הודעהעל ידי תוך כדי דיבור » ש' פברואר 05, 2011 9:40 pm
"שני הפירושים" התכוונתי שני צדדי הספק, שכל אחד מהם הוא פירוש אחר לפסוק. ולגבי טעמי המקרא (להבדיל מהניקוד, וכן חלוקת הפסוקים אף שגם בזה יש מעט מחלוקות ושינויים), איני רוצה להאריך בזה ורק אציג לך את הצדדים השונים בסוגיה ביומא (נ"ב), ומתוך זה תנוח דעתך גם אם לא תקבל דברי:
הנה הריטב"א כתב ש"אין להם הכרע" פירושו מצד המילים כשלעצמן בלי חלוקת הפסוקים והטעמים, אבל למעשה היות שיש בידינו חלוקת הפסוקים וטעמים, יש להם הכרע (אף שלא ע"ד "פשוטו של מקרא", שאינו תלוי בטעמים, ואל"כ לא הנחת מקום לפשטני המקרא הראשונים, שאין לספור הפעמים שפירשו שלא ע"פ משמעות הטעמים. וכעין זה ראה במהרש"א בחידושי אגדות כאן, ולפניו בתוס' ב"מ ס"א ע"ב ד"ה קרי).
ועיין גם בתוס' על אתר (ובעוד מקומות), שהביאו את הפסוק מפרשתנו והקשו למה לא נאמר ש"משוקדים" קאי גם על החצי הראשון של הפסוק (הגביעים) וגם על החצי השני (כפתוריה ופרחיה)? ותירצו שכיוון שיש אתנחתא לפני "משוקדים" אי אפשר לפרש על החצי הראשון, אלא שיש מקרא אחר שמפורש שהגביעים הם שהיו משוקדים - "שלשה גביעים משוקדים" וזה מקור הספק (בניגוד לשאר הפסוקים שהובאו בגמ', שמקור הספק הוא ששני הפירושים האפשריים סותרים זה את זה, עיי"ש). ורצו לומר, שכיוון שבפסוק אחר נאמר שהגביעים משוקדים, א"כ נתברר שגם בפסוקנו ה"משוקדים" קאי על גביעים דווקא, אלא שכנגד זה יש את הטעם דאתנחתא שמחבר את המשוקדים לכפתורים ופרחים, ועל כן זהו מקרא שאין לו הכרע, שיש סתירה בין הלשון לבין הטעמים.
(ונתקשיתי מאד בדבריהם: הרי גם בפסוקים אחרים יש אתנחתא קודם מילת הספק, כמו ב"מחר" דעמלק, ושם אין מקרא אחר שמפרש ה"מחר" גם על החצי השני, וא"כ לשיטתם אמאי אין לאותו פסוק הכרע. וצע"ג. ומצאתי שהתוספות בעצמם הקשו זאת אגב ריהטא בע"ז כ' ע"א! [וגם הקשו על משוקדים, אבל את זה תירצו התוס' ביומא. וכידוע התוס' ביומא ובע"ז אינם מיד אחת, והחוקרים העלו שביומא הוא מהר"ם מרוטנבורג ובע"ז הוא רבינו אלחנן בן ר"י הזקן]).
אלא שלא משמע כשיטת הריטב"א (והתוס') מדברי רש"י (ד"ה ויעלו), גבי הספק של רב חסדא בפסוק "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת כבשים ויזבחו זבחים שלמים [לה'] פרים", שכתב שהנפק"מ הוא האם צריך לשים את האתנחתא במילה כבשים, או שצריך לשים בה טעם גרש. וכתב על זה המהרש"א ש"מפירושו נראה דלא הוה קים להו [לחז"ל] פיסוק טעמים, דשכחום". רוצה לומר, דאע"פ שנאמר עליהם (בריש מגילה) שניתנו למשה מסיני ושכחום וחזרו ויסדום, לא קים להו לחז"ל שמה שיסדום הוא אכן כמו שניתנו מסיני.
והביא כן בהדיא מספר פענח רזא עה"ת (לא' מבעלי התוספות), שהקשה ממש כפי שהקשית, אמאי אין הכרע, הלא בחלק מהפסוקים יש אתנחתא (ועיי"ש הפסוק שהביא, שזהו כמו שנתקשיתי על התוס' דלעיל), ותירץ ע"פ מה שאמרו דשכחום וכו', ולכן אפילו הסוף פסוק של "עקרו שור. ארור אפם" אינו מכריע הספק (וכשיטה זו אחז המגן אברהם סי' ל"ב ס"ק מ"ה, שכתב דאנן לא בקיאינן בסיומי הפסוקים [וא"כ קל וחומר בטעמים שבתוך הפסוקים] וכהאי מקראות שאין להם הכרע, ומכוח זה כתב שאין להניח רווח בין פסוק לפסוק, ודלא כרמ"א. וכידוע כו"ע לא נהיגי בזה כרמ"א אלא כמג"א).