ההלכה היא שאין קוראים בהפטרה פחות מכ"א פסוקים, אלא אא"כ סליק עניינא.
וראיתי בעלון מסויים שרצה לומר שחילוקי המנהגים בהפטרות באים מכח הלכה זו, דפעמים שלא ברור די הצורך אם נחשב כסליק עניינא, ולכן יש המשלימים לכ"א פסוקים ממש.
הדבר עניין אותי, והתחלתי לבדוק, אך מה גדלה אכזבתי שבכמעט כל המקומות ההסבר הנ"ל לא שייך כלל:
בפרשת נח, הספרדים מפטירים 10 פסוקים, והאשכנזים מוסיפים עד 22 פסוקים. אכן בפרשת כי תצא גם האשכנזים מפטירים את אותה ההפטרה ללא התוספת.
בפרשיות וירא, בשלח, פרה, החודש, האשכנזים מוסיפים על הספרדים, אך גם בשל הספרדים יש 21 פסוקים, כך שהתוספת אינה שייכת להלכה הנ"ל.
בפרשת יתרו, (אותה הביא בעלון הנ"ל כדוגמא לדבריו), אכן הספרדים קוראים 13 פסוקים והאשכנזים מוסיפים עד 21, אבל מאד קשה לומר שיהיה מישהו שיאמר שם שנחשב שלא נסתיים הענין. כיעוי"ש.
וכנ"ל בהפטרת שובה, שהספרדים קוראים שובה ישראל + מי קל כמוך (9 + 3 פסוקים), ואילו האשכנזים מוסיפים פסוקים מיואל (9 + 12 לפי המנהג הרווח), בודאי שנחשב כנסתיים הענין.
נשאר כמדומה רק הפטרות וזאת הברכה ובראשית, ויל"ע שם, אך מאחר ונתברר כי אין כאן "מהלך" של חומרה הלכתית בענינים אלו, אלא מנהגים בעלמא, גם אין טעם לומר שיש "מחלוקת" בפרשיות אלו אם נחשב שנסתיים הענין.
אשמח לשמוע חו"ד הת"ח דפה.