"כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל" (במדבר כא,] ה)

[כדכד]

גם על "ואין מים" וגם על "ונפשנו קצה" יש מונח זקף קטון ולכאורה תמוה כי הוא טעם מפסיק ועל "ואין מים" מובן שיש הפסק כי טענו שאין לחם ואין מים ודבר נוסף שנפשם קצה אבל "בלחם הקלקל" הוא המשך ישיר של "ונפשנו קצה" אז מדוע הטעם מפסיק ואינו מחבר?

[במסתרים]

1. א"א לבוא ד' תיבות בסוף פסוק בלי מפסיק.
2. אם באו מרכא טפחא מרכא ס"פ ג"כ היית מקשה? זקף הוא כמו טפחא.

[כדכד]

1. המפסיק לא צריך להיות דווקא בין "קצה" לבין "בלחם". הרי נפשם קצה בלחם ואם המפסיק היה אחר "נפשנו" ו"קצה בלחם" בטעם מחבר היה נראה לי יותר.
2. עד היום ידעתי שזקף קטון יותר מפסיק מטפחא ואילו היה מרכא טפחא מרכא או מרכא טפחא מונח לא הייתי מקשה כי יש יותר הפסק בין "מים" ל"ונפשנו" לבין "קצה בלחם"
וכ"כ כת"ר בעצמו

הזקף שעל השעיר מפסיק יותר מן הטפחא שלאחריו, ועפ"ז אומרים הטעמים:
והקריב... השעיר.
אשר עלה עליו הגורל לה'.

אילו היה רביע על השעיר היה משמעו להקריב לה'.

לגבי אתנחתא אין טפחא מפסיק כלל.[

/quote]

[במסתרים]

הקלקל תואר הלחם ופשוט שהם מתחברים.

טפחא וזקף בדרגא אחת, ובד"כ יש זקף לפני טפחא ואז הזקף מפסיק יותר כי הוא קודם (כמו בכל טעם שבא פעמיים, ראשון ראשון גובר).

כאן כבר הפסיק הזקף ב"מים" ונשאר "ונפשנו קצה בלחם הקלקל" אומרים הטעמים:
ונפשנו קצה, בלחם הקלקל.

(המפסיק בלחם הוא רק מפני שלפני ס"פ יש תמיד טפחא חוץ מ"ענה בי", ואינו מפסיק בתוכן אלא לענין הטעמים.)

[כדכד]

יישר כח
בעצם לדברי מר זקף קטון וטפחא מפסיקים בשווה אלא שתמיד אחר זקף בין זקף ובין טפחא מפסיקים פחות מהראשון?
א"כ בזה מיושבת תמיהתי
לא הבנתי מ"ש בתחילה ש"הקלקל" תואר הלחם. פשוט שזה כך. מה שרציתי להציע הוא להפסיק בין "ונפשנו" לבין "קצה".