אי לאו מצה היא מצות אמר רחמנא. תמיהא לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא והוה ליה למימר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא, ונראה לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט אפילו תמצא לומר שאינו מצה חמץ ברור אינו, להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה.
והנה לא נתבאר בדברי הרשב"א מהי כוונתו שכאשר כתיב חמץ בתורה משמע חמץ ברור, וחלוט אינו חמץ ברור.
ורבים מן האחרונים למדו בדברי הרשב"א יסוד גדול, דהנה כתב החות דעת (יו"ד סי' קי), שאפי' להרמב"ם דס"ל סד"א לחומרא מדרבנן. מודה במצות עשה דסד"א לחומרא מה"ת. משום דבאיסורים אמרי' חזיר וחלב ודאי לא יאכל, הא ספק יאכל, אבל לקיחת אתרוג ואכילת מצה מחוייב שיהיו בודאי ולא בספק, וכדאמרינן (סוטה כט) כל טהור יאכל בשר, טהור ודאי ולא ספק, עיי"ש. וכן דעת החת"ס כמ"ש בשמו בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' ח ד"ה ועל אחרון). וביארו האחרונים שזו גם כוונת הרשב"א כאן.
יעוי' בשו"ת בית אפרים (אה"ע סי' ב); שו"ת יד אליהו (רגולר, פסקים סי' עה אות ט); דעת תורה למהרש"ם קונטרס אחרון להלכות שחיטה; כתר המלך על הרמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ג ועוד.
ולפי"ז תמהו שהרי שיטת הרשב"א דספק דאורייתא לחומרא הוא מה"ת, וא"כ גם במצוות ל"ת נמי אסור, וראה בשו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' לו.
אולם לכאורה טעות חמורה היא זו, ואין לזה שום מובן לפרש כן בלשון הרשב"א, דחלוט אין זה ספק חמץ, אלא שזה חמץ מסוג אחר, חמץ נוקשה ולא חמץ בעין ממש, והיכי ממעט לה דלא הוי חמץ ברור.
אלא האמת יורה דרכו בכוונת הרשב"א, דתפס את לשונו של הירושלמי שבהרבה מקומות (תרומות פ"י ה"א; שבת פ"ג ה"ג; פסחים פ"ב ה"ד; פסחים פ"ג ה"א) לשון "חמץ ברור" היינו לשון חמץ נוקשה שבבבלי ופוסקים, וכעין מאי דקיי"ל באורז ודוחן שאינו חימוץ בהם, ולא כרבי יוחנן בן נורי שהם מחמיצין לדעתו, כן גם בכל דבר חמוץ שאינו קרוי "חמץ" על פי התורה קוראו הירושלמי שאינו חמץ ברור, והפכו הוא שהוא מצה ברור ואינו ברור. אבל אין שייך בזה שום ענין לספק מצה וספק חמץ, וזה פשוט.
וכבר התריע בזה הגאון האדר"ת בשו"ת מענה אליהו סי' עו. [ועי' בשו"ת שואל ומשיב קמא ח"ג סי' ריח].