פורום אוצר החכמה

ידועים דברי מהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"ד סי' יא: "דין שיזהר אדם בדבורו בכל כחו, שאל יוציא דבר מגונה מפיו... ומשום הכי קבלתי מן הראשונים שהיו נזהרים שלא לומר בתלמוד בצים, אלא בעים".
והביאו השל"ה והמג"א את דבריו.
כל ימי ידעתי שהטעם הוא, מכיון שהמלה 'ביצים' עשויה להזכיר את הביצים שלמטה, לכן נחשבת מלה זו כלשון שאינה נקייה.

על כך כתב השע"ת: "ונראה, דהאידנא שהורגלו לומר ביעים על בצים שלמטה ויש במלת ביעים הרגשה יותר לדבר מגונה, שפיר דמי לומר ביצים".
[ואגב צ"ע אצלי האם מה שנקט מהרש"ל 'בצים' בלשון רבים, הוא בדווקא, לאפוקי 'ביצה' בלשון יחיד שנחשבת אולי כלשון נקייה, מאחר ואין משתמשים במלה זו לדבר מגונה, כי אם בלשון רבים.]

וידועים דברי התפא"י בהקדמתו למסכת ביצה, שכתב: "וברוך ה' שהאיר עיני, מדאמרינן [סנהדרין דף ה' ב'], דתלמיד אחד דרש מי ביצים אינו מכשיר, וטעו דסברו שאמר דמי בצעים אינו מכשיר ונכשלו בזה [ועי' תוס' שם], ולהכי מדאירע כבר קלקול בזה, לכן הנהיגו לומר בלשון חכמים ביעא במקום ביצה כדי שלא יכשלו עוד". ודבריו הם בעיני דרך דרש בעלמא, שלא כפי הפשט הפשוט.

כעת ראיתי פירוש מחודש, שלדעתי טעמו תפל, והוא בספר דף על הדף, שכתב:

במגן אברהם (סו"ס קנ"ו) הביא ממהרש"ל שיש לומר במקום "ביצה" - "ביעא" בלשון ארמי, משום אל יוציא אדם דבר מגונה (מל' בִּיצָה וטיט).

האם 'בִּיצָה וטיט' הם בגדר 'דברים מגונים' שיש לו לאדם לשנות את שמם בשעת לימודו?...

אם אני זוכר נכון, מהסוגיה שם בפסחים משמע שאפילו סתם מילת שלילה נכללת ב'אל יוציא דבר מגונה מפיו'.

פלגינן כתב:אם אני זוכר נכון, מהסוגיה שם בפסחים משמע שאפילו סתם מילת שלילה נכללת ב'אל יוציא דבר מגונה מפיו'.

אין זה נוגע למה שהוציאו את דברי מהרש"ל מכוונתם המקורית. ופשוט שלא התכוון מהרש"ל לשנות בֵּיצָה לביעא, מפני שהיא דומה לבִּיצָה.

קאצ'קלה כתב:

פלגינן כתב:אם אני זוכר נכון, מהסוגיה שם בפסחים משמע שאפילו סתם מילת שלילה נכללת ב'אל יוציא דבר מגונה מפיו'.

אין זה נוגע למה שהוציאו את דברי מהרש"ל מכוונתם המקורית.

זה נוגע לשאלה שלך -

קאצ'קלה כתב:האם 'בִּיצָה וטיט' הם בגדר 'דברים מגונים' שיש לו לאדם לשנות את שמם בשעת לימודו?...

תוך כדי שהגבת, כבר עידכנתי את תגובתי הקודמת.

מה נומר (נאמר) ומה נדבר
אין גבול ומדה לאפשריות (יותר מדוקדק מאפשרויות ואכמ"ל) הטעיות (כנ"ל, לא הטעויות)
ראיתי למשל על הנזיר מהדרום באיזה ספר ילדים שהוא השחית את שערו הנאה בזה שגידלו פרע!
והסופר(ת) לא שם/שמה לב שבהמשך כתוב אגלחך לשמים
וכמובן הפירוש המקובל שבארמית אשכים הם פחדין (או פחתין בתרגום המדויק)
בעוד שביצי עופות למשל הם ביעים
הוא הנכון

בעבר הערתי מלשון ההקדמה שמעל פירוש הר"ח:

בעזרת גדול העצה, אתחיל לפרש מס' ביצה

כמובן שהחרוז בנוי על הקריאה 'ביצה', ואמנם קשה לדעת אם הוא חרוזו של ר"ח עצמו שכן כידוע הקדמונים קראו מסכת ביצה מס' יום טוב.

אפשר להוסיף להערה של מפרשים אנשי שם בתחילת ביצה
צריך לבדוק איך רבנו חננאל קורא לזו המסכת במקומות אחרים
או שנתגמש בשביל החרוז

קאצ'קלה כתב:כעת ראיתי פירוש מחודש, שלדעתי טעמו תפל, והוא בספר דף על הדף, שכתב:

במגן אברהם (סו"ס קנ"ו) הביא ממהרש"ל שיש לומר במקום "ביצה" - "ביעא" בלשון ארמי, משום אל יוציא אדם דבר מגונה (מל' בִּיצָה וטיט).

זהו לא הדבר התפל היחיד שכתבו בספר דף על הדף, וכמובן שלא ניתן להביא "ראיה" מדבריהם...

על שם המסכת ('ביצה' או 'יום טוב') כתב רי"ש שפיגל באחד מה'עמודים', בנספח מיוחד על דרך ההפניה של הראשונים למסכתות התלמוד (קודם לכן הנספח הזה פורסם כמאמר עצמאי ב'עלי ספר').

הערה שלא לעניין
הרב חנוך ארנטרוי ז"ל ממינכן פירש שפופרת של ביצה לא ביצת תרנגול
אלא בִצָּה

אחד מעיר כתב:הערה שלא לעניין
הרב חנוך ארנטרוי ז"ל ממינכן פירש שפופרת של ביצה לא ביצת תרנגול
אלא בִצָּה

בספרו "עיונים בדברי חז"ל ובלשונם" הוצאת מוה"ק - ע' יב.

לגןף הדיון ראיתי להעיר שהכינוי "ביעים" הוא שלא יתפרש על דבר שבצנעה ולא מכיוון שהם מגונים וכמ"ש המשנ"ב בהלכות סוכה שלא יתכן שקיום מצות עונה נחשב דבר מגונה

כדכד כתב:לגןף הדיון ראיתי להעיר שהכינוי "ביעים" הוא שלא יתפרש על דבר שבצנעה ולא מכיוון שהם מגונים וכמ"ש המשנ"ב בהלכות סוכה שלא יתכן שקיום מצות עונה נחשב דבר מגונה

בכל זאת הביאו הפוסקים (מהרש"ל ומג"א וכו') שההשתמשות במלה 'ביצים' בשעת הלימוד הוא "דבר מגונה". והטעם, לפי שהוא מזכיר את הלומד מדברים שבצנעה, בזמן בלתי מתאים.

המגונה הוא להתעורר לדברים שבצנעה כשלא נצרך אבל לא שהם עצמם מגונים

כדכד כתב:המגונה הוא להתעורר לדברים שבצנעה כשלא נצרך אבל לא שהם עצמם מגונים

נכון. ודברי שנינו עולים בקנה אחד.

מנהג עמא נראה מיושב משום דוודאי העיקר כדעת הגר"א ז"ל , כמו שהביא באיי הים בסו"ד.

כתב במלאכת שלמה בפתיחתו לסדר זרעים: 'אין לך בכל המסכתות שבש"ס משנה שנקראת המסכתא ע"ש התיבה הראשונה או השניה או השלישית כדרך הפרשיות, אלא כולם נקראים ע"ש רוב הענין שבו מדברים, חוץ ממסכת יום טוב ומסכת מועד קטן שנקראו כמה פעמים בפי המפרשים והפוסקים ז"ל, ליום טוב קראוה מס' ביצה, יען שכן מתחלת המסכתא ביצה שנולדה בי"ט, ולמסכת מועד קטן קראוה מסכת משקין, יען שכן היא מתחלת, משקין בית השלחין. ואע"ג דאשכחן מסכ' סוכה ומגלה ושבועות, דמשמע שג"כ הם נקראו ע"ש המלה הראשונה והדין שהתחלו להתעסק בה באותה מסכת, לא דמי, דהתם כולהו הני תלתא ע"ש רוב הענין שמדברת בו המס' נקראת, אלא שגם קרה מקרה לאיזה טעם שיהיה, שגם מלה ראשונה התחילה במה שרוב המסכת מדברת. משא"כ בביצה ובמשקין שאינם רק דינים פרטים, ר"ל ביצה הוא דין פרטי ליו"ט ומשקין הוא דין פרטי למו"ק, ואעפ"כ אשכחן דנקראו ע"ש הפרט כדכתבינן'.

ונראה לפרש ע"פ הא דאמר במגן אברהם קנ"ו ס"ב בשם המהרש"ל בבא קמא פ"ד סימן י"א: 'כלל גדול הוא בזה, שיזהר אדם בדבורו כמו במעשיו, ועוד יותר. שאפילו על המותר לומר מדקדק הקדוש ברוך הוא במי שאינו מוציא בלשון יפה מנופה כסולת נקייה. כדאיתא בפ"ק דפסחים (ג' א') צא ולמוד ממדותיו של הקדוש ברוך הוא, שעקם ח' אותיות, שכתב (בראשית ז' ח') אשר איננה טהורה, ולא כתב הטמאה, ואעפ"י שאין זה מגונה ממש. וכמה פעמים נאמר טמאה בתורה, אפ"ה הראה הקדוש ברוך הוא בכבודו מדת ענוה לבשר ודם, שילמוד דרך ארץ, ויוסיף לקח, לעיין בכל מלה ומלה. ומשום הכי קבלתי מן הראשונים, שהיו נזהרים שלא לומר בתלמוד בצים, אלא בעים, וכן כל כה"ג'.

והנה אמרינן בברכות ל"ח א': 'משתבחין ליה רבנן לרבי זירא [את] בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, ובקי בברכות הוא. אמר להם, לכשיבא לידכם הביאוהו לידי. זמנא חדא איקלע לגביה, אפיקו ליה ריפתא, פתח ואמר מוציא. אמר, זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא, בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא, ואשמעינן דהלכתא כרבנן, אלא דאמר מוציא מאי קמשמע לן'.

ומבואר דת"ח בדיבורו יש לו לנקוט לשון דאפשר ללמוד ממנו דין או הלכה. וא"כ כיון דהכא מצי משמע להו מידי על ידי אמירת ביעה ולא ביצה דיש לדבר בלשון נקיה, מש"ה שינו שמו מיום טוב לביצה.