למעשה האיסור על שמיעת כלי שיר הוא כל השנה, אלא שנוהגים כיום להקל בזה כל השנה, ויש על כך ביאורים וטעמים שונים, ובימי הספירה ובימי בין המיצרים נוהגים להחמיר.
ומקור המנהג הוא במגן אברהם, באו"ח סי' תצ"ג, שכתב "לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור".
אחריו בא ערוך השולחן שם, וכתב "כל שכן שאסור לזמר בכלי זמר". הסיבה - כלי זמר מביאים לידי ריקודים ומחולות.
אחריו באו פוסקי זמננו, ואסרו גם מוזיקה מוקלטת מרדיו או דיסק, ואחריהם באו עוד ואסרו גם שמיעת שירים באוזניות. כל זה השתלשל מ"ריקודים ומחולות".
דעת לנבון נקל שיש לחלק בין הופעה חיה של נגנים וכלי שיר המביאה לידי שמחה עצומה, לבין שמיעת שירים מרדיו או דיסק, שהפכה אצלנו לשגרה שאף אחד אינו מתייחס אליה במיוחד. וכדלהלן (בדברים הבאים מעורב ימי ספירת העומר עם ימי בין המיצרים שהם יותר חמורים, אבל המנהג להחמיר בשמיעת שירים שווה בשניהם כאמור לעיל).
הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה יו"ט, כתב: "נכון להחמיר שלא לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר". וידוע שלשון זה הוא "מותר מעיקר הדין" ורק נכון להחמיר. וכן בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן לד) כתב לחלק בין כלי שיר ממש לבין מנגינות מרדיו או טייפ במשך ימות השנה, כיון שכלים אלה לא היו בזמן חז"ל ולא גזרו עליהם. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב (סב, ב).
והגאון הרב אליהו שלזינגר, רבה של גילה, כתב בספרו "אלה הם מועדי" (ספירת העומר עמ' תד) שכל החומרא של השו"ע לא לשמוע כלי זמר הוא בתזמורת ממש, ולא מה ששומעים מתוך קלטות. והוסיף לחלק שם בין שירים שקטים לבין שירים רועשים שמביאים לידי מחולות וריקודים, שזהו עיקר המנהג לאסור. וכך כתב בספרו שו"ת שואלין ודורשין (חלק ד' סימן ל"ז):
"כל אדם יש לו בביתו מכשירי הקלטה וקלטות לרוב, ואין הדברים משמחים כל כך כמו בשנים שעברו, שלא היו רגילים בכל אלו. וגם לרבים זה נחשב להם כרפואת הנפש לשמוע זמירות ופסוקים עם כלי זמר, והדבר מציל אותם מדיכאון מחשבות רעות וזרות. ומקיימים מאמר קדושים "מצוה גדולה להיות בשמחה" גם בימי הספירה, שעכ"פ איננו מראים את השמחה בחוץ, אבל בפנימיות יש להיות שמח כי העצבות מביאה את האדם לידי חטאים ומרעין בישין". ומתוך כך קבע: "על כן הדבר פשוט דיש להתיר לשמוע נגינה שקטה גם עם ליווי של כלי זמר בימי הספירה. וכן שמעתי בשם רבנים גדולים וחשובים שליט"א".
וכתב שם שכן דעת הגאון רבי ישראל פסח פיינהנדלר (הביא שם מכתב ממנו), וכן דעת הגרח"פ שיינברג והגר"א נבצאל.
וכן דעת הגרש"ז אויערבאך בספר "הליכות שלמה" (ספירת העומר עמ' שס"ה), לחלק בין שירים רועשים שמביאים לידי ריקודים שזה המנהג לאסור, לבין שירים שקטים שזה מותר.
והגאון רבי שלמה דיכובסקי, חבר בית הדין הרבני העליון, הביא מהגר"מ פיינשטיין (מפי נכדו הרב שבתי רפפורט ששמע ממנו) שמותר לשמוע מוזיקת רקע בימי בין המיצרים, כמו מוזיקה שאדם שומע תוך כדי שעוסק במלאכתו, לומד או נוהג. והסביר הגר"ש דיכובסקי הטעם, כיון שאין מוזיקה זו מביאה לידי ריקודים ומחולות (מעין הטעם של הגרש"ז אויערבאך) וכדלהלן.
ולהלן תמצית דבריו:
א. בשו"ע אין רמז לאסור מוזיקה דוקא בימים אלה, אלא אסר כל השנה ובימינו התירו זאת.
ב. המג"א אסר ריקודין ומחולות (מי"ז בתמוז ואילך) ולא דיבר על מוזיקה כלל.
ג. הראיה לאסור שהביא במנחת יצחק (א, קיא) היא מהפמ"ג שכתב שמותר לישראל להתפרנס מכלי זמר, ומהר"ם שיק (יו"ד שס"ח) שדן באבל האם מותר לשמוע מוזיקה. וע"ז כתב הגר"ש דיכובסקי שאין ראיה מהפמ"ג לאסור, כי לא ציין שיש כאן דין מחודש, וכל כוונתו שאמנם המנהג לאסור ריקודים ומחולות, אבל המנגן לצורך ריקודים ומחולות לפרנסתו, מותר. ומנין לאסור מוזיקה שלא נועדה לריקודים, כמו אחד הנכנס לרכבו ומדליק מוזיקה כדי להנעים את זמנו? גם תשובת מהר"ם שיק מדברת על אבילות יחיד שהיא יותר חמורה מאבילות של רבים.
לכן הסיק הגר"ש דיכובסקי שאדם שעבורו מוזיקה היא צורך חיוני למנוחת הנפש (הרמב"ם בשמונה פרקים: "מי שהתעורר במרה שחורה, יסירנה בשמיעת הניגונים") אין לזה שום קשר לריקודים ומחולות שנאסרו בימי בין המיצרים לפי המג"א, והיא מותרת.
גם הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, חבר בית הדין הרבני העליון, בשו"ת "בנין אריאל" חלק אורח חיים, התיר שמיעת מוזיקה מרדיו או דיסק וכיו"ב:
"לצורך מנוחת הנפש מותר תמיד לשמוע מוזיקה. יש אנשים ששמיעת מוזיקה עבורם היא דבר חיוני לצורך מנוחת הנפש, כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק חמישי) כו' מוזיקה זו שהיא חיונית לנפש אין לה כל קשר לריקודים ומחולות שנאסרו בימי בין המצרים, לפי המגן אברהם, והיא אינה אסורה בימים אלו".
וכן הרב דב אהרון בריזמן בשו"ת שלמי חובה, חלק אורח חיים סימן עח, התיר שמיעת מוזיקה מרדיו או דיסק וכיו"ב:
"נראה לעניות דעתי, כשם שידוע שלקשיים כלכליים יש השלכות על שלום בית ושלום החברה, כך ידוע כיום בעוסקים בתורת הנפש כי לשמיעת מוזיקה יש השלכה חיובית על מידת הרוגע של האדם ונוחיותו לבריות באופן תת-מודע, כך שדווקא בימים אלו של ספירת העומר וימי בין המצרים שיש להרבות אהבה ואחווה וריעות, איסור שמיעת מוזיקה אפילו מ'כלי שני' כדיסק או רדיו וכדומה עלול להביא באופן תת-מודע לתוצאה ההפוכה, ברמות מסוימות... המוזיקה, שנפוצה וזמינה כל כך בימינו לכל דורש ומבקש, שלא כמו בזמנים עברו, כבר לא מרגשת את האדם ומשמחת אותו כפעם, והחוש יעיד על כך.
ואחר כך מצאתי שכן כתב הרב אליעזר מלמד (מאמר על מנהגי שלושת השבועות): "ואמנם, כשהחלו לייצר את מכשירי הרדיו והטייפ הראשונים, הייתה שמחה בשמיעת הניגונים דרכם, אולם כיום שהכול רגילים לשומעם, אין בזה כל שמחה, וממילא אין איסור לשומעם בשלושת השבועות".
וכן הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, חבר בית הדין הרבני העליון, בשו"ת שהוציא לאור הרב משה צוריאל, התיר שמיעת מוזיקה מרדיו או דיסק וכיו"ב:
שאלה - "האם מותר לשמוע מוזיקה ובפרט בספירת העומר?" תשובה - "מותר לשמוע מוזיקה מקלטת או מרדיו. דאינו כלי הניגון ממש. וכן מותר לשמוע שירי קודש. ובספירת העומר אין לחשוש כלל לשום דבר".
וכן הגאון רבי יהושע אהרנברג זצ"ל, בשו"ת דבר יהושע חלק ג' סימן ס"ג, כתב להתיר שמיעת מוזיקה להנאה:
"אומרים שגם בימי הספירה אין לשמוע כלי זמר, אבל יתכן שנשתררב מה שאסור לעמוד במקום מזמוטי חתן וכלה וכמ"ש לעיל דגם כלי זמר שמעודדין שמחה בכלל, אבל זמירות שאינם לשמחה אלא להנאה או לכבוד כנ"ל לא ידענא שום מקור לאיסור, ועיין במגן אברהם סימן תצג שנהגו לאסור לעשות ריקודין ומחולות של רשות בימי ספירת העומר, ואילו משמיעת כלי זמר לא הזכיר כלום".
לסיכום, נראה שהמג"א דיבר על ריקודים ומחולות המוניים, והבאים אחריו דיברו על כלי זמר כמו בהופעות חיות שההמון מתקבץ ושומע כלי זמר, וזה מביא לידי ריקודים כמו שמצוי. ולא מתאים הדבר לאווירת האבלות של הימים הללו.
אבל איסור זה נהפך כביכול ל"מיעוט תענוג" ואם אדם שומע באוזניות שלו, רוצים לאסור לו משום שנהנה מהשיר... ולענ"ד לא היתה זו כוונת המג"א כלל.