכות הרשעה

וכעי"ז כתב אבן עזרא דניאל יב, יא

והנה קרוב משלש שנים וחצי עמד הבית השני בלא עולה ואחר כן חרב והלכו ישראל בגולה

וצ"ב שאין בין י"ז בתמוז לט' באב חצי שנה.

[יהודה בן יעקב]

בירור דעת רש"י דמיירי בימי בית שני

ומבואר להדיא שנירון קיסר נשלח ובא לירושלים, ותוך כדי המלחמה 'ערק ואזל ואיגייר'. ומעתה נראה שבאותו הזמן נגזרה גזירה ע"י מלכות רומי לבטל את הקרבת התמיד, ונירון קיסר היה מופקד על קיום גזירה זו, ואמנם גזירה זו לא היתה ממש עם חורבן הבית השני, אלא קודם לכן.

בבירור דעת רש"י, יש לציין עוד למש"כ בדניאל [ח, יד]

והתמיד הוסר ו' שנים לפני החורבן בית שני, והעמיד צלם בהיכל, ויום י"ז בתמוז היה ששרף אפוסטמוס את התורה ובטל את התמיד והעמיד צלם בהיכל כמו ששנינו במסכת תענית, ושש שנים שכתבתי אין בידי ראיה מפורשת, אך יש ראיה ששבוע שלם לא בטל התמיד לפני החורבן וכו'.

וצ"ב איך זה עולה בקנה א' עם מש"כ רש"י דנירון קיסר הוא שביטל את התמיד, שהרי משמעות הגמ' בגיטין דמיד לאחר שנירון קיסר התגייר שלחו את אספסיינוס קיסר והוא צר על ירושלים ג' שנים, ולכא' נירון קיסר נשלח מעט זמן לפני כן, ואיך כתב רש"י דהיינו ו' שנים קודם החורבן.

[אראל]

אעלה כאן הערה בענין.
ראיתי בהגדת דברי חיים להגה"ק מצאנז זי"ע, מביא שם בשם הה"ק הדברי חיים שאמר פעם בעת אכילת אפיקומן:

לפי מאי דאיתא בעשרה מאמרות' להרמ"ע מפאנו (מאמר אם כל חי חלק ג סימן כג) אהא דאיתא (ערכין יג) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים היינו שלעולם היו במקדש ששה טלאים מבוקרין ממום כדי שיהיו מוכנים ומזומנים לקרבן התמיד ואמר הרמ"ע דאחר החורבן נלקחו אותם טלאים למדבר ואליהו הנביא קונה נקבות ביום השוק והם פרים ורבים ומהם עומד אליהו ומקריב בכל יום שני קרבנות תמידים כסדרם אחד בבוקר ואחד בין הערבים וכמו"כ בערב חג הפסח מקריב אליהו קרבן פסח ומביא ממנו להצדיקים שבכל דור ודור שהם אלו המנויים על הקרבן כי הפסח אינו נאכל אלא למנויו כדאיתא בפסחים (פ"ה משנה ג) וכיון שישנם צדיקים הדרים בחוץ לארץ שאי אפשר לאכול שם קרבן פסח לפיכך מביא להם אליהו גם אוירא דארץ ישראל, עכדה"ק.

ומעולם תמהתי ע"ז שהרי בי"ז בתמוז בטל התמיד, והיינו שלא הי' עוד טלאים להקריב, וא"כ מאיפה הי' בלשכת הטלאים ששה טלאים מבוקרים מוכנים להקרבה בשעת החורבן, שנלקחו אותם טלאים ע"י אליהו הנביא בשעת החורבן??
ועיינתי בפנים דברי הרמ"ע שם, ראיתי שינוי נוסחא, וזל"ק,

ואמרו עליו שהוא מקריב תמידין בביהמ"ק אע"פ שהוא שמם, שהרי בקדושתו עומד, ואתיא כי הא דתנינן בסוף עדיות מקריבין אע"פ שאין בית, ואפשר שנגנזו לו קופות מתרומות הלשכה כדי שיהיו באים משל ציבור,

עכל"ק.
הרי שלא כתב שלקח אליהו זל"ט הטלאים מלשכת הטלאים, אלא לוקח כסף מתרומות הלשכה, וקונה טלאים בשוק כדי שיהיו באים משל ציבור.
ועכ"פ הנוסח המובא בהגדת דברי חיים, צריך תירוץ