מנהג או בובקעס של מנהג
פורסם: ג' יולי 28, 2020 11:46 am
בובקעס או מנהג
במאמר שלפנינו נכתוב בעז"ה אודות המנהג הרע שרוב רובם של הספרים הק' מדברים בגנותו והוא: זריקת בובקעס בתשעה באב. ולכאו' היה מן היה מן הראוי להשמיט בכותרת של מאמר זה את סימן השאלה, אלא שהמעיין בדברים יראה שיש מי מהספרים שכתב טעם לזה המנהג אפי' שהוא מכנהו בשם 'מנהג גרוע' (שכהיום כבר כמעט ונשתקע לגמרי, מפני דעתם הנחרצת של הפוסקים כנגד זה הדבר)
כתב בס' קיצור של"ה (עמ' רסח'): על כן רע עלי המעשה בישובים ובכפרים, החוצפות והקלות ראש שנעשים בתשעה באב בבית הכנסת אין להם שיעור וערך, כל המרבה לעשות חוצפות הרי זה משובח, זורקים זה בזה באבנים וצרורות ואין מוחה בידם. והלא ידוע איך שהיה מיהודים בכרך גדול ביתר צדיקים גמורים, והא ראיה אחר שהרגם אנדרינוס קיסר העמידם סביב לגינתו כ"ב מיל ועמדו כך כ"ב שנים ולא הסריחו ורימה לא היה שולט בהם, ואפילו הכי נהרגו משום שלא התאבלו על חורבן ירושלים. ואמרו רז"ל (תענית ל' ע"ב), מי שלא מתאבל על חורבן ירושלים אינו זוכה לראות בנחמות ירושלים. ובפרט בבית הכנסת שהוא לנו למקדש מעט בגלות המר הזה, איך יתכן לשחוק לעשות חוצפות בבית הכנסת ליום שראוי להתאבל. על כן כל פרנס או מנהיג או גבאי שאינו גוזר בקנס לצדקה העושים שחוק וקלות ראש בתשעה באב בבית הכנסת המה יתפסו בעוונם, על כן ראוי להשגיח על זה מאוד, ע"כ.
כתב השו"ע (סי' תקנט' סעי' ה'): בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת חוץ, כדי שלא יפסיק לבו מן האבל, וכו'. וכתב באליה רבה (ס"ק יז'): וכל שכן שרע עלי המעשה במה שקצת נוהגין קלות ראש וזורקין זה לזה בבית הכנסת, ע"כ. והובא דבריו במשנה ברורה (ס"ק כב') וכתב: ועון גדול הוא דאפילו שלא בתשעה באב אסור להראות קלות בבית הכנסת, וכל שכן בתשעה באב ובשעת קינות, שעם ישראל מקוננים על בית ה' שנחרב ועל עמו שנתפזרו בכל העולם. ובחיי אדם (כלל קלה סעי' יד') כתב: ואותן אנשים שיושבים בבית הכנסת ועושין שחוק, עליהם נאמר כל מי שאינו מתאבל כו', וגדול עונם מנשוא. ועי' בביאור הלכה (סי' תקנג' ד"ה ולכן) שהביא משם ספר מאמר מרדכי שמחמת כן רצה להתיר לימוד תורה בט' באב, אלא דאין בידינו להתיר איסור חז"ל המפורש בש"ס, עי"ש.
בספר זיו המנהגים (עמ' קלה') כתב: וראה בקיצור של"ה ושאר ספרי מוסר, איך שמתריעים נגד מנהגי הנערים שזורקים ברקנים על אומרי הקינות כאילו לזכר (איכה ג' נג') 'וידו בי אבן' ונוהגים קלות ראש בשעות הכואבות האלו, ולא יפרוש את עצמו מאבלי ציון וירושלים, כי לא נחרבה ביתר למרות שהיו צדיקים גמורים, אלא על שלא נתאבלו על ירושלים כראוי, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
בספר איש צדיק היה (עמ' 24) מביא דבר נורא אודות זריקת איצטרובלים בת"ב מזכרונות הגה"צ ר' אריה לוין זצ"ל: בעת אמירת קינות בישיבה זרקו נערים שובבים שיסקעס (איצטרובלים) כשהגר"י חריף יושב על הארץ ואומר "קינות", נפלו השיסקעס בזקנו של הגר"י והתחיל לצעוק בקול מר: בית המקדש נשרף. ואכן בלילה זה אחר חצות נפלה דליקה בשכונה, ונשרף הבית עם הנערים, ובט' באב אחר אמירת "קינות" הביאו את האפר לקבורה.
אמנם בשו"ת דברי ישראל (לרבי ישראל וועלץ דומ"ץ דקה"י בודאפעסט – סי' קנה', באה"ד) כתב: ולי ההדיוט יש פנים להמציא טעם גם על המנהג הזה יען כל מנהגי ישראל תורה היא ואפילו מנהג גרוע נובע ממקור טהור ואפי' מנהג שיש בקבלה ביד נשי ישראל הזקנות אין לסתור, עי' שו"ת רשב"א (סי' ט') ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' נא') שאין לפשוט יד במנהגי ישראל כי אותן שחושבין שהם מנהגי בורות הם בארות חצובים ממקור מים חיים, ע"כ אחראין וערבאין אנו ליישב אפי' מנהג גרוע הנ"ל, וי"ל עפמ"ש כי כל המצות צריכין לעשות בשמחה ואפי' לקונן על גלות השכינה כביכול, ובזה מפרש הפסוק (איכה ב') 'קומי רוני בלילה לראש אשמורת שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. והיאך אפשר לרנן אם נשפך לבו כמים, רק שעי"ז שיודע שהוא נוכח פני ה' בזה יש לו לשמוח, וכו'. ועפי"ד י"ל כי בשנים קדמוניות שהיו בני עליה וכשהיו יושבים בט' באב על הארץ וקורין הקינות היו בוכים ומצטערים הרבה על גלות השכינה ועל חורבן הבית כמעט עד כלות הנפש כמ"ש על ר' יהודה הלוי ז"ל, אבל באמת צריך להיות בשמחה אפילו בשעה שמקונן על שזוכה להרגיש צער השכינה כביכול, לכך הנהיגו לזרוק קוצים וכיו"ב שעי"ז יהיו מתעוררים קצת שלא לבוא לידי עצבות בעת אמירת הקינות, ולפיכך אין לבטל זריקת הקוצים שנהגו התינוקות כי לא לחנם נהגו כן בשנים קדמוניות.
מנהג מעניין אנו מוצאים בספר אוצר דינים ומנהגים (ערך - ל"ג בעומר) שכתב, ונוהגין לילך לשוח ביערות ולירות בקשת של עץ בדרך שחוק. יש נוהגין כן גם בתשעה באב אחר הקינות, והולכים לחצר מות עם הקשתות, לרמז כי הם יוצאים למלחמה עם שונאיהם שגרמו בחורבן הבית, וכן לאלה שהרגו את תלמידי רבי עקיבא במלחמתם עם הרומיים.
(נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)
במאמר שלפנינו נכתוב בעז"ה אודות המנהג הרע שרוב רובם של הספרים הק' מדברים בגנותו והוא: זריקת בובקעס בתשעה באב. ולכאו' היה מן היה מן הראוי להשמיט בכותרת של מאמר זה את סימן השאלה, אלא שהמעיין בדברים יראה שיש מי מהספרים שכתב טעם לזה המנהג אפי' שהוא מכנהו בשם 'מנהג גרוע' (שכהיום כבר כמעט ונשתקע לגמרי, מפני דעתם הנחרצת של הפוסקים כנגד זה הדבר)
כתב בס' קיצור של"ה (עמ' רסח'): על כן רע עלי המעשה בישובים ובכפרים, החוצפות והקלות ראש שנעשים בתשעה באב בבית הכנסת אין להם שיעור וערך, כל המרבה לעשות חוצפות הרי זה משובח, זורקים זה בזה באבנים וצרורות ואין מוחה בידם. והלא ידוע איך שהיה מיהודים בכרך גדול ביתר צדיקים גמורים, והא ראיה אחר שהרגם אנדרינוס קיסר העמידם סביב לגינתו כ"ב מיל ועמדו כך כ"ב שנים ולא הסריחו ורימה לא היה שולט בהם, ואפילו הכי נהרגו משום שלא התאבלו על חורבן ירושלים. ואמרו רז"ל (תענית ל' ע"ב), מי שלא מתאבל על חורבן ירושלים אינו זוכה לראות בנחמות ירושלים. ובפרט בבית הכנסת שהוא לנו למקדש מעט בגלות המר הזה, איך יתכן לשחוק לעשות חוצפות בבית הכנסת ליום שראוי להתאבל. על כן כל פרנס או מנהיג או גבאי שאינו גוזר בקנס לצדקה העושים שחוק וקלות ראש בתשעה באב בבית הכנסת המה יתפסו בעוונם, על כן ראוי להשגיח על זה מאוד, ע"כ.
כתב השו"ע (סי' תקנט' סעי' ה'): בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת חוץ, כדי שלא יפסיק לבו מן האבל, וכו'. וכתב באליה רבה (ס"ק יז'): וכל שכן שרע עלי המעשה במה שקצת נוהגין קלות ראש וזורקין זה לזה בבית הכנסת, ע"כ. והובא דבריו במשנה ברורה (ס"ק כב') וכתב: ועון גדול הוא דאפילו שלא בתשעה באב אסור להראות קלות בבית הכנסת, וכל שכן בתשעה באב ובשעת קינות, שעם ישראל מקוננים על בית ה' שנחרב ועל עמו שנתפזרו בכל העולם. ובחיי אדם (כלל קלה סעי' יד') כתב: ואותן אנשים שיושבים בבית הכנסת ועושין שחוק, עליהם נאמר כל מי שאינו מתאבל כו', וגדול עונם מנשוא. ועי' בביאור הלכה (סי' תקנג' ד"ה ולכן) שהביא משם ספר מאמר מרדכי שמחמת כן רצה להתיר לימוד תורה בט' באב, אלא דאין בידינו להתיר איסור חז"ל המפורש בש"ס, עי"ש.
בספר זיו המנהגים (עמ' קלה') כתב: וראה בקיצור של"ה ושאר ספרי מוסר, איך שמתריעים נגד מנהגי הנערים שזורקים ברקנים על אומרי הקינות כאילו לזכר (איכה ג' נג') 'וידו בי אבן' ונוהגים קלות ראש בשעות הכואבות האלו, ולא יפרוש את עצמו מאבלי ציון וירושלים, כי לא נחרבה ביתר למרות שהיו צדיקים גמורים, אלא על שלא נתאבלו על ירושלים כראוי, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
בספר איש צדיק היה (עמ' 24) מביא דבר נורא אודות זריקת איצטרובלים בת"ב מזכרונות הגה"צ ר' אריה לוין זצ"ל: בעת אמירת קינות בישיבה זרקו נערים שובבים שיסקעס (איצטרובלים) כשהגר"י חריף יושב על הארץ ואומר "קינות", נפלו השיסקעס בזקנו של הגר"י והתחיל לצעוק בקול מר: בית המקדש נשרף. ואכן בלילה זה אחר חצות נפלה דליקה בשכונה, ונשרף הבית עם הנערים, ובט' באב אחר אמירת "קינות" הביאו את האפר לקבורה.
אמנם בשו"ת דברי ישראל (לרבי ישראל וועלץ דומ"ץ דקה"י בודאפעסט – סי' קנה', באה"ד) כתב: ולי ההדיוט יש פנים להמציא טעם גם על המנהג הזה יען כל מנהגי ישראל תורה היא ואפילו מנהג גרוע נובע ממקור טהור ואפי' מנהג שיש בקבלה ביד נשי ישראל הזקנות אין לסתור, עי' שו"ת רשב"א (סי' ט') ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' נא') שאין לפשוט יד במנהגי ישראל כי אותן שחושבין שהם מנהגי בורות הם בארות חצובים ממקור מים חיים, ע"כ אחראין וערבאין אנו ליישב אפי' מנהג גרוע הנ"ל, וי"ל עפמ"ש כי כל המצות צריכין לעשות בשמחה ואפי' לקונן על גלות השכינה כביכול, ובזה מפרש הפסוק (איכה ב') 'קומי רוני בלילה לראש אשמורת שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. והיאך אפשר לרנן אם נשפך לבו כמים, רק שעי"ז שיודע שהוא נוכח פני ה' בזה יש לו לשמוח, וכו'. ועפי"ד י"ל כי בשנים קדמוניות שהיו בני עליה וכשהיו יושבים בט' באב על הארץ וקורין הקינות היו בוכים ומצטערים הרבה על גלות השכינה ועל חורבן הבית כמעט עד כלות הנפש כמ"ש על ר' יהודה הלוי ז"ל, אבל באמת צריך להיות בשמחה אפילו בשעה שמקונן על שזוכה להרגיש צער השכינה כביכול, לכך הנהיגו לזרוק קוצים וכיו"ב שעי"ז יהיו מתעוררים קצת שלא לבוא לידי עצבות בעת אמירת הקינות, ולפיכך אין לבטל זריקת הקוצים שנהגו התינוקות כי לא לחנם נהגו כן בשנים קדמוניות.
מנהג מעניין אנו מוצאים בספר אוצר דינים ומנהגים (ערך - ל"ג בעומר) שכתב, ונוהגין לילך לשוח ביערות ולירות בקשת של עץ בדרך שחוק. יש נוהגין כן גם בתשעה באב אחר הקינות, והולכים לחצר מות עם הקשתות, לרמז כי הם יוצאים למלחמה עם שונאיהם שגרמו בחורבן הבית, וכן לאלה שהרגו את תלמידי רבי עקיבא במלחמתם עם הרומיים.
(נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)