הלא כתבתי מפורש שלענ"ד עיקר המושג 'עיצורים חוככים' לא שריר ולא קיים בדיבור בלה"ק, וזה בנוי על הרבה הוכחות שלא אוכל להאריך בהם כרגע.
וכבר מקצתן מוזכרים בתוך השיחים בקובץ שהעליתי, ועוד
כאן ו
כאן.
והדרך לבטל זאת לגמרי ממש היא כמו שכתבתי, שאין מתעסקים בהחזקת איברי המבטא כלל, אלא בהקשתם.
ודאי באותיות השינים זסש"ץ, ובאותיות הרפויות מב[ג"ד] כפ"ת זה משנה בהרבה את הקול, ומדמה אותם כמעט להדגושות, ואין אני אומר למעשה שיש לשנות אותם, כי לגודל השינוי שבהם יש לראות בהם סטייה מן הקבלה.
אבל באות למ"ד כמעט ואין חילוק ניכר, ונשמע היטב כמו למ"ד בלא שום חיכוך, אלא בהקשה לבד. אם לא למי שצריך לדחוק בה עד שיצא הספק מלבו שכבר נשמע..
(כבר היו לי פעמים שאנשים העירו לי שאני קורא הרפה כדגוש, ואחרים טענו לעומתם שהם שומעים הרפה כדין ואולי במעט שינוי, וזה מפני שמה שיוצא באופן כזה, הוא מצד אחד דומה לדגושה ומצד אחד לרפויה).
הקושי בזה הוא רק להתרגל, מאחר שהשפות של זמנינו/מקומותינו מיוסדים על גישה שעוצרים ודוחקים קצת בכל העיצורים שאפשר.
והיותר קשה להתרגל לזה, ואפילו לתפוס את זה כראוי, הוא באותיות זסש"ץ, המכונים 'אותיות השריקה'. (ולענ"ד השינויים שאנו מוצאים שנעשו ל'תקנת אותיות השריקה' הנן בעיקר כדי שלא יצטרך הקורא לשרוק בהם, כלומר לנשוף ולחכך).
יעזרני הי"ת להדפיס הדברים בשלמותן בחדשים הקרובים.