בכתב לטיני האותיות עומדות על רצפה, וככל שהאות גדלה היא מתגבהת כלפי מעלה: Lilienblum.
בכתב עברי האותיות תלויות על חבל, וככל שהאות גדלה היא משתלשלת כלפי מטה: כיון.
לפיכך, גג הַבֵּית של 'בראשית' שוה לגגות שאר האותיות והיא מתארכת לצד מטה, וגג הָאָלֶף של 'ויקרא' שוה לגגות שאר האותיות והיא מתקצרת מצד מטה.
בעידן ההדפסה הממוחשבת נתעוות למגינת לב העיקרון הזה (בהיות התוכנות בנויות על עקרון הכתיבה הלטינית), ובספרים המודפסים בעת האחרונה האותיות הגדולות נישאות אל על, והאותיות הזעירות יורדות מתחת.
קחו לדוגמה את השם 'ויזתא' במגילת אסתר – איזה פרצוף נכרי לו בספרים שנדפסו מחדש: ויזתא.
שומה אפוא על הסדר לתת דעתו להשפיל ולהרים ידנית את האותיות החריגות כפי הצורך, כך שגגותיהן יהיו שווים לגגות חברותיהן.