לשון הקודש לעומת העברית החדשה - אשכול השוואת מילים ומשמעויות

[סליחות]

מטרת האשכול הזה - לרכז שאלות בנושא השוואת מילים מלשון הקודש והעברית החדשה, וכל הכלול בכך כמו פתרונות למילים הקיימות בעברית החדשה בלבד לכאורה (איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...) או שאלה על הדרך שבה השתמשו הראשונים לבטא דברים (לדוגמה: מה הייתה האלטרנטיבה למילה "גיל" במשמעות של ימינו - מספר שנותיו של אדם?).

הראשון החלוץ בעבודה השוואתית שיטתית בנושא השוואת מילים בין לשון הקודש לעברית החדשה ויצירת חיבור שעדיין לא נדפס עד כה - הוא הרב אמיתי בן דוד בעל השיחת חולין, הספר נקרא: "לעגי שפה" וניתן להורידו מכאן (כל הקודם זוכה...). הספר הזה - עשיר בציטוטים מהמקורות ומהראשונים ובהיקפו, ובכל זאת כדאי אולי שהדברים יתבררו ויוגהו על ידי הציבור ושאלותיו.


הספר השני, המבוסס בחלקו על עבודתו של הרב הנ"ל, אך בעל 'מגמה שונה' (ראו הקדמה שם) הוא הספר בנין שלם / שפה ברורה של הרב כהנא (נמצא באוצר).

[סליחות]

בנושא המשמעות של המילה "כהה". האם זה נכון להתייחס לדבר הנוטה לשחור ככהה לפי המחבר הנ"ל? לא כל כך ברור לי.

הנה דבריו:

בנין שלם

אוצר.png (61.37 KiB) נצפה 8961 פעמים

והנה דברי המילון:
כֵּהֶה
1.[תנ] מפסיק להיות בּהיר, נוטֶה לגָוֶון קודֵר ואָפֵל יותר: לא פשתה בעור והיא כהה (ויקרא יג 28) (שימו לב להבדל בין כהה לבין קהה)
2. [עח] מטוּשטָש, נעשֶׂה אַפלוּלי ועָמוּם, לא מבריק
3. [תנ] נחלָש, רָפֶה: לא יכהה ולא ירוץ (ישעיה מב 4); ועין יְמִינוֹ כָּהֹה תִּכְהֶה, (זכריה יא 17), וכן בפסוק: "ועיניו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת" (שמואל א, ג, 2)

האותיות [תנ] מציינות למשמעות בתנ"ך.
האות [עח] מציינות למשמעות של עברית חדשה.

כֵּהֶה
1.[תנ] שאינו בהיר, עמוּם, צבע לא בהיר, לא עַז, כאמור בפסוק: "לא פָּשתָה בָּעוֹר והִיא כֵהָה" (ויקרא, יג, 28)
2. [תנ] קָדוּר: קנה רצוץ לא ישבֹּר, ופשתה כהה לא יכבנה (ישעיהו מב 3)
3. [תמ] שחור כולו או בחלקו, נמצא בצל עמוק: הוכהה (הנגע) ממראיתו (רש"י ויקרא יג 6)

[סליחות]

אוצר.png (15.58 KiB) נצפה 8961 פעמים

לפי המילון, המילה שיזוף אינה קיימת כלל בלשון הקודש, אלא בעברית החדשה.
שיזוּף, שִׁזוּף
שיזוּף, שִׁזוּף [עח] קַבּלת צֶבע שָחוּם מֵחשׂיפה לשֶמש או לאמצעי מלאכותי, השחמה: שיזוף מוגזם עלול להזיק לעור

לעומת זאת שוזפ/ת היא מילה הקיימת בלשון הקודש, ודברי המילון בזה:
שׁוֹזֵף [תנ]

1.(בהשאלה) רואה, מַבּיט, מִתבּונן, בּבּיטוּי: לֹא שזָפַתוּ עַיִן: עַין שזָפַתוּ ולא תוסִף (איוב כ 9)
2. מַשחים (סִפרוּתי): אל תראני שאני שחרחרת ששזפתני השמש (שיר השירים א 6)
3. צורב, שׂורף

האם המשמעות הנפוצה בימינו היא שגויה כשהיא מסתמכת על שיר השירים - לכאורה?

[סופר-סתם]

קטע נאה ממאמרו של בועז לוי
מקור: אתר מידה https://mida.org.il/2013/11/06/%D7%98%D7%95%D7%96%D7%99%D7%92-%D7%A6%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%99%D7%A2%D7%A4%D7%AA-%D7%9E%D7%99-%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94/

גם התנ”ך הסתדר בלי האקדמיה ללשון
מנגנוני השחיקה וההתכה מגוונים, וביניהם נמצא למשל הצורך בהדגשה ובהבלטה של תוכן, או הצורך לקצר ולפשט את ההגייה. כך לדוגמה, מילה שעד תקופה מסוימת העבירה מסר בצורה אפקטיבית, עשויה להישחק ולהפסיק למלא את הפונקציה. כדי לחזק את המילה שנחלשה, תוצמד לה מילה חדשה שתהפוך אותה שוב לאפקטיבית, עד שבחלוף הזמן הן עשויות לעבור התכה ולהפוך למילה אחת – בגלל הצורך לקצר את ההגייה – שגם היא בתורה תתבלה, וחוזר חלילה.

במשפט “אפילו אם תעשה כך וכך…” שרווח היום, ה’אם’ באה לחזק את ה’אפילו’ שאיבד מכוחו, ולהדגיש את המסר. שכן, בעבר הסתפקו במילים “אפילו תעשה כך וכך…” בדיוק לאותו מסר. למרבה ההפתעה, ה’אפילו’ עצמו הוא התכה של צורה קודמת, שמופיעה במשנה הארץ-ישראלית כך: “אף-אילו”. שתי המילים התמזגו לצורה “אפילו”. אך זה לא נעצר כאן: צירוף המילים “אף אילו”, הוא למעשה חיזוק של הצורה ‘אילו’ לבדה, שגם היא הביעה בעבר מסר דומה, כאשר ה’אף’ נחלץ לעזרתה של ה’אילו’. ואם לא די בכך, הצורה ‘אילו’ גם היא התכה של שתי מילים בעלות אותו מטען, ‘אם’ ו-‘לו’, שיכולות לשמש גם הן באותה צורה במשפט. או בקיצור: אם לו ← אילו ← אף אילו ← אפילו ← אפילו אם ← אפילים?

האטימולוגיה של מילים היא אינסופית, ונסתפק רק בחידה אחת נוספת, גם היא בהשראת ספרו של דויטשר. המשפט “למרות שהפוסק השנון התחבט בסוגיה, הוא הכריע לבסוף באופן נחרץ”, ברור לכל ישראלי בן ימינו. אולם, איזו משמעות תתקבל למשפט אחרי עבודה בלשנית “ארכאולוגית”? לוּ הוא היה נאמר כפי שהוא בנקודת זמן רחוקה בהיסטוריה, כך הוא היה מובן: “למרוד שהחותך החד הרביץ לעצמו בהליכה, הוא הוריד לברכיים לבסוף באופן שרוט”.

ברור שהמשפט לפי פרשנותו ההיסטורית חסר מובן כיום, בדיוק בגלל תהליכי השחיקה שעברו על המילים הללו: משמעותה המקורית של המילה ‘למרות’ היא למרוד, ובאופן די ברור היא התגלגלה למילה שמביעה לעומתיות. ‘פוסק’ פירושו בארמית ‘חותך’, וגם כאן ההיגיון ברור – חיתוך היא מטאפורה ליכולת קבלת החלטות שנדרשת מפוסק. ‘שנון’ כיום עניינו סרקסטי, או חד מחשבה, ויש להניח שהדבר נלקח במטאפורה מ’שיניים’, שבטבע הן חדות וגם נושכות. הקשר ברור. הלאה: ‘התחבט’ הוא פעולה עצמית משורש ח.ב.ט, שהקשר בינו ובין התלבטות לא מופרך – בדומה לביטוי “אכול ספקות”. ‘סוגיה’ היא הצורה הארמית של הליכה, בדומה למשמעות שקיבלה המילה ‘הלכה’. ‘הכריע’ מלשון כ.ר.ע – הוריד מישהו אחר על ברכיו. גם כאן הקשר ברור, הכרעה היא סוג של הכנעה (המתבטאת בהורדה על הברכיים) – הכנעת הספק. ‘אופן’ – אפשר לדון האם הוא גלגול של המילה התנ”כית המבטאת גלגל (“אופני מרכבותיו”). ‘נחרץ’ – מלשון חריצים, שריטות. ניתן להבין גם פה את הקשר: דבר חד יכול לחתוך ולחרוץ.

גם כאן, איש לא קבע שהמילים הללו יישחקו ויחליפו משמעות, או ישמשו מטאפורות למילים אחרות. זהו תהליך שנמשך שנים ונוצר באופן ספונטי על-ידי דוברי שפה רבים, שהופכים אותה לאתר זיכרון חי למילים ומושגים מהעבר.

[בברכה המשולשת]

ביקורת על הספר "שפה ברורה"

[זאב ערבות]

מטרת האשכול הזה - לרכז שאלות בנושא השוואת מילים מלשון הקודש והעברית החדשה, וכל הכלול בכך כמו פתרונות למילים הקיימות בעברית החדשה בלבד לכאורה (איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...) או שאלה על הדרך שבה השתמשו הראשונים לבטא דברים (לדוגמה: מה הייתה האלטרנטיבה למילה "גיל" במשמעות של ימינו - מספר שנותיו של אדם?).

הראשון החלוץ בעבודה השוואתית שיטתית בנושא השוואת מילים בין לשון הקודש לעברית החדשה ויצירת חיבור שעדיין לא נדפס עד כה - הוא הרב אמיתי בן דוד בעל השיחת חולין, הספר נקרא: "לעגי שפה" וניתן להורידו מכאן (כל הקודם זוכה...). הספר הזה - עשיר בציטוטים מהמקורות ומהראשונים ובהיקפו, ובכל זאת כדאי אולי שהדברים יתבררו ויוגהו על ידי הציבור ושאלותיו.


הספר השני, המבוסס בחלקו על עבודתו של הרב הנ"ל, אך בעל 'מגמה שונה' (ראו הקדמה שם) הוא הספר בנין שלם / שפה ברורה של הרב כהנא (נמצא באוצר).

אתה כותב שהראשון החלוץ בעבודה זו הוא... כל מילון הראוי לשמו של השפה העברית מביא דוגמאות מהמקורות החל בקדמונים ביותר ועד לזמנו ומביא את משמעותם לפי זמנם, אמנם בלי טבלאות וכדומה אך התוצאה אותו דבר. תעיין למשל במילון אבן שושן שהוא כמדומני המקיף ביותר.
בקשר לספרו של רב אפרים כהנא, אמרתי לו פעם שלעשות כאלו השוואות ולנסות להחזיר עטרה ליושנה זו ברכה לבטלה. למשל אצל חסידי סאטמאר נמנעים מלהשתמש מכל מילה שהתחדשה מאז בן יהודה ושבדו להם הציוניים, אך הדבר גורם שהספרים והמאמרים שהם כותבים מלאים במילות לעז ולשונות שציבור הלומדים ברובו לא רגיל בהם ולא תמיד מובן מה הם רוצים לומר ולכן מקשה את הקריאה בהם. ויפה הדברים שהעלה סופר סתם שלשנות את דפוסי השפה זה כמו להלחם בטחנות רוח.

[זאב ערבות]

בחתונה שהתקימה בזמן האחרון חולק למוזמנים קונטרס עם מאמרים ובין השאר יש שם מאמר באידיש (עם ציטוטים ומקורות בעברית) הדן במשמעות "אולם" בלשון הקודש, והנוהג היום במשמעות לציון אולם שמחות שגוי.

[סליחות]

בספר הנ"ל טוען על המילה 'מצב' שהיא שגויה, והיא מופיעה ברשימת קבוצה א' - "משמעות שגויה לחלוטין":

Untitled.png (33.46 KiB) נצפה 6015 פעמים

חיפוש פשוט בספר העקידה (ועוד) יראה שהמילה הזאת במשמעות המוכרת בימינו, כבר מופיעה שם לפני מאות שנים (אמנם בתקופת ראשוני הראשונים סביר להניח שהיא לא הייתה ידועה במשמעות הזאת). גם ביידיש משתמשים בה רבות.

הכוונה של המחבר רצויה וטובה, אך רצוי לעיין יותר כדי לא להטעות. מה גם שהמחבר עצמו עושה שימוש נרחב במילה הזאת עשרות פעמים(!) בספרו. אז מה השיעור שלומדים מזה? שאי אפשר להסתדר בלי המילים עם המשמעויות השגויות לחלוטין...

צריך להסכים קודם כל מה ההגדרה של 'מילה שגויה', האם כל מילה שהומצאה לפני תקופת ההשכלה - כשרה? או האם מילה שחודשה על ידי אחרון או בראשון מסוים ולא נפוצה בשאר ראשונים או אחרונים, נחשבת לכשרה? כדאי להרחיב את היריעה בדברים האלו קודם כל, ואחר כך על פיה לבנות רשימה.

[זאב ערבות]

חבל לבזבז על כך את הזמן. כל יום מתחדשים מלים ולעומתם יש שנעלמים ואין לאף אחד את היכולת לשלוט על כך וזה מה שנקרא שפה חיה, ותעיין בפורום כמה מלים זרות בפי יושביו שהן שפת היום יום אפילו אצל החרדים לדבר ה', ולדוגמא המילה אינטרנט המופיעה בפורום פעמים אין ספור (לפני שלשים שנה היתה תחרות מי ימציא שם חדש לאינטרנט, מישהו זכה אך המלה שבחר לא נתפסה, זה בא להוכיח שלא ניתן לכפות על ציבור דפוסי שפת דיבור היום יום).

[חגי פאהן]

ולדוגמא המילה אינטרנט המופיעה בפורום פעמים אין ספור

או המילה 'פורום'.

(איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...)

בכל מקום שכתוב 'מסלה' יונתן מתרגם 'כבישא' (ולגרסאות אחרות כבשא), דהיינו 'כבושה'.

[לבי במערב]

איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...

כמדומה שהשתמשו בד"כ בתיבה 'שאסעע' (וכיום - איש־איש כלעז מקומו).

[יאיר]

בנושא המשמעות של המילה "כהה". האם זה נכון להתייחס לדבר הנוטה לשחור ככהה לפי המחבר הנ"ל? לא כל כך ברור לי.

הנה דבריו:

אוצר.png

והנה דברי המילון:
כֵּהֶה
1.[תנ] מפסיק להיות בּהיר, נוטֶה לגָוֶון קודֵר ואָפֵל יותר: לא פשתה בעור והיא כהה (ויקרא יג 28) (שימו לב להבדל בין כהה לבין קהה)
2. [עח] מטוּשטָש, נעשֶׂה אַפלוּלי ועָמוּם, לא מבריק
3. [תנ] נחלָש, רָפֶה: לא יכהה ולא ירוץ (ישעיה מב 4); ועין יְמִינוֹ כָּהֹה תִּכְהֶה, (זכריה יא 17), וכן בפסוק: "ועיניו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת" (שמואל א, ג, 2)

האותיות [תנ] מציינות למשמעות בתנ"ך.
האות [עח] מציינות למשמעות של עברית חדשה.

כֵּהֶה
1.[תנ] שאינו בהיר, עמוּם, צבע לא בהיר, לא עַז, כאמור בפסוק: "לא פָּשתָה בָּעוֹר והִיא כֵהָה" (ויקרא, יג, 28)
2. [תנ] קָדוּר: קנה רצוץ לא ישבֹּר, ופשתה כהה לא יכבנה (ישעיהו מב 3)
3. [תמ] שחור כולו או בחלקו, נמצא בצל עמוק: הוכהה (הנגע) ממראיתו (רש"י ויקרא יג 6)

אולי מיותר אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם...

לפי המחבר הנ"ל, הנוטה לשחור אינו כהה

[סליחות]

איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...

כמדומה שהשתמשו בד"כ בתיבה 'שאסעע' (וכיום - איש־איש כלעז מקומו).

האם אין שאסעע עצמה - כלעז המקום ברוסיא?

[לבי במערב]

אכן כן.

[הצעיר שבכהונה]

איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...

כמדומה שהשתמשו בד"כ בתיבה 'שאסעע' (וכיום - איש־איש כלעז מקומו).

האם אין שאסעע עצמה - כלעז המקום ברוסיא?

אכן כן, בפולנית szosa וברוסית шоссе, ושניהם בעצמם לעזים והמקור הוא בצרפתית chaussée.

חוץ מזה, ההנחה שעומדת בבסיס כותרת האשכול היא שיש הבדל בין "לשון הקודש" לבין "עברית", והנחה זו שגויה לחלוטין. [מקור הבחנה זו מחסידים שלחמו במשכילים ובציונות, ומכיון שאלה החזירו את הדיבור העברי ולכאורה הוא חזרה למקורות וזה דבר מבורך, ומאידך אין ראוי שנאמץ את מנהגיהם, אז הם אמרו שאין לדבר בעברית, וכי אין זה לשון הקודש].
לא הציונים המציאו את הביטוי עברית אלא כך בגמרא נקראת "לשון עברי", וכן בספר הכוזרי כותב בפירוש שלשון הקודש נקראת עברית ולא ארחיב במקורות לדבר פשוט.

מה שמצחיק עם אלה שחושבים כך (תינוקות שנשבו לאקסיומה זו), זה שהם חושבים שמילים יווניות ארמיות לטיניות וכו' שבמשנה זה 'לשון הקודש', ואילו מילים לועזיות חדשות יותר זה 'עברית'...

בהחלט צריך להיות מודע לשינויים שעוברים על השפה, כדי לו לפרש את המקורות בצורה שאינה נכונה, אבל צריך לדעת שהשפה עברה שינויים גם לפני הציונות, ולשון המשנה אינו לשון התנ״ך וגם בתוך לשון התנ״ך לשון ספר בראשית אינו לשון קוהלת. אחת הדוגמאות המפורסמות היא המילה עולם, שבתנ״ך פירושה נצח, ואילו במשנה פירושה כנהוג היום. עוד דוגמה מפורסמת היא קילוס, שבתנ״ך היא גנאי (לעג וקלס) ואילו בלשון המשנה (בהשפעת היוונית) הוא שבח.

לסיכום: נכון יש מילים שמתחדשות, יש גם מילים שמחליפות משמעות מן הקצה אל הקצה, אבל עדיין שפה אחת היא ושמה עברית.

[לבי במערב]

יש מהמתירים את הדבור בעברית, שטעמם דוקא מפני שאינה לה"ק.
ומינה, שסקירת כת"ר לוקה בחסר מסוים עכ"פ.

[בן ראובן]

בהחלט צריך להיות מודע לשינויים שעוברים על השפה, כדי לו לפרש את המקורות בצורה שאינה נכונה, אבל צריך לדעת שהשפה עברה שינויים גם לפני הציונות, ולשון המשנה אינו לשון התנ״ך וגם בתוך לשון התנ״ך לשון ספר בראשית אינו לשון קוהלת. אחת הדוגמאות המפורסמות היא המילה עולם, שבתנ״ך פירושה נצח, ואילו במשנה פירושה כנהוג היום. עוד דוגמה מפורסמת היא קילוס, שבתנ״ך היא גנאי (לעג וקלס) ואילו בלשון המשנה (בהשפעת היוונית) הוא שבח.

לסיכום: נכון יש מילים שמתחדשות, יש גם מילים שמחליפות משמעות מן הקצה אל הקצה, אבל עדיין שפה אחת היא ושמה עברית.

דבריך נכונים לדעת הסוברים שלשון הקודש היא לשון הסכמית כשאר הלשונות, ואם כן מה לי מה שהסכימו עליו בתחילת ייסוד הלשון ומה לי מה שהסכימו עליו לאחר זמן, ולא לדידן שלשון הקודש היא הלשון שבה ברא הקב"ה את עולמו ובה נתן לנו את תורתו.

[סליחות]

איך לומר כביש? גם באידיש אין מילה לכך...

כמדומה שהשתמשו בד"כ בתיבה 'שאסעע' (וכיום - איש־איש כלעז מקומו).

האם אין שאסעע עצמה - כלעז המקום ברוסיא?

חוץ מזה, ההנחה שעומדת בבסיס כותרת האשכול היא שיש הבדל בין "לשון הקודש" לבין "עברית", והנחה זו שגויה לחלוטין.

ההנחה שעומדת בבסיס האשכול היא שיש הבדל בין לשון הקודש (עברית), לבין העברית החדשה.
אילו הכותרת הייתה: "לשון הקודש לעומת העברית", היית צודק. אבל לא כך הכותרת אומרת, עיין בה שוב.

[לעולם יהיה אדם]

בהחלט צריך להיות מודע לשינויים שעוברים על השפה, כדי לו לפרש את המקורות בצורה שאינה נכונה, אבל צריך לדעת שהשפה עברה שינויים גם לפני הציונות, ולשון המשנה אינו לשון התנ״ך וגם בתוך לשון התנ״ך לשון ספר בראשית אינו לשון קוהלת. אחת הדוגמאות המפורסמות היא המילה עולם, שבתנ״ך פירושה נצח, ואילו במשנה פירושה כנהוג היום. עוד דוגמה מפורסמת היא קילוס, שבתנ״ך היא גנאי (לעג וקלס) ואילו בלשון המשנה (בהשפעת היוונית) הוא שבח.

לסיכום: נכון יש מילים שמתחדשות, יש גם מילים שמחליפות משמעות מן הקצה אל הקצה, אבל עדיין שפה אחת היא ושמה עברית.

דבריך נכונים לדעת הסוברים שלשון הקודש היא לשון הסכמית כשאר הלשונות, ואם כן מה לי מה שהסכימו עליו בתחילת ייסוד הלשון ומה לי מה שהסכימו עליו לאחר זמן, ולא לדידן שלשון הקודש היא הלשון שבה ברא הקב"ה את עולמו ובה נתן לנו את תורתו.

אתה חושב שאין הבדלים בלשון הקודש בין תקופות שונות?

[בן ראובן]

השאלה אינה התקופה אלא המקור. אם הקב"ה בחר לגלות נבואתו למלאכי בסגנון אחר מנבואת משה, שניהם לשון הקודש הם. ואם חז"ל הקדושים אשר רוח ה' דיבר בם ונהירין להו שבילי דרקיעא נקטו בסגנון אחר, אף זו לשון הקודש היא. אבל מה לקדושה עם המצאותיהם של מרשיעי ברית בימינו?

[חגי פאהן]

מה המקור הכי עתיק שכבודו מכיר, שיש בעיה כלשהי לדבר בלשון הקודש?

[בברכה המשולשת]

מה המקור הכי עתיק שכבודו מכיר, שיש בעיה כלשהי לדבר בלשון הקודש?

נכב"ב
viewtopic.php?f=51&t=3065&hilit=%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA+%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8#p22537

[לעולם יהיה אדם]

בהחלט צריך להיות מודע לשינויים שעוברים על השפה, כדי לו לפרש את המקורות בצורה שאינה נכונה, אבל צריך לדעת שהשפה עברה שינויים גם לפני הציונות, ולשון המשנה אינו לשון התנ״ך וגם בתוך לשון התנ״ך לשון ספר בראשית אינו לשון קוהלת. אחת הדוגמאות המפורסמות היא המילה עולם, שבתנ״ך פירושה נצח, ואילו במשנה פירושה כנהוג היום. עוד דוגמה מפורסמת היא קילוס, שבתנ״ך היא גנאי (לעג וקלס) ואילו בלשון המשנה (בהשפעת היוונית) הוא שבח.

לסיכום: נכון יש מילים שמתחדשות, יש גם מילים שמחליפות משמעות מן הקצה אל הקצה, אבל עדיין שפה אחת היא ושמה עברית.

דבריך נכונים לדעת הסוברים שלשון הקודש היא לשון הסכמית כשאר הלשונות, ואם כן מה לי מה שהסכימו עליו בתחילת ייסוד הלשון ומה לי מה שהסכימו עליו לאחר זמן, ולא לדידן שלשון הקודש היא הלשון שבה ברא הקב"ה את עולמו ובה נתן לנו את תורתו.

אתה חושב שאין הבדלים בלשון הקודש בין תקופות שונות?

השאלה אינה התקופה אלא המקור. אם הקב"ה בחר לגלות נבואתו למלאכי בסגנון אחר מנבואת משה, שניהם לשון הקודש הם. ואם חז"ל הקדושים אשר רוח ה' דיבר בם ונהירין להו שבילי דרקיעא נקטו בסגנון אחר, אף זו לשון הקודש היא. אבל מה לקדושה עם המצאותיהם של מרשיעי ברית בימינו?

מנין לך שחז"ל נקטו במתכוון בלשון זו, אולי הם פשוט דיברו בלשון בה דיבר עם ישראל באותה תקופה?
השפה של עם ישראל הושפעה מהארמית ומשפות אחרות ומסתם טעיות שהשתרשו.
איזו סיבה יש לחז"ל לשנות מלשון התנ"ך ולאמץ שפה אחרת?
ואיזו סיבה היה לגולי אירופה לדבר בשפה הגרמנית? גם זה היה מתוך שנהירין להו שבילי דרקיעא?

לא צריך להפריז בחשיבות של "חידוש השפה העברית". לא חידוש ולא המציאו דבר.
בסך הכל רצו לחזור לדבר בלשון הקודש, אלא שיש מושגים (או חפצים, פירות וכדו') שאין להם מילה מיוחדת בעברית (או שיש, אבל איננו מכירים אותה) ולכן הסכימו על איזו מילה שתשמש לציון אותו מושג, והשתדלו שזו תהיה מילה דומה ללשון הקודש.
אמת שמיעוט מאותם מילים מוצאות הם מילים שאינן נאותות, ובהם ראוי לא להשתמש, אבל זה מיעוט שבמיעוט.

מכל מקום, מי שבוחר להזניח את לשון הקודש בכל מיני טצדקי, ומעדיף לדבר בשפתם של רוצחי עמנו הנאצים ימ"ש - יערב לו.

[חגי פאהן]

מה המקור הכי עתיק שכבודו מכיר, שיש בעיה כלשהי לדבר בלשון הקודש?

נכב"ב viewtopic.php?f=51&t=3065&hilit=%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA+%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8#p22537

יפה מאד, לזה התכוונתי. האדמו"ר הרש"ב ולא לפני כן. אגב, הוא מצטט שם בעצמו ראשונים המכנים לשון זו 'עברי'.

[חגי פאהן]

השאלה אינה התקופה אלא המקור. אם הקב"ה בחר לגלות נבואתו למלאכי בסגנון אחר מנבואת משה, שניהם לשון הקודש הם. ואם חז"ל הקדושים אשר רוח ה' דיבר בם ונהירין להו שבילי דרקיעא נקטו בסגנון אחר, אף זו לשון הקודש היא. אבל מה לקדושה עם המצאותיהם של מרשיעי ברית בימינו?

עד מתי היו נהירין להו שבילי דרקיעא? כלומר בכל דור ודור הומצאו ו"גוירו" מילים ע"י חכמי ישראל, עד לדורנו ועד בכלל. עד מתי זה נחשב לשון הקודש? האם גם 'פינאטס' של ר' משה פיינשטיין באגרות משה זו לשון הקודש?

[בן ראובן]

לדעתך המילה "הישבון" ("ניתן להישבון" ב"מ נח: ועוד) היא לשון הקודש גמורה, כמו "תשובה"?

גם "תשובה" וגם "הישבון" מלים חז"ליות הן, למה אתה מבחין ביניהן?

[בן ראובן]

מנין לך שחז"ל נקטו במתכוון בלשון זו, אולי הם פשוט דיברו בלשון בה דיבר עם ישראל באותה תקופה?

עובדתית, לשון הקודש לא היתה לשון הדיבור בתקופת המשנה (גם בשלהי ימי הבית ובוודאי לאחר החורבן).
ובכל אופן, אין זה נוגע לעצם השאלה הנידונה (אם עברית חדשה היא לשון הקודש). אם חז"ל דיברו בה במתכוון וראו בה לשון הקודש (כדעתי), הרי היא לשון הקודש ולא "עברית חדשה". ואם (כדעתך) סתם דיברו בלשון הדיבור המושפעת מלשונות שונות, היינו ב"עברית חדשה" דידהו, הרי גם זו אינה לשון הקודש.

איזו סיבה יש לחז"ל לשנות מלשון התנ"ך ולאמץ שפה אחרת?

ואיזו סיבה יש לקב"ה לשנות בין לשון התורה ללשון הנביאים ובין נביאים ראשונים לאחרונים? יהודים מאמינים רואים בתורה כולה (שבכתב ושבע"פ) רצף של גילוי מלמעלה, ויש סיבה לכך שלשון התורה שונה מלשון הנביאים, לשון הנביאים שונה מלשון הכתובים, ולשון הכתובים שונה מלשון חז"ל, גם אם אינה ידועה לנו. כמובן, ייתכן ששינויים אלו השתקפו גם בלשון הדיבור, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

בסך הכל רצו לחזור לדבר בלשון הקודש, אלא שיש מושגים (או חפצים, פירות וכדו') שאין להם מילה מיוחדת בעברית (או שיש, אבל איננו מכירים אותה) ולכן הסכימו על איזו מילה שתשמש לציון אותו מושג, והשתדלו שזו תהיה מילה דומה ללשון הקודש.

דומה ללשון הקודש? אולי (וגם זה לא תמיד, מלים רבות פשוט אומצו מערבית וכדומה). אבל דומה ללשון הקודש אינו לשון הקודש.

[בן ראובן]

השאלה אינה התקופה אלא המקור. אם הקב"ה בחר לגלות נבואתו למלאכי בסגנון אחר מנבואת משה, שניהם לשון הקודש הם. ואם חז"ל הקדושים אשר רוח ה' דיבר בם ונהירין להו שבילי דרקיעא נקטו בסגנון אחר, אף זו לשון הקודש היא. אבל מה לקדושה עם המצאותיהם של מרשיעי ברית בימינו?

עד מתי היו נהירין להו שבילי דרקיעא? כלומר בכל דור ודור הומצאו ו"גוירו" מילים ע"י חכמי ישראל, עד לדורנו ועד בכלל. עד מתי זה נחשב לשון הקודש? האם גם 'פינאטס' של ר' משה פיינשטיין באגרות משה זו לשון הקודש?

ראשית, לא דיברתי על מלים לועזיות, אלא על השינויים בלשון הקודש עצמה.

אבל למה אתה שואל רק בעניין השפה? הרי אותן שאלות אתה יכול להעלות גם בענין התוכן. עד מתי נאמרו דברי חכמי ישראל ברוה"ק? עד מתי הם מהווים סמכות מוחלטת? ממתי אפשר לומר שטעו? כל השאלות האלה הן נושא לדיון בפ"ע וכמדומה מוסכם על הכל שיש דרגות בדבר.

[לבי במערב]

הוא מצטט שם בעצמו ראשונים המכנים לשון זו 'עברי'.

הרי כבר סוכם כי 'מחדשי השפה' (ללא צורך, כי בביהמ"ד תמיד התנהלו הדיונים בלה"ק - במדה כזו או אחרת) לקחו להם מלים מכל אשר בחרו,
וכי מפני שהניחו בה שם הסכמי וקראוה 'עברית' - תֵעשה לשון־כלאים זו לשפה מקודשת?
[אף ב'חשמל' יאמר כת"ר כן?!].

מכל מקום, מי שבוחר להזניח את לשון הקודש בכל מיני טצדקי, ומעדיף לדבר בשפתם של רוצחי עמנו הנאצים ימ"ש - יערב לו.

כפי שכתבתי, 'חדוש השפה' נעשה ללא צורך; מִֽי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי?! ובספרות השו"ת ושפת בית־המדרש תמיד שלטה לה"ק בראש, עם נספחתה הארמית (ואחרי' - שפת המקום).
אך הזלזול בלשון בה דברו רבותינו גדולי־הדורות, משך למעלה מאלף שנה - אין לו שום מקום, ומעורר תהיות בקשר למניעיו.

[לייטנר]

.

[בן ראובן]

'תשובה' היא מילה תנ"כית

אכן. נחפזתי מדי לקבוע אחרת בשל אי הימצאותה במקרה בצורתה היסודית. וטל"ח.

[חגי פאהן]

השאלה אינה התקופה אלא המקור. אם הקב"ה בחר לגלות נבואתו למלאכי בסגנון אחר מנבואת משה, שניהם לשון הקודש הם. ואם חז"ל הקדושים אשר רוח ה' דיבר בם ונהירין להו שבילי דרקיעא נקטו בסגנון אחר, אף זו לשון הקודש היא. אבל מה לקדושה עם המצאותיהם של מרשיעי ברית בימינו?

עד מתי היו נהירין להו שבילי דרקיעא? כלומר בכל דור ודור הומצאו ו"גוירו" מילים ע"י חכמי ישראל, עד לדורנו ועד בכלל. עד מתי זה נחשב לשון הקודש? האם גם 'פינאטס' של ר' משה פיינשטיין באגרות משה זו לשון הקודש?

ראשית, לא דיברתי על מלים לועזיות, אלא על השינויים בלשון הקודש עצמה.

אבל למה אתה שואל רק בעניין השפה? הרי אותן שאלות אתה יכול להעלות גם בענין התוכן. עד מתי נאמרו דברי חכמי ישראל ברוה"ק? עד מתי הם מהווים סמכות מוחלטת? ממתי אפשר לומר שטעו? כל השאלות האלה הן נושא לדיון בפ"ע וכמדומה מוסכם על הכל שיש דרגות בדבר.

על סמכות הלכתית דנים כבר מאות שנים והרבה קולמוסים נשתברו על כך. אך כאן אנו דנים בסמכות לקבוע את גבולות לשון הקודש, היא העברית מנקודת מבטי. איני רואה הצדקה להכריז על שתי שפות. יכול להיות שזה טוב פוליטית כדי להילחם בפלוני ובאלמוני, אך אני לא חושב שהאמת כך. ולענייננו, אני אכן מנסה להסב את הדיון לנקודה הנ"ל, מה נכלל, ויותר חשוב מה לא נכלל בלשון הקודש, בדברי הראשונים, בדברי התנאים ואף בתנ"ך עצמו. מותר לפסוק בארמית ובכל שפה וכך נעשָה, ולכן הדיון על הסמכות ההלכתית לא מקביל לדיון על לשון הקודש.

תסכים אתי שהמילה 'אילן' הנזכרת רבות במשנה אינה בלשון הקודש, שכן המילה 'עץ' לא נזכרת בש"ס כלל (אם לא בפסוק) ואם כן יוצא שהאילן הארמי החליף את העץ העברי, ואין מה לחפש שתי משמעויות אלא מדובר על אותו הדבר. ולענ"ד גם לא צריך לחפש סיבות נשגבות מדוע חז"ל החליטו ברוח קדשם שאין יותר מקום לשימוש במילה 'עץ', אלא מסתבר שכולם באותו הדור ידעו מה זה 'אילן' והמילה 'עץ' כנראה לא היתה בשימוש נרחב. האין כך?

וכעת להישבון, תשובה והשבה. שלוש מילים אלו יושבות על אותה משבצת: שם פעולה של שורש ש.ו.ב בבנין הפעיל. תשובה היא מילה תנ"כית כמו שכתב לייטנר. השבה היא מילה במשקל חז"לי נפוץ, כמו שתנופה המקראית הפכה להנפה במשנה, ותרומה להרמה, כך תשובה להשבה. וגם זה חלחל מארמית שבה שם הפועל בגזרת נחי ע"ו הוא לַהֲתָבָה, להקמה, להזדה כמו שמצינו בדניאל. אך הישבון הוא אפילו לא במשקל שקיים אצל חז"ל, אלא דחסו שורש מגזרת נע"ו למשקל השייך בכלל לגזרת השלמים, כגון פקדון משורש פ.ק.ד, זכרון משורש ז.כ.ר, כשהאות ה' שמקורה בפועל 'השיב' ממלאת את אות השורש החסרה. ולמה חז"ל היו צריכים שלוש מילים שונות שלכאורה שוות לחלוטין במשמעותן? בשביל בידול. מצאתי שתשובה משמשת בגמרא בדרך כלל למשמעות עזיבת החטא, השבה להשבת אבידה, והישבון להשבת גזילה או דבר שנלקח שלא כדין.

משה רבינו היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו. אף נביא לעולם לא יוכל לפסוק דין הנוגד דין מחמישה חומשי תורה שנכתבו ע"י משה. ואף תנא לא יכול לפסוק דין הנוגד פסוק שנאמר על ידי קטן הנביאים. ואף אנו נאמר, שכללי הדקדוק שאנו מוצאים בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל, הם הם המבנה של לשון הקודש. ואף שאין איסור לדבר בלשון אחרת, מכל מקום מה שלא נכנס לכללי התנ"ך בשום אופן, איך יוכל להיקרא לשון הקודש, גם אם הוא נשמע ממש דומה? ובתנ"ך יש חלוקה ברורה של גזרות, בניינים ומשקלים, והמילה 'הישבון' לא נכנסת בחלוקה זו. גם בתורה עצמה יש יוצאים מן הכלל כגון 'אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע' שלכאורה לא ברור באיזה בניין נאמר, עיין מלבי"ם שם שמסביר שהתורה שילבה כאן כמה בניינים בכוונה כדי ללמד אותנו דבר נוסף שנשיתיו.

[בברכה המשולשת]

עובדתית, לשון הקודש לא היתה לשון הדיבור בתקופת המשנה (גם בשלהי ימי הבית ובוודאי לאחר החורבן).

למיטב ידיעתי זה לא ברור כלל.

[סגי נהור]

תסכים אתי שהמילה 'אילן' הנזכרת רבות במשנה אינה בלשון הקודש, שכן המילה 'עץ' לא נזכרת בש"ס כלל (אם לא בפסוק) ואם כן יוצא שהאילן הארמי החליף את העץ העברי, ואין מה לחפש שתי משמעויות אלא מדובר על אותו הדבר.

המילה עץ נפוצה ביותר בש"ס ובלשון חז"ל, אבל רק במובן אחד מתוך שניים שבה היא משמשת בלשון המקרא (רק במובן של החומר, "כלי עץ", ולא במובן של הצמח עצמו). לכן לא נכון לומר שהאילן הארמי החליף את העץ העברי, אלא לכל היותר שבלשון חז"ל נעשתה הבחנה בין שתי משמעויות של המילה, ולצורך כך גויסה המילה הארמית.

ועפ"ז יש לתקן גם בהמשך דבריך:

ולענ"ד גם לא צריך לחפש סיבות נשגבות מדוע חז"ל החליטו ברוח קדשם שאין יותר מקום לשימוש במילה 'עץ', אלא מסתבר שכולם באותו הדור ידעו מה זה 'אילן' והמילה 'עץ' כנראה לא היתה בשימוש נרחב.

[בן ראובן]

על סמכות הלכתית דנים כבר מאות שנים והרבה קולמוסים נשתברו על כך. אך כאן אנו דנים בסמכות לקבוע את גבולות לשון הקודש, היא העברית מנקודת מבטי. איני רואה הצדקה להכריז על שתי שפות. יכול להיות שזה טוב פוליטית כדי להילחם בפלוני ובאלמוני, אך אני לא חושב שהאמת כך. ולענייננו, אני אכן מנסה להסב את הדיון לנקודה הנ"ל, מה נכלל, ויותר חשוב מה לא נכלל בלשון הקודש, בדברי הראשונים, בדברי התנאים ואף בתנ"ך עצמו. מותר לפסוק בארמית ובכל שפה וכך נעשָה, ולכן הדיון על הסמכות ההלכתית לא מקביל לדיון על לשון הקודש.

תסכים אתי שהמילה 'אילן' הנזכרת רבות במשנה אינה בלשון הקודש, שכן המילה 'עץ' לא נזכרת בש"ס כלל (אם לא בפסוק) ואם כן יוצא שהאילן הארמי החליף את העץ העברי, ואין מה לחפש שתי משמעויות אלא מדובר על אותו הדבר. ולענ"ד גם לא צריך לחפש סיבות נשגבות מדוע חז"ל החליטו ברוח קדשם שאין יותר מקום לשימוש במילה 'עץ', אלא מסתבר שכולם באותו הדור ידעו מה זה 'אילן' והמילה 'עץ' כנראה לא היתה בשימוש נרחב. האין כך?

וכעת להישבון, תשובה והשבה. שלוש מילים אלו יושבות על אותה משבצת: שם פעולה של שורש ש.ו.ב בבנין הפעיל. תשובה היא מילה תנ"כית כמו שכתב לייטנר. השבה היא מילה במשקל חז"לי נפוץ, כמו שתנופה המקראית הפכה להנפה במשנה, ותרומה להרמה, כך תשובה להשבה. וגם זה חלחל מארמית שבה שם הפועל בגזרת נחי ע"ו הוא לַהֲתָבָה, להקמה, להזדה כמו שמצינו בדניאל. אך הישבון הוא אפילו לא במשקל שקיים אצל חז"ל, אלא דחסו שורש מגזרת נע"ו למשקל השייך בכלל לגזרת השלמים, כגון פקדון משורש פ.ק.ד, זכרון משורש ז.כ.ר, כשהאות ה' שמקורה בפועל 'השיב' ממלאת את אות השורש החסרה. ולמה חז"ל היו צריכים שלוש מילים שונות שלכאורה שוות לחלוטין במשמעותן? בשביל בידול. מצאתי שתשובה משמשת בגמרא בדרך כלל למשמעות עזיבת החטא, השבה להשבת אבידה, והישבון להשבת גזילה או דבר שנלקח שלא כדין.

משה רבינו היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו. אף נביא לעולם לא יוכל לפסוק דין הנוגד דין מחמישה חומשי תורה שנכתבו ע"י משה. ואף תנא לא יכול לפסוק דין הנוגד פסוק שנאמר על ידי קטן הנביאים. ואף אנו נאמר, שכללי הדקדוק שאנו מוצאים בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל, הם הם המבנה של לשון הקודש. ואף שאין איסור לדבר בלשון אחרת, מכל מקום מה שלא נכנס לכללי התנ"ך בשום אופן, איך יוכל להיקרא לשון הקודש, גם אם הוא נשמע ממש דומה? ובתנ"ך יש חלוקה ברורה של גזרות, בניינים ומשקלים, והמילה 'הישבון' לא נכנסת בחלוקה זו. גם בתורה עצמה יש יוצאים מן הכלל כגון 'אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע' שלכאורה לא ברור באיזה בניין נאמר, עיין מלבי"ם שם שמסביר שהתורה שילבה כאן כמה בניינים בכוונה כדי ללמד אותנו דבר נוסף שנשיתיו.

בסדר, אז לדבריך גם לשון חז"ל אינה לשון הקודש. איך זה מחזק את תפיסתך שאין שתי שפות? אדרבה, יש לשון המקרא שהיא לשון הקודש, ויש כל מה שחודש אחר כך שאינו.

[חגי פאהן]

על סמכות הלכתית דנים כבר מאות שנים והרבה קולמוסים נשתברו על כך. אך כאן אנו דנים בסמכות לקבוע את גבולות לשון הקודש, היא העברית מנקודת מבטי. איני רואה הצדקה להכריז על שתי שפות. יכול להיות שזה טוב פוליטית כדי להילחם בפלוני ובאלמוני, אך אני לא חושב שהאמת כך. ולענייננו, אני אכן מנסה להסב את הדיון לנקודה הנ"ל, מה נכלל, ויותר חשוב מה לא נכלל בלשון הקודש, בדברי הראשונים, בדברי התנאים ואף בתנ"ך עצמו. מותר לפסוק בארמית ובכל שפה וכך נעשָה, ולכן הדיון על הסמכות ההלכתית לא מקביל לדיון על לשון הקודש.

תסכים אתי שהמילה 'אילן' הנזכרת רבות במשנה אינה בלשון הקודש, שכן המילה 'עץ' לא נזכרת בש"ס כלל (אם לא בפסוק) ואם כן יוצא שהאילן הארמי החליף את העץ העברי, ואין מה לחפש שתי משמעויות אלא מדובר על אותו הדבר. ולענ"ד גם לא צריך לחפש סיבות נשגבות מדוע חז"ל החליטו ברוח קדשם שאין יותר מקום לשימוש במילה 'עץ', אלא מסתבר שכולם באותו הדור ידעו מה זה 'אילן' והמילה 'עץ' כנראה לא היתה בשימוש נרחב. האין כך?

וכעת להישבון, תשובה והשבה. שלוש מילים אלו יושבות על אותה משבצת: שם פעולה של שורש ש.ו.ב בבנין הפעיל. תשובה היא מילה תנ"כית כמו שכתב לייטנר. השבה היא מילה במשקל חז"לי נפוץ, כמו שתנופה המקראית הפכה להנפה במשנה, ותרומה להרמה, כך תשובה להשבה. וגם זה חלחל מארמית שבה שם הפועל בגזרת נחי ע"ו הוא לַהֲתָבָה, להקמה, להזדה כמו שמצינו בדניאל. אך הישבון הוא אפילו לא במשקל שקיים אצל חז"ל, אלא דחסו שורש מגזרת נע"ו למשקל השייך בכלל לגזרת השלמים, כגון פקדון משורש פ.ק.ד, זכרון משורש ז.כ.ר, כשהאות ה' שמקורה בפועל 'השיב' ממלאת את אות השורש החסרה. ולמה חז"ל היו צריכים שלוש מילים שונות שלכאורה שוות לחלוטין במשמעותן? בשביל בידול. מצאתי שתשובה משמשת בגמרא בדרך כלל למשמעות עזיבת החטא, השבה להשבת אבידה, והישבון להשבת גזילה או דבר שנלקח שלא כדין.

משה רבינו היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו. אף נביא לעולם לא יוכל לפסוק דין הנוגד דין מחמישה חומשי תורה שנכתבו ע"י משה. ואף תנא לא יכול לפסוק דין הנוגד פסוק שנאמר על ידי קטן הנביאים. ואף אנו נאמר, שכללי הדקדוק שאנו מוצאים בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל, הם הם המבנה של לשון הקודש. ואף שאין איסור לדבר בלשון אחרת, מכל מקום מה שלא נכנס לכללי התנ"ך בשום אופן, איך יוכל להיקרא לשון הקודש, גם אם הוא נשמע ממש דומה? ובתנ"ך יש חלוקה ברורה של גזרות, בניינים ומשקלים, והמילה 'הישבון' לא נכנסת בחלוקה זו. גם בתורה עצמה יש יוצאים מן הכלל כגון 'אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע' שלכאורה לא ברור באיזה בניין נאמר, עיין מלבי"ם שם שמסביר שהתורה שילבה כאן כמה בניינים בכוונה כדי ללמד אותנו דבר נוסף שנשיתיו.

בסדר, אז לדבריך גם לשון חז"ל אינה לשון הקודש. איך זה מחזק את תפיסתך שאין שתי שפות? אדרבה, יש לשון המקרא שהיא לשון הקודש, ויש כל מה שחודש אחר כך שאינו.

שאינו לשון הקודש, ומה הוא כן? ודאי שרוב המילים שחז"ל משתמשים בהן הן לשון הקודש. אך למילים שחודשו שלא לפי הכללים הידועים לנו או שיובאו מארמית או יוונית על ידם או על ידי סוחר שבשוק, למה לקרוא 'עברית'? השם הזה תפוס, כבר יש שפה שנקראת כך והיא לשון הקודש, ואנחנו נקראים בתורה 'עברים'. המילה 'אילן' היא ארמית, המילה 'סנהדרין' היא יוונית, המילה 'אוטו' היא אנגלית, והמילה 'מטריה' באיזו שפה היא? עברית חדשה/עברית מדוברת/עברית מחודשת/ישראלית/ציונית ... האמת לא כ"כ מטריד אותי לא לתת שם לקבוצת המילים החדשות.

[בן ראובן]

שאינו לשון הקודש, ומה הוא כן? ודאי שרוב המילים שחז"ל משתמשים בהן הן לשון הקודש. אך למילים שחודשו שלא לפי הכללים הידועים לנו או שיובאו מארמית או יוונית על ידם או על ידי סוחר שבשוק, למה לקרוא 'עברית'? השם הזה תפוס, כבר יש שפה שנקראת כך והיא לשון הקודש, ואנחנו נקראים בתורה 'עברים'. המילה 'אילן' היא ארמית, המילה 'סנהדרין' היא יוונית, המילה 'אוטו' היא אנגלית, והמילה 'מטריה' באיזו שפה היא? עברית חדשה/עברית מדוברת/עברית מחודשת/ישראלית/ציונית ... האמת לא כ"כ מטריד אותי לא לתת שם לקבוצת המילים החדשות.

אז פשוט אומרים בקיצור "עברית" כדי שלא להזדקק לכל הלוכסנים...