פורום אוצר החכמה

חפשתי למקרים בתנ"ך שבהם קיימים שני מילים (או יותר) באותו פסוק בתנאי שיש בהם:
- אותו שורש
- ובאחד מהם יש אות ויו או יוד נוסף בגוף המילה או בקידומת או בסיומת.

ההגדרה למעלה דומה אבל לא זהה בדיוק למקרה הקלאסית של חסר\מלא

זהיתי יותר מ250 הופעות כזה ומהם מצאתי עשרים ושנים שהם בולטים ביותר משום שבאלו, המילים באים ממש זה אחר זה (כגון במדבר כח:יג "וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן").

עשיתי רשימה למטה מה22 זוגות שמופיעים ברציפות, זה אחר זה. (ולא יפתיע אם יהיה יותר)

האם יש כללים בדקדוק או בטעמי המקרא שגורמים לכך? ואם לא, האם יש הערות מהמפרשים ו\או מחז"ל על איזה סיבות הקשורות לשינויים האלו?

בראשית
ג:ד מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן וראה: (תהלים פב:ז) אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן
יט:ט וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט
לא:מג הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י
לז:ח מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל וראה: (משלי יב:כד) יַד חָרוּצִ֥ים תִּמְשׁ֑וֹל
מג:לג וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ
מו:ז בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת

ויקרא
טז:ח גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל

במדבר
כח:יג וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן וראה: ועשרון בג' מקומות
לה:כא וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת

שמואל
ב:יא:כד וַיֹּר֨אוּ הַמּוֹרִ֤אים

ישעיהו
כד:ג וְהִבּ֣וֹז תִּבֹּ֑ז
נט:ז מַחְשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ מַחְשְׁב֣וֹת וראה: (בראשית ו:ה) וְכׇל יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ

ירמיהו
ב:יג בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙
ט:ג עָק֣וֹב יַעְקֹ֔ב וראה: (ירמיהו יז:ט) עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל
לה:יא בֹּ֚אוּ וְנָב֣וֹא
לו:כט בֹּֽא יָב֤וֹא וראה: בּוֹא בהרבה מקומות, יָבֹא בהרבה מקומות
מ:ה יָשׁ֗וּב וְשֻׁ֡בָה וראה: (איכה ג:ג) אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב

יחזקאל
מא:טז הַֽחַלּוֹנ֔וֹת וְהַחַלֹּנ֖וֹת וראה: (שיר השירים ב:ט) מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן הַֽחַלֹּנ֔וֹת

תרי עשר
עמוס:ו:ב גְּבוּלָ֖ם מִגְּבֻלְכֶֽם
מיכה:ב:ו תַּטִּ֖פוּ יַטִּיפ֑וּן

קהלת
ה:ד תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר

עזרא-נחמיה
נחמיה:ח:טז וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת

יש לחלק את ההופעות האלה לכמה סוגים: באחד יש צורת מקור לפני פועל, כמו מות תמותון, וישפוט שפוט, הענק תעניק, החרם תחרימם ועוד.
בשני מצאת שתי מילים אך הראשונה קשורה למילים שלפניה והשניה קשורה למילים שאחריה, וזה יכול לקרות ולא מצביע על משמעות מיוחדת, כמו: בנותיו ובנות, גורלות גורל. אפשר להבחין לפי הטעמים.

על הסוג הראשון יש מימרא של רבא בב"מ לא. שדורש כמה וכמה פסוקים כפולים כאלה, כדי להראות שאף פעם לא נכתב סתם כפול אלא ללמדנו דין חדש, עיי"ש.
לגבי הסוג השני כמו שכתבתי זה לא בהכרח מצביע על משמעות מיוחדת, לדוגמה 'וימות מות' - הפסוק המלא הוא "א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא", ומבואר שצריך לשים פסיק אחרי המילה 'וימות'.

משה אסקוט כתב:חפשתי למקרים בתנ"ך שבהם קיימים שתי מילים (או יותר) באותו פסוק בתנאי שיש בהם:
- אותו שורש
- ובאחד מהם יש אות ויו או יוד נוסף בגוף המילה או בקידומת או בסיומת.

ההגדרה למעלה דומה אבל לא זהה בדיוק למקרה הקלאסית של חסר\מלא

זהיתי יותר מ250 הופעות כזה ומהם מצאתי עשרים ושנים שהם בולטים ביותר משום שבאלו, המילים באים ממש זה אחר זה (כגון במדבר כח:יג "וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן").

עשיתי רשימה למטה מה22 זוגות שמופיעים ברציפות, זה אחר זה. (ולא יפתיע אם יהיה יותר)

האם יש כללים בדקדוק או בטעמי המקרא שגורמים לכך? ואם לא, האם יש הערות מהמפרשים ו\או מחז"ל על איזה סיבות הקשורות לשינויים האלו?

בראשית
ג:ד מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן וראה: (תהלים פב:ז) אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן
יט:ט וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט
לא:מג הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י
לז:ח מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל וראה: (משלי יב:כד) יַד חָרוּצִ֥ים תִּמְשׁ֑וֹל
מג:לג וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ
מו:ז בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת

ויקרא
טז:ח גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל

במדבר
כח:יג וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן וראה: ועשרון בג' מקומות
לה:כא וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת

שמואל
ב:יא:כד וַיֹּר֨אוּ הַמּוֹרִ֤אים

ישעיהו
כד:ג וְהִבּ֣וֹז תִּבֹּ֑ז
נט:ז מַחְשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ מַחְשְׁב֣וֹת וראה: (בראשית ו:ה) וְכׇל יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ

ירמיהו
ב:יג בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙
ט:ג עָק֣וֹב יַעְקֹ֔ב וראה: (ירמיהו יז:ט) עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל
לה:יא בֹּ֚אוּ וְנָב֣וֹא
לו:כט בֹּֽא יָב֤וֹא וראה: בּוֹא בהרבה מקומות, יָבֹא בהרבה מקומות
מ:ה יָשׁ֗וּב וְשֻׁ֡בָה וראה: (איכה ג:ג) אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב

יחזקאל
מא:טז הַֽחַלּוֹנ֔וֹת וְהַחַלֹּנ֖וֹת וראה: (שיר השירים ב:ט) מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן הַֽחַלֹּנ֔וֹת

תרי עשר
עמוס:ו:ב גְּבוּלָ֖ם מִגְּבֻלְכֶֽם
מיכה:ב:ו תַּטִּ֖פוּ יַטִּיפ֑וּן

קהלת
ה:ד תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר

עזרא-נחמיה
נחמיה:ח:טז וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת

אמנם במקום אחר כבר כתבנו מזה העניין.
המסתבר, שיש עיקרון, המתרץ רוב מקרים אלו בשופי.
יישבנו בו בס"ד כעת 15 מתוך 22 דוגמאות אלה הנ"ל = כמעט 70% (לגבי השבע דוגמאות שעדיין לא תירצנו פה, נחזור אולי פעם אחרת אי"ה לבאר טעמם).
יסוד הדברים, והכלל בזה הוא, אשר "ספרא בצירא" (עבודה זרה ט, א), ר"ל שהמגמה המקראית ככלל, לקַמץ ייתור אותיות של אימות קריאה, היינו אהו"י, כשהנטייה היא לחסר תיבות תמיד (כמובן, הכול ברוח הקודש).

מכאן לדוגמאות אלה הנ"ל;

בראשית
ג:ד מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן
הלא בתיבת תמתון, נמצאת וי"ו אחד כבר. אילו היה נכתב "מלא דמלא": תמותון, הרי שתי ווי"ן. לכן נכתב רק תמתון. נמצא עכשיו בכל "מיתה", וי"ו אחת ולא יותר.

יט:ט וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט
אף כאן, תיבת וישפט תחילתה וי"ו יו"ד השימושיות. אילו היה נכתב וישפוט, נמצא שתי ווי"ן לבד היו"ד. לכן נכתב וישפט חסר. בכל "שפט" עתה, וי"ו אחת ולא יותר.

לא:מג הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י
גם בזה, הלא בנתי יש בה יו"ד השייכות. אילו היה נכתב בנותי, יש בה וי"ו וגם יו"ד. לכן נכתב בנתי.

לז:ח מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל

מג:לג וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ
כצערתו יש בה וי"ו בסופה, וכעניין הנ"ל.

מו:ז בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת
מפני היו"ד, כנ"ל.

ויקרא
טז:ח גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל
מפני וי"ו השנית, כנ"ל. בכל "גורל" כעת, וי"ו אחת ולא יותר.

במדבר
כח:יג וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן
לפי שפתח באות וי"ו, החסיר וי"ו האמצעית. כעת לכל "עישרון" נמצאת וי"ו אחת ולא יותר.

לה:כא וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת
מפני וי"ו החיבור, כנ"ל. בכל "מיתה" וי"ו אחת ולא יותר.

שמואל
ב:יא:כד וַיֹּר֨אוּ הַמּוֹרִ֤אים
מפני וי"ו החיבור. כעת שתי וו"ין נכתבו בה. אילו היה נכתב ויוֹראוּ, הרי שלוש ווי"ן. המוראים וי"ו אחת ולא יותר.

ישעיהו
כד:ג וְהִבּ֣וֹז תִּבֹּ֑ז

נט:ז מַחְשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ מַחְשְׁב֣וֹת
מפני היו"ד והה"א, חיסר וי"ו.

ירמיהו
ב:יג בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙

ט:ג עָק֣וֹב יַעְקֹ֔ב
מפני היו"ד החסיר וי"ו. הלא ב"עקוב" חסר יו"ד, והיא מאותו השורש.

לה:יא בֹּ֚אוּ וְנָב֣וֹא
מפני הוי"ו בסופה, חיסר וי"ו באמצעיתה. "ונבוא", ללא וי"ו בסופה נכתבה.

לו:כט בֹּֽא יָב֤וֹא

מ:ה יָשׁ֗וּב וְשֻׁ֡בָה
ע"ד הנ"ל, מפני וי"ו החיבור בראשה. לכל "שיבה" וי"ו אחת, ולא יותר.

יחזקאל
מא:טז הַֽחַלּוֹנ֔וֹת וְהַחַלֹּנ֖וֹת
מפני וי"ו החיבור, כנ"ל. בשתי "החלונות" שתי וו"ין, לא יותר.

תרי עשר
עמוס:ו:ב גְּבוּלָ֖ם מִגְּבֻלְכֶֽם

מיכה:ב:ו תַּטִּ֖פוּ יַטִּיפ֑וּן

קהלת
ה:ד תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר

עזרא-נחמיה
נחמיה:ח:טז וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת
מפני היו"ד והה"א, ע"ד הנ"ל.

חגי ובאמונתו - אני מעריך תגובותיכם - תודה!

חגי פאהן כתב:יש לחלק את ההופעות האלה לכמה סוגים: באחד יש צורת מקור לפני פועל, כמו מות תמותון, וישפוט שפוט, הענק תעניק, החרם תחרימם ועוד.
בשני מצאת שתי מילים אך הראשונה קשורה למילים שלפניה והשניה קשורה למילים שאחריה, וזה יכול לקרות ולא מצביע על משמעות מיוחדת, כמו: בנותיו ובנות, גורלות גורל. אפשר להבחין לפי הטעמים.

על הסוג הראשון יש מימרא של רבא בב"מ לא. שדורש כמה וכמה פסוקים כפולים כאלה, כדי להראות שאף פעם לא נכתב סתם כפול אלא ללמדנו דין חדש, עיי"ש.
לגבי הסוג השני כמו שכתבתי זה לא בהכרח מצביע על משמעות מיוחדת, לדוגמה 'וימות מות' - הפסוק המלא הוא "א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא", ומבואר שצריך לשים פסיק אחרי המילה 'וימות'.

אפשר שלא הייתי בהיר אבל כוונתי ועיוני לא היה ללשונות כפול (הנפוצים בתנ"ך ומוטלים למדרש ואפילו למחלוקת המפורסם בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל בקשר לאם דברה תורה כלשון בני אדם או לא). כוונתי היתה למצוא טעם למקרים של מלא\חסר כשזה מופיע באותו מילה, באותו פסוק (ובמיוחד כשהמילים מופיעים בזה אחר זה) בלתי להיות תלוי בתחביר ובמובן ולהסתכל רק בשינויי איות.

כמו שרמזתי בתוך השורות למעלה, מה שמבלבל הדברים אפילו יותר, הם המקרים שאותו "חסר" מופיע כ"מלא" במקום אחר במקרא וכשאותו "מלא" מופיע כ"חסר" במקום אחר.

באמונתו כתב:המסתבר, שיש עיקרון, המתרץ רוב מקרים אלו בשופי.
:
יסוד הדברים, והכלל בזה הוא, אשר "ספרא בצירא" (עבודה זרה ט, א), ר"ל שהמגמה המקראית ככלל, לקַמץ ייתור אותיות של אימות קריאה, היינו אהו"י, כשהנטייה היא לחסר תיבות תמיד (כמובן, הכול ברוח הקודש).

מכאן לדוגמאות אלה הנ"ל;

בראשית
ג:ד מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן
הלא בתיבת תמתון, נמצאת וי"ו אחד כבר. אילו היה נכתב "מלא דמלא": תמותון, הרי שתי ווי"ן. לכן נכתב רק תמתון. נמצא עכשיו בכל "מיתה", וי"ו אחת ולא יותר.
:
:
לא:מג הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י
גם בזה, הלא בנתי יש בה יו"ד השייכות. אילו היה נכתב בנותי, יש בה וי"ו וגם יו"ד. לכן נכתב בנתי.
:
:
במדבר
כח:יג וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן
לפי שפתח באות וי"ו, החסיר וי"ו האמצעית. כעת לכל "עישרון" נמצאת וי"ו אחת ולא יותר.

אתה מציע עיקרון מעניין וסביר בנוגע לקמיצות בהשתמשות אותיות אהו"י המבוסס על המאמר "ספרא בצירא" בע"ז ט. האם המניעה להשתמש ב"מלא דמלא" מבוסס על איזה כללים קבועים שמצאת בספרים קדמונים (ואם כן איפה?) או האם זה השערתך? אם כוונתך לנטיות ולא כללים קבועים אז יהיה יותר מסתבר - ראה למטה ל"יוצאים" מכלל זה:

- בראשית ג:ד מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן - כמו שרמזתי למעלה בתוך השורה, יש גם (תהלים פב:ז) אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן עם שני ויו"ין.
- בראשית לא:מג הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י - יש הרבה מקרים של חקותי, אבותי, שבתותי עם וי"ו וגם יו"ד ואפילו המקרה של (ישעיהו מג:ו) וּבְנוֹתַ֖י מִקְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ
- במדבר כח:יג וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן - כבר הזכרתי שיש ועשרון (שני ויו"ין) בג' מקומות.

אני מתחיל לקבל חוש לאפשרות שהחשיבות של "ספרא בצירא" בקשר למסורת תלויה ברעיונות הטמונות בעולם דרש\רמז\סוד כשהמקרים של מלא\חסר אינם מבוססים כ"כ על איזה תבניות קבועות. דרך אגב, מצאתי שיש אוסף של מדרשים בקשר למלא\חסר ב"אוצר מדרשים" של י.ד. אייזענשטיין (שנת תרע"ה) עמ' 194-201 ( https://hebrewbooks.org/2603 ) אבל לא מצאתי שם אפילו אחד מהרשימה שלמעמלה.

קראתי את תגובת באמונתו ואז הבנתי שלא הבנתי את השאלה.

משה אסקוט כתב:חפשתי למקרים בתנ"ך שבהם קיימים שני מילים (או יותר) באותו פסוק בתנאי שיש בהם:
- אותו שורש
- ובאחד מהם יש אות ויו או יוד נוסף בגוף המילה או בקידומת או בסיומת.
ההגדרה למעלה דומה אבל לא זהה בדיוק למקרה הקלאסית של חסר\מלא
זהיתי יותר מ250 הופעות כזה ומהם מצאתי עשרים ושנים שהם בולטים ביותר משום שבאלו, המילים באים ממש זה אחר זה (כגון במדבר כח:יג "וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן").
עשיתי רשימה למטה מה22 זוגות שמופיעים ברציפות, זה אחר זה. (ולא יפתיע אם יהיה יותר)
האם יש כללים בדקדוק או בטעמי המקרא שגורמים לכך? ואם לא, האם יש הערות מהמפרשים ו\או מחז"ל על איזה סיבות הקשורות לשינויים האלו?
...

האם המניעה להשתמש ב"מלא דמלא" מבוסס על איזה כללים קבועים שמצאת בספרים קדמונים (ואם כן איפה?) או האם זה השערתך? אם כוונתך לנטיות ולא כללים קבועים אז יהיה יותר מסתבר - ראה למטה ל"יוצאים" מכלל זה:
- בראשית ג:ד מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן - כמו שרמזתי למעלה בתוך השורה, יש גם (תהלים פב:ז) אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן עם שני ויו"ין.
- בראשית לא:מג הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י - יש הרבה מקרים של חקותי, אבותי, שבתותי עם וי"ו וגם יו"ד ואפילו המקרה של (ישעיהו מג:ו) וּבְנוֹתַ֖י מִקְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ
- במדבר כח:יג וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן - כבר הזכרתי שיש ועשרון (שני ויו"ין) בג' מקומות.

מצ"ב כללי הדקדוק של המאירי, אשר בהם מנמק רוב חסרות ויתרות שבמקרא, ע"ש.
שיטה המקראית ונטייתה לכתיבה חסרה, הרי ידוע לכל. לדוגמא, בפרשת לך לך:

וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑[י]ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑[ו]ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥[ו]ת הָאֲדָמָֽה: וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּ[י]בֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְיָ֔ וַיֵּ֥לֶךְ אִ[י]תּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן:

הדבר מתבקש גם מבחינת אמונה, היות שככלל גדול, בתורה הקדושה לא קיימת אות אחת מיותרת.
ההמשך ביישום יסוד זה לעניינינו הוא אכן השערה המסתברת.
מדובר ודאי אך בנטייה הניכרת, ולא בחוק קבוע או בכלל מוחלט.
לגבי הפסוקים בתהילים ובישעיהו, הרי הכלל שהתורה נכתבה חסר יותר מכולם, נביאים מלאים יותר, ראה המצורף, בעוד כתבי הקודש מן התקופות של גלות בבל - שיבת ציון, נכתבו מלאים יותר מהם.
(להבדיל, מגילות קומראן, המאוחרים יותר, מאמצע בית שני או סופו, הנה נכתבו מלא דמלא באופן "קיצוני", ראה המצורף).

עכ"פ, פה ננסה ליישב בע"א, אף מקראות נוספות שנשארו מהרשימה הנ"ל, בס"ד.
כאן נציע עיקרון נוסף, מבוסס דווקא על ממצאי המחקר של השפה העברית:
מסתבר, כי הכתיבה היסודית, מראשית תקופה המקראית, כתיבה חסרה הייתה, וכמו הניכר בכתובות שהתגלו מימי הבית ראשון לדוגמא.
מושג ניקוד/נקודות, טרם נודעו בעולם (אינו נוגע לשאלת מוצא מקורם, אלא לזמן גילויים), לכן האותיות אהו"י כאימות קריאה חדרו בשלב מסוים, אשר שימשו במקום ניקוד המקובל אצלנו היום.
במילים אחרות, כל עיקר טעם אימות קריאה, הינו דווקא בשביל ללמד ולהורות קריאה והגייה נכונה (הַכֹּ֥ל בִּכְתָ֛ב מִיַּ֥ד יְיָ֖ עָלַ֣י הִשְׂכִּ֑יל - עפ"י רוה"ק).
נמצא אפוא שההיגיון נותן, לא לשלב אימות קריאה, אלא במקום אפשרות של טעות קריאה, הגייה וביטוי.

כעת נבדוק דוגמאות אלה הנשארים לעיל;

בראשית
לז:ח מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל
"משל" ללא וי"ו, מסתמא תיקרא מָשָל, ע"ד "משל ומליצה", "וידבר שלשת אלפים משל", אך קריאת "תמשל" אינה קרובה לטעות כ"כ.

ישעיהו
כד:ג וְהִבּ֣וֹז תִּבֹּ֑ז
"והבז" חסר, מסתמא תיקרא וְהַבָּז, ע"ד: וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז. אך "תבז" רחוקה יותר מטעות.

ירמיהו
ב:יג בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙
כאן ההסבר מבואר מאיליו. מאחר שכבר גילה הקריאה הנכונה, ומילא "בּאׁרוֹת" ראשונה, הרי ממילא בּאׁרֹת שנייה, ודאי ידועה קריאתה. הרי כפל לשון הוא: לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים...

לו:כט בֹּֽא יָב֤וֹא
"יבא" עלולה להיקרא יבִא חרוקה, וכבמדבר פרק ו פסוק י, תהלים פרק עח פסוק כט, שיר השירים פרק ח פסוק יא, קהלת פרק יב פסוק יד, דניאל פרק יא פסוק ח. "בא" בטוחה קריאתה יותר.

תרי עשר
עמוס:ו:ב גְּבוּלָ֖ם מִגְּבֻלְכֶֽם
מלכים א פרק ה פסוק לב: וּבֹנֵ֥י חִיר֖וֹם וְהַגִּבְלִ֑ים...

מיכה:ב:ו תַּטִּ֖פוּ יַטִּיפ֑וּן
"יטפון" הייתה נקראת יִטְּפוּן.

קהלת
ה:ד תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר
בדניאל פרק ו פסוק טו: הֲוָ֥א מִשְׁתַּדַּ֖ר לְהַצָּלוּתֵֽהּ...

נוסיף עוד, כי יסוד הזה עשוי הוא לשמש גם יישוב כללי, אל מקרים רבים, בהם אותם תיבות ממש, מופיעות פעמים מלא לפעמים חסר.
משל הדיוט, להבדיל, למחבר ספר בימינו בלתי מנוקד, ויש בו מילים רבות קשות, אשר קריאתם מסופקת, לכן ניקד מקצת אותם תיבות קשות, כדי שידעו המעיינים אופן הגייתם אל נכון. הרי מסתמא א"צ לנקד כל אותם מילים בעצמם, מפני שמספיק גילוי הקריאה הראויה אצל מקצתם, ללמד על כולם.
אף כאן, למשל "עשרן/עשרון" הנ"ל, מופיע עתים מלא עיתים חסר, כמו מילים רבות אחרות כיו"ב, כי יבואו המלאים ויגלו דין החסרים.
אגב, עשרן/עשרון עצמה, הנה לא מצאנוה חסר אלא בישנה וי"ו בראשה: ועשרן, היינו בשמות פרק כט פסוק מ, במדבר פרק כח פסוק יג. "עשרון" לבדה היא לעולם מלא. רק כשישנה וי"ו בראשה, הרי פעמים מלא לפעמים חסר. גם ממצא זה, הינו מסייע לדברינו הנ"ל, לעיל בהודעה הקודמת.

דוגמאות נוספות של מלא - חסר, באותה התיבה, המופיע פעמיים או יותר, באותם פסוקים (רובם מהרב רז"ק שליט"א):
לשתת/לשתות - פ' חיי שרה
תלדת/תולדת - סוף פר' חיי שרה וריש תולדת
הקל/קול - פרשת תולדֹת
מַצת/מצות - פרשת קדש לי
בכר/בכור - פ' והיה כי יבִאך

נא לתקן הכותרת - רצופות!

בראשית כו יח
ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו

רשימה מסודרת של מעל מאתיים וחמישים דוגמאות כנ"ל, מצ"ב, מהרב מ"א שליט"א, בעל אתר: https://www.basehasefer.com/#/
"בייס-הספר" משמשת תוכנה נהדרת, מיוחדת ונדירה, לחקר תנ"ך, בכתיב וניקוד, טעמים ותרגום (ללא תשלום). מומלץ!