צַפּוֹן = סַבּוֹן וכך ניקודו

[צופה_ומביט]

צַפּוֹן = סַבּוֹן

בש"ס נזכר כמה פעמים החומר מעביר הצבעים "צפון", והוא הוא "סבון" המוכר לנו.
ובכן, כיצד מנקדים אותו?
- בדיוק כמו ניקוד המילה "סַבּוֹן".
כך: צַפּוֹן.

ואפרט בס"ד:

ניקוד הפ"א:
ראיתי מנקדים אותו בפ"א רפה.
ולכאורה הוא טעות, וצ"ל בפ"א דגושה, שכך הוא ביוונית [sapon) Σαπων)], ולטינית [sapo].
ובערוך (ערך 'ספן ד') גרס בש"ס "ספון" [והביא שנוסחת ס"א 'צפון'], וכתב שבלע"ז הוא ספונ"י [כך הוא ביוונית עד היום: Σαπούνι (Sapoúni), וכן באיטלקית: sapone], ובלשון ישמעאל צבאון [צאבון] [صابون (sabun)].
בכולם האות פ/ב דגושה.
יש לזכור שבערבית צ' נשמעת כמו ס' עמוקה, ופּ' דגושה נשמעת כמו בּ' דגושה, ולכן אצלם "צַפּוֹן" נשמע כמו "סַבּוֹן".
[ובאמת לכאורה עצם האות בּ' במילה זו אצלנו "סבּון" - במקום פּ' במילה המקורית "ספּון" (שכך נכתבה בגמרא כנ"ל, בפ"א) - היא בהשפעת הערבית, שהוגה פּ' כמו בּ'. בגרמנית וצרפתית קרה שינוי לכיוון השני, בגרמנית הפֿ רפה, seife (זֵייְף), ובצרפתית הפכה אותה פֿ רפה לבֿ רפה, savon (אגב, בשתיהן אין / לא נשמעת ן' בסוף המילה, וכמו בלטינית. בגמרא המילה כתובה עם ן' בסופה, מה שמוכיח לכאורה שזהו תעתיק מיוונית דוקא). אבל אין סיבה לחשוב שהגיית המילה בחז"ל/בגמרא קשורה להגייתה הגרמנית-צרפתית דוקא (שממילא נקרא אותה בפֿ רפה)].
עריכה: ראה להלן שכ"ה גם במסורת קריאת מילה זו בפי יהודי תימן: הפ"א דגושה.

ניקוד הוא"ו:
לגבי ניקוד הו' ראיתי (בעוז והדר מתיבתא נדה סב, א) שיש שניקדו בשורוק, "צפוּן", ולכאורה אינו נכון אלא צ"ל בחולם, "צפוֹן", (וכך ניקדו בעצמם במקו"א).
אמנם בערבית הוא כנ"ל "צַאבּוּן" בשורוק, וצ"ע האם יש ללמוד מזה למילה שבגמרא.
[פירוש: הלע"ז שציטטו חז"ל (בכ"מ, וגם כאן) לכאורה הוא יוונית/רומית, ולא ערבית, (והכתיב "צפון" בפ' - ולא ב' - יוכיח). אבל אולי הגו חז"ל את המילה הלועזית (בכ"מ, וגם כאן) בהשפעת הגיית האזור, במידה מסוימת].
עריכה: ראה להלן שאכן מסורת קריאת מילה זו בפי יהודי תימן היא: "צַפּוּן", בשורוק.
ואולי הוא בהשפעת הערבית [ואינו מעיד על הגיית המילה בפי חז"ל], וצ"ע.

ניקוד הצד"י:
לגבי ניקוד הצ', עוז והדר ניקדו משום מה בקמץ, ולכאורה צ"ל בפתח. כי צפון אינו אלא סבון כנ"ל, ובכל השפות הוא בתנועת A ולא O.
עריכה: ראה להלן שכ"ה גם במסורת קריאת מילה זו בפי יהודי תימן: הצד"י פתוחה.

ניקוד הלע"ז שמביא רש"י למילה זו:
רש"י בב"ק קא, א פירש/תרגם צפון לצרפתית "שוון", ויש לקרוא דבריו בש' שמאלית ובחולם [וכן ניקדו בתלמוד בבלי המנוקד עוז והדר], וכך הוא בצרפתית: savon.
וממילא כך יש לקרוא גם ברש"י בנידה סב, א שפירש/תרגם "שבו"ן", ש' שמאלית וב' רפה [וגלבי הב' בוודאי יוכיח עליו רש"י בב"ק הנ"ל].
[ועכ"ז לא נראה שעל פי רש"י גם בגמרא יש לנקד בהתאם "צפֿון" (פ"א רפה, הדומה לsavon הצרפתי), דמה לצרפתית ולגמרא, אלא בגמרא בוודאי שהוא צַפּוֹן כנ"ל].
[גם הכסף משנה בהלכות מטמאי משכב ומושב ד, יד כתב: "צפון והוא הנקרא בלעז שאבו"ן". לכאורה יש לקרוא את מילת הלעז הזו שכתב בש' שמאלית. ואת הב' לכאורה בדגש, כי הכסף משנה לכאורה מביא לעז ספרדי או ערבי, ולא צרפתי כרש"י. (אא"כ נאמר שרק העתיק כאן את הלעז מרש"י, אבל לא נראה כן מלשונו)].

נ.ב. האם צפון-סבון הוא בורית?
המוסף הערוך (שם) כתב שצפון הוא לשון יווני ורומי ל"בורית" [המקראי-משנאי], אבל זה צ"ע מהמשנה (ט, ו) וגמרא (סב, א) בנידה.
עריכה: ראה ביאור לזה בהודעה הבאה.

[צופה_ומביט]

נ.ב. האם צפון הוא בורית?
המוסף הערוך (שם) כתב שצפון הוא לשון יווני ורומי ל"בורית" המקראי, אבל זה צ"ע מהמשנה (ט, ו) וגמרא (סב, א) בנידה.

אחד מחכמי הפורום שליט"א הפנה אותי באישי ליביע אומר ח"ד סימן כז אות ז שעמד ע"כ וכתב מחמת כן שבלשון משנה בורית אינה סבון שלנו, ומה שיש שכתבו ש'צפון' [ומה שתרגמו רש"י 'שבון'] הוא ['זייף' והוא] 'בורית', הכוונה שבלשוננו נקרא בורית, ולא שזהו הבורית המקראי-משנאי.
והביא שם תשובת הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד סימן קלט) שכתב "ורחיצת הידיים בבורית וזולתו", וכתב ע"ז היבי"א שבוודאי במקור הערבי היה כתוב 'צאבון' והכוונה לסבון שלנו, אלא שהמתרגם לעברית תרגם 'בורית', וכנ"ל משום שבלשוננו העברית כיום קוראים כך לסבון.

ובאמת גם המוסף הערוך לא כתב שצפון הוא לשון יווני ורומי לבורית המקראי [ומה שכתבתי מילה זו לעיל בשמו אינו ציטוט, אלא כך הבנתי דבריו לפום ריהטא], ואף לא המשנאי, אלא כתב בסתם שצפון [ומש"כ ע"ז הערוך] "פירוש בלשון יווני ורומי בורית", עכ"ל. וצ"ל שגם הוא התכוון "בלשוננו", דהיינו מה שכהיום - וצ"ל שגם בזמנו - קוראים בעברית 'בורית'.

יישר כוח גדול!

[נטורי קרתא]

בויקימילון:

מצרפתית: savon, במקור מגרמנית: Seife. המילה מצויה גם בתלמוד בכתיב "צפון": ”שונה צבע הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון“ (בבלי, מסכת בבא קמא – דף צג, עמוד ב) מלטינית: sapo. מקור המילה כנראה בגלית, "חומר שומני לצביעת השׂער", והגיע ללטינית דרך הגרמנית העתיקה.

שוב מצאתי שכבר עמדו על כך בפורום:

viewtopic.php?t=6207

ובבלוג בשם "ערביט" יש פוסט שמוקדש למילה הזו:

מילת היום מופיעה לבקשתו של הקורא אלירן פיין זילברג, שכתב לנו:
אשמח להסבר על הביטוי: עִנְדֶ אלְעַרַבּ כֻּלֹּה צַאבּוּן عند العرب كلّه صابون.
אז מילת היום היא –
צַאבּוּן (סאבון) صَابُون וברבים צַאבּוּנַאת صَابُونات – סבון

תזכורת: האות הערבית צאד ص נהגית כמו s גרונית-נחצית.
אין זה מפתיע שהמילה הערבית צאבון אינה ממוצא ערבי, ולכן היום לא נדבר על שורשים.
מה אומרים ויקיפדיה וויקימילון בנושא סבון בעברית?
“מקור המילה בעברית חדשה, מצרפתית: savon, מגרמנית: Seife. המילה מצויה גם בתלמוד בכתיב “צפון”: “שונה צבע הואיל ויכול להעבירו על ידי צפון”. מלטינית: sapo, דרך היוונית: sapon) σαπων). מקור המילה כנראה בגאלית, “חומר שומני לצביעת השׂער”, והגיע ללטינית דרך הגרמנית העתיקה”.
* צַאבּוּן מַבְּשוּר صَابُون مبشور – אבקת סבון
* צַאבּוּן מֻטַיַּבּ صَابُون مطيّب – סבון ריחני
* צַאבּוּן נַאבֻּלְסִי صَابُون نابلسي – סבון שכמי, המפורסם באיכותו שכן המרכיב העיקרי שלו הוא שמן זית.
* פֻקַּאעַת צַאבּוּן فقّاعة صَابُون או בַּאלוּן מִנֶּ אלצּאבּון بالون من الصَّابُون – בועת סבון
* קַאלַבּ צַאבּוּן قالب صَابُون – חתיכת סבון
ומזכירים לי הקוראים מיכה חנונה:
אחד משמותיה של הרקפת הוא צַאבּוּנַתֶ אלרַּאעִי, סבון הרועה כיוון שהשתמשו בפקעת כתחליף סבון.
ויובל ברגר:
صابونة الرّاعي – רקפת, לדברי מורי כמאל ריאן משום שהרועים היו משתמשים בפקעות של פרח זה כסבון.
=-=-=
נחזור לשאלתו של אלירן.
עִנְדֶ אלְעַרַבּ כֻּלֹּה צַאבּוּן عند العرب كلّه صابون פירושו, מיל’: אצל הערבים הכל (הוא בחזקת) סבון.
מסבירים מילונים ערביים-עבריים: ערבים – הכוונה בדואים. המשפט נאמר על מי שאצלו הכל אותו דבר והוא אינו מסוגל להבחין בין איכויות או הבדלים של דברים.
=-=
חיפשתי קצת ברשת, ומצאתי סקירה קצרה של כותב בשם מחמד עבד אלרחמן, מ- “אליום אלסאבע” (אתר חדשות מצרי), 4.9.20
אצל מחמד סדר המילים במשפט הוא: כלה ענד אלערב צאבון كله عند العرب صابون
מחמד מסביר שזהו אחד הפתגמים העממיים המפורסמים ביותר בקרב המצרים בפרט והערבים בכלל. הפתגם נוגע להתייחסות הערבית לדברים ולדרך פירושם.
לפי “ספר המשלים הערביים: בספרותית ובמדוברת” של ראפת עלאם “معجم الأمثال العربية: فصحى وعامية” لـ رأفت علام, הפתגם מתייחס לאדם הבור שאינו מבדיל בין דברים, והכוונה לבדואים תושבי המדבר, שמשתמשים בכל דבר בעל יכולת ניקוי כסבון והם אינם מבחינים בין דברים דומים.
כך גם לפי “מילון המסורות והביטויים המצריים” של אחמד אמין “قاموس العادات والتقاليد والتعابير المصرية” / أحمد أمين.
הפתגם הזה עתיק מאוד והוא שרד את השנים.
יש לציין כי הערבים הם מבין העמים התורמים ביותר בייצורו של הסבון המודרני: הם מייצרים אותו משמן זית או ער או זעתר, והם הראשונים שהשתמשו בסודה קאוסטית ולכן הם ממציאי הסבון המודרני. לאחר מכן התחילו לייצר בעיר חלב בסוריה סבונים ריחניים וצבעוניים, והם נפוצו בעולם הערבי כבר משנת 800 לספירה. הערבים הביאו את ייצור הסבון לסיציליה ולאנדלוסיה, ומשם הוא התפשט לאירופה.
(התרגום שלי. שָלֵו)
אגב ויקיפדיה באנגלית מאשרת את המידע הזה, אך ויקיפדיה בעברית מתעלמת ממנו לגמרי. מעניין.

[צופה_ומביט]

שוב מצאתי שכבר עמדו על כך בפורום:
viewtopic.php?t=6207

ייש"כ, [אני עשיתי חיפוש בתת-פורום דקדוק ומסורה ולא מצאתי, ולא חשבתי לחפש בתת-פורום אחר].
כמדומה שבכ"ז כתבתי כאן יותר מפורט ומבוסס, ויש בזה תועלת.

כן קיבלתי משם חיזוק להגיית הצ' בפתח, פשוט משום שאם היתה בקמץ - לא היה דגש בפ'. ומכוון שהדגש בפ' ברור [לכאורה], מוכרח מזה גם הפתח בצ'.
כמובן זאת באם נזקקים בכלל לראיות ע"ז, ולא פשוט כך מחמת המילה בלע"ז שבכל השפות הס/צ היא בפתח כנ"ל.

[נטורי קרתא]

...ולא פשוט כך מחמת המילה בלע"ז שבכל השפות הס/צ היא בפתח כנ"ל.

לא בכל. בגרמנית הז' היא אמנם פתוחה, וכן ביידיש הונגרית-פולנית, אבל ביידיש ליטאית-רוסית הז' צרויה.

[צופה_ומביט]

כמובן שלא התכוונתי בכל השפות בעולם... התכוונתי "השפות הנ"ל" שאני הבאתי, דהיינו במה שרלוונטי ללשון הגמרא ולעברית...

בויקיפדיה [ולעיל הבאת] שגם בגרמנית הז' בצירי.
בכלל בגרמנית וממנה ליידיש נשמטה ה-ן' בסוף המילה, [בצרפתית יש שם N שנכתבת ולא ממש נהגית, אלא בהגיה הצרפתית הידועה לכגון דא. רש"י עכ"פ הביא מצרפתית עם ן' בסוף].
בלטינית [מה שראיתי בתרגום גוגל ובויקיפדיה, sapo או soap] אין ן' בסוף המילה, אבל ביוונית יש. ובגמרא המילה עם ן' בסופה, מה שמראה שלכאורה לקוחה מיוונית.

ובגרמנית האות האמצעית היא F, פ' רפה, וכמו בצרפתית שהיא V [לא יודע מי ינק ממי, בויק' כנ"ל כתבו שהמקור גרמנית וממנו לצרפתית].
האם אפשר ללמוד מזה ללשון הגמרא שהפ' במילה צפון היא רפה?
לא כ"כ נראה לי.

והוא אשר אמרתי, שלעניין הגמרא חשוב יוונית [ולטינית, וערבית שלקחה מהן, ומאד מוקדם בהיסטוריה, כפי שהבאת לעיל].

[לבי במערב]

ועפהנ"ל יש לעורר ש[ע"פ האמור בקדושין ע, א] ראוי לנקוט בלשון 'צַפּוּן' "דאמור רבנן" או בלשון 'סַבּוֹן' "דאמרי אינשי", אבל לא ב'בורית', שמעוות עלינו את הכתובים.

[נטורי קרתא]

ועפהנ"ל יש לעורר ש[ע"פ האמור בקדושין ע, א] ראוי לנקוט בלשון 'צַפּוּן' "דאמור רבנן" או בלשון 'סַבּוֹן' "דאמרי אינשי", אבל לא ב'בורית', שמעוות עלינו את הכתובים.

כיוצא בזה, במקום "טבלה" תאמר מהיום: טַאבּוּלַה.

[צופה_ומביט]

ועפהנ"ל יש לעורר ש[ע"פ האמור בקדושין ע, א] ראוי לנקוט בלשון 'צַפּוּן' "דאמור רבנן" או בלשון 'סַבּוֹן' "דאמרי אינשי", אבל לא ב'בורית', שמעוות עלינו את הכתובים.

מעלתו [הדייקן עד מאד] חילק בין ניקוד 'סבון' לניקוד 'צפון', וכתב 'צַפּוּן' [בשורוק] ולא 'צַפּוֹן' [בחולם].
מה הסיבה?

לעיל הראיתי כי [מתוך הרלוונטי ללשון חכמים] רק בערבית ניקוד הו' הוא שורוק, ונשארתי בצ"ע האם יש ללמוד מזה ללשון הגמרא.
[באגב, לכן הסתפקתי אם יש ללמוד את ההגיה הנכונה כאן מזו הנקוטה ביד יהודי תימן בזה (שלע"ע איני יודע מהי). דאולי הם נקטו בזה מה שנקטו בפשיטות על פי הערבית שבזמנם].

[לבי במערב]

מה הסיבה? לעיל הראיתי כי [מתוך הרלוונטי ללשון חכמים] רק בערבית ניקוד הו' הוא שורוק, ונשארתי בצ"ע האם יש ללמוד מזה ללשון הגמרא.

כי כל עוד אין מקור אחר (והרי לא ציטט כת"ר את טעמם של עורכי ה'מתיבתא'), אין לכאורה סיבה שלא נלמד מהערבית בזה (כמדומה שגם ביוונית נהגה כשורוק, ולא עיינתי עתה).

כיוצא בזה, במקום "טבלה" תאמר מהיום: טַאבּוּלַה.

לתשומת־לב: ציינתי שתי אפשרויות, ושללתי את השלישית.

[צופה_ומביט]

מה הסיבה? לעיל הראיתי כי [מתוך הרלוונטי ללשון חכמים] רק בערבית ניקוד הו' הוא שורוק, ונשארתי בצ"ע האם יש ללמוד מזה ללשון הגמרא.

כי כל עוד אין מקור אחר (והרי לא ציטט כת"ר את טעמם של עורכי ה'מתיבתא'), אין לכאורה סיבה שלא נלמד מהערבית בזה (כמדומה שגם ביוונית נהגה כשורוק, ולא עיינתי עתה).

יש סיבה, והיא המילה היוונית/רומית. [הרי חז"ל ציטטו כאן מילה לועזית שבימיהם, והיא יוונית ולא ערבית (וציטטו בפּ' המקורי ולא בבּ' הערבי)].
ולכן מאד חשוב לעניין זה לדעת כיצד נהגתה המילה ביוונית דאז, ואם יוכל מעלתו לברר תבוא עליו הברכה.
לכאורה אין סיבה להניח שהיתה שונה, ובפרט שרואים שגם בהשתלשלות להלאה מיוונית נשמר החולם.
לערבית כמדומני יש נטיה להפוך חולם לשורוק.

[צופה_ומביט]

לעיל הראיתי כי [מתוך הרלוונטי ללשון חכמים] רק בערבית ניקוד הו' הוא שורוק, ונשארתי בצ"ע האם יש ללמוד מזה ללשון הגמרא.
[באגב, לכן הסתפקתי אם יש ללמוד את ההגיה הנכונה כאן מזו הנקוטה ביד יהודי תימן בזה (שלע"ע איני יודע מהי). דאולי הם נקטו בזה מה שנקטו בפשיטות על פי הערבית שבזמנם].

בדקתי עכשיו בתלמוד בבלי המנוקד כמסורת תימן ע"י הרב יוסף עמר זצ"ל, ואכן גרסתם: "צַפּוּן".
[צ' פתוחה, פ' דגושה, ו' שרוקה].
כמו בערבית [למעט פּ' (צפון) ולא בּ' (צבון)].
מצ"ב צילומים מב"ק צד, א ונדה סב, א.

__צפון לגרסת תימן 1.pdf

(406.41 KiB) הורד 21 פעמים

__צפון לגרסת תימן 2.pdf

(479.27 KiB) הורד 13 פעמים

[סגי נהור]

למיטב ידיעתי בערבית המוכרת לנו אין תנועת חולם כלל.

[צופה_ומביט]

למיטב ידיעתי בערבית המוכרת לנו אין תנועת חולם כלל.

נו, א"כ בוודאי שהערבית "נאלצה" להגות את החולם המקורי [יווני] במילה זו, כשורוק.
בדיוק כמו ש"נאלצה" להגות את הP המקורי [יווני] במילה זו, ספון, כB, סבון.

ובגמרא לפנינו כתוב "צפון", ובפשטות הוא תעתיק מיוונית, ולא מערבית [שהרי חז"ל הבדילו בין פ' לב'], ובכל כה"ג השאירו חז"ל את החולם כבמילה המקורית [ומדוע שלא ישאירו], ואין לכאורה סיבה להניח שהגיית מילה זו בפי חז"ל היתה בשורוק כמו הערבית.
ובדיוק כמו שאין סיבה להניח שחז"ל כתבו "צפּון" אבל הגו מילה זו "צבּון" כמו בערבית.
והגיית יהודי תימן [בו' שרוקה] אולי היא בהשפעת המילה הערבית [הזהה] שהכירו לאותו הדבר בעצמו, ואינה מעידה שכך הגו חז"ל.

[לבי במערב]

ייש"כ רב על הבירור הנאה.

[איתן]

בערבית ספרותית אכן אין חולם. ודמה בתשכיל(הניקוד הערבי) מקבילה לקובוץ או שורוק בניקוד שלנו.
אך בערבית מדוברת יש גם חולם. למשל מילה لُون - צבע בערבית המדוברת כאן בא"י יהגו כ"לוֹן" עם חולם.
לא יודע מה קורה עם ניבים אחרים של ערבית מדוברת.

[צופה_ומביט]

יביע אומר ח"ד סימן כז אות ז שעמד ע"כ וכתב מחמת כן שבלשון משנה בורית אינה סבון שלנו, ומה שיש שכתבו ש'צפון' [ומה שתרגמו רש"י 'שבון'] הוא ['זייף' והוא] 'בורית', הכוונה שבלשוננו נקרא בורית, ולא שזהו הבורית המקראי-משנאי.
והביא שם תשובת הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד סימן קלט) שכתב "ורחיצת הידיים בבורית וזולתו", וכתב ע"ז היבי"א שבוודאי במקור הערבי היה כתוב 'צאבון' והכוונה לסבון שלנו, אלא שהמתרגם לעברית תרגם 'בורית', וכנ"ל משום שבלשוננו העברית כיום קוראים כך לסבון.

עקב המשך התכתבות עם אותו חכם שליט"א באישי, עיינתי עוד בדבר זה, ואכתוב מה שעלה בידי לע"ע:

א. בירור כוונת הרמב"ם בתשובה [שתורגמה] "בורית":
א. מתשובה זו של הרמב"ם אין לנו את המקור הערבי, אבל היא נכתבה במקורה בערבית.
ב. הנידון שם הוא רחיצת ידיים בחומרי ניקוי בשבת, וכתוב שם: "ורחיצת הידים בבורית וזולתו מכל מה שלא ישיר השיער הכרחי [בוודאי, בפס"ר] מותר".
ובהלכותיו (שבת כב, יג) כתב הרמב"ם (על פי הגמרא בשבת דף נ): "אסור לרחוץ את הידים בדבר שמשיר את השער ודאי כגון אהלה וכיוצא בו".
ובורית הוא הוא אהלא [ועכ"פ מין ממיני האהלא] כמפורש בגמרא נדה סב, א הנ"ל: "בורית, אמר רב יהודה זה אהלא" (וכך נשארה הגמרא למסקנה עיי"ש).
וא"כ בהכרח שמה שכתב הרמב"ם באותה תשובה - ותורגם "בורית" - אינו אהלא, שהרי התיר לרחוץ בו וכתב שאינו משיר את השיער בוודאי. וממילא מוכרחים דברי היבי"א שכוונת הרמב"ם שם לסבון.
ודלא כמו שטענו עליו הרב הנאמ"ן ותלמידו הרב משה לוי (תפלה למשה ח"א, שבת, עמוד תקפ"ז) שכתב: "יש לומר שדיבר הרמב"ם במין צמח הנקרא בורית בלשון המשנה. ומ"ש ביבי"א שם שא"א לומר כן אינו ברור כ"כ במחכ"ת".
ובאמת שביבי"א לא ראיתי שכתב ד"אי אפשר" לומר כן, אלא כתב: "בלשון משנה אין במשמעות 'בורית' הסבון שלנו, ועכ"פ נראה שהרמב"ם נתכוון לסבון שלנו". אבל לכאורה אכן דברי היבי"א מוכרחים כנ"ל, דהצמח שהוא בורית בלשון משנה - ביארה הגמרא שהוא אהלא, ולגבי אהלא בעצמו כתבה הגמרא בשבת שאסור לרחוץ בו בשבת כי משיר שיער בוודאי ונפסק ברמב"ם להדיא לגבי רחיצת הידיים בו בשבת שאסור, ובתשובה זו לגבי אותה "בורית" להדיא התיר וכתב שאינו משיר שיער בוודאי.
ודוחק לומר שגם כאן הכוונה לאהלא אלא דתרי גווני אהלא איכא (מסקנת הגמרא בנדה שם), ואחד מהם - הנקרא רק אהלא - משיר את השיער בוודאי (ועליו דיברה הגמרא בשבת) ואחד מהם - הנקרא גם "בורית" - לא (ועליו דיבר הרמב"ם בתשובה), שהרי הגמרא והרמב"ם בהלכותיו כנ"ל כתבו לאיסור ב"אהלה" ולא חילקו כלל בסוגי אהלה (והרמב"ם אף כתב "וכיוצא בו"), וכן גם כאן בתשובה שהתיר לא חילק בין סוגי אהלא וכתב בפשיטות להיתר. ומוזר מאד בעיניי לומר שכ"כ חלוקים תרי גווני אהלא בזה (בשם ובטבע ובדין) עד שלא צריך לכתוב זאת בכלל, ופשוט בכל מקום על איזה סוג מדברים גם בלי להזכיר בפירוש.

ב. קושיה בפירוש רש"י והי"מ ברד"ק לפסוק בירמיה:
הפסוק בירמיה (ב, כב):

כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲו‍ֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם ה' אלקים.

פירש רש"י: בורית – נקיון כמו ובר לבב (תהלים כ״ד:ד׳), ויש לועזים [שהוא חומר ניקוי, כלומר:] בורית שאבו״ן בלעז".
וכן הביא הרד"ק: "בורית – י״מ שהוא שקורים לו בלע״ז סבו״ן וי״מ שהוא עשב שמכבסין בו".
וצע"ט כיצד ומדוע פירשו שבורית דקרא הוא סבון, כשהוא נגד ברייתא ערוכה בנדה סב, א, ורש"י עצמו פירש שם שצפון היינו סבון?! [והוא אינו בורית כמפורש שם].
[והמצודות שם (שהולך הרבה בדרך רש"י והרד"ק) אכן השמיט שם את הפירוש שהוא סבון, ופירש בפשיטות כפירוש השני ברד"ק שהוא מין עשב].
ואף שלשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד, השאלה היא איזו סיבה בעולם יש להניח בפשיטות שכשכתוב במקרא "נתר ובורית" ובמשנה "נתר ובורית" לאו היינו הך, אלא חכמים שינו לשונם בזה? ומה שהם קוראים צפון - שלהדיא אינו בורית - זהו דוקא בורית המקראי. מה דחק את רש"י להניח כן ולפרש בורית שבמקרא שהוא ניהו סבון? פליאה דעת ממני נשגבה.
מה בעניין ובהקשר של הפסוק מוכיח שמדובר בסבון יותר מבאהלא של הגמרא? הרי נתר ובורית מעבירים כתמים, יהיה הפירוש בורית אשר יהיה. ובזה עוסק הפסוק ובזה עוסקת המשנה והגמרא. כך שמבחינת הפסוק עצמו אין שום ראיה מהי בורית, ובזה יש לנו ברייתא עם גמרא מפורשת שהכוונה לא לסבון אלא לאהלא. ולא עוד אלא שהסמיכות נתר ובורית הן בפסוק והן במשנה מטים שהכוונה בפסוק היא כמו במשנה.
וכתב לי אותו חכם שליט"א באישי, דבפסוק טעמא רבא איכא לפרש כרש"י, שהרי הגמרא מדברת על העביר נתר ובורית ולא עבר צפון ועבר, ואם נפרש כן בפסוק הרי יש תקוה לירושלים - שתכבס בצפון! והפסוק משמע שאין לה תקוה, ולעולם נכתם עוונה, אולי לכן פירש"י שכאן מדובר על החומרים החזקים ביותר שיש שגם הם לא יועילו, והיינו צפון. עכ"ד. [ופירשו כן על בורית ולא על נתר, כי לשון הפסוק משמע שנתר ובורית נאמרו בדרך לא זו אף זו].
ועניתיו ע"ז שאמנם הרעיון יפה, ואני שומע, אבל ק"ק לי אדרבה, מה אכפת לרש"י להשאיר לכנסת ישראל פתח תקוה... בדר"כ רבותינו חיפשו לפרש להיפך. [נפלה לא תוסיף - קום בתולת ישראל!]. תשובתו היתה: רבותינו שבמערבא מפרשי לה הכי, לא כל רבותינו, ופשט הפסוק שם שאין שום סיכוי, לכן פירש רש"י מה שפירש על פי פשוטו. עכ"ד [וצ"ל שהיה ברור לרש"י שכבר בימי המקרא השתמשו בסבון, ולפי ויק' אכן כך הוא].
וראה עוד מה שאכתוב בזה בהודעה להלן בעז"ה.

[ר_חיים_הקטן]

viewtopic.php?t=6207

[צופה_ומביט]

ב. קושיה בפירוש רש"י והי"מ ברד"ק לפסוק בירמיה:
הפסוק בירמיה (ב, כב):

כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲו‍ֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם ה' אלקים.

פירש רש"י: בורית – נקיון כמו ובר לבב (תהלים כ״ד:ד׳), ויש לועזים [שהוא חומר ניקוי, כלומר:] בורית שאבו״ן בלעז".
וכן הביא הרד"ק: "בורית – י״מ שהוא שקורים לו בלע״ז סבו״ן וי״מ שהוא עשב שמכבסין בו".
וצע"ט כיצד ומדוע פירשו שבורית דקרא הוא סבון, כשהוא נגד ברייתא ערוכה בנדה סב, א, ורש"י עצמו פירש שם שצפון היינו סבון?! [והוא אינו בורית כמפורש שם].

ראה המשך הדו"ד בהודעה הקודמת.

וכעת אוסיף בעז"ה:
שוב ראיתי את הפסוק במלאכי ג, ב "וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים", ושם פירש רש"י: "בורית – עשב הוא שמעביר את הכתם, בלעז אַרְבְּא שַווֹנַייְרְְא. ולשון בֹרית – דבר המטהר והמצחצח, כמו: ברי לבב (תהלים ע״ג:א׳)".

וצ"ע שלא פירש כמו בירמיה שהוא שאבו"ן בלעז.
ומצד הטעם שכתב אותו חכם שליט"א לעיל - הרי גם כאן הוא כן, שהרי מדברים על הקב"ה וכוחו הגדול, וכי נמעיט ח"ו מכוחו של הקב"ה לומר שהוא רק כבורית של לשון חכמים ולא כצפון-סבון החזק ממנו? ח"ו לומר כן. וכל עיקרו של הפסוק לא בא אלא לומר שאין כמוהו ומי יעמוד בכוחו, ושאין שום דבר שיכול לעמוד מולו, ואם הפסוק דיבר רק על בורית ואילו סבון חזק ממנו - הרי יש כאן סתירה בפסוק. וצ"ע.

ואולי טעמו של רש"י כאן שהפסוק בעצמו הגביל ואמר כאן "בורית מכבסים", ולא "בורית" סתם, וידע/הבין רש"י שדרך הכובסים היתה להשתמש בבורית ולא בסבון. אמנם זה יסביר את רש"י, אבל ישאיר את הפסוק עצמו בצ"ע, שהמעיט מכוח הקב"ה ח"ו, וצ"ע.

לא זו בלבד, אלא שגם הפסוק בירמיה הרי מדבר על כיבוס, "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית", ופשוט שבכה"ג אין צורך לומר "בורית מכבסים" כי בזה עסקינן, וממילא אין שום דיוק שכאן מיירי בבורית אחרת מבמלאכי, ואדרבה, אם דרך הכובסים היא לכבס בבורית ולא בסבון, מדוע כאן לפרש שהכוונה לסבון דוקא.
ומצד הטעם הנ"ל של משמעות הכתוב שאין חומר יותר חזק - הרי חזינן שאינו מוכרח, מהפסוק במלאכי שלא חש לזה. וצ"ע.

ואולי היתה לרש"י ראיה שבורית של לשון חכמים אינה חזקה מנתר, והפסוק בירמיה אומר בורית אחר נתר בלשון "לא זו אף זו", וממילא הוכרח רש"י לפרש שם בורית כ"סבון".
ועדיין אינו מניח את דעתי, כי בגמרא בנדה סב, א חזינן שעצם ההעברה של סממנים בזאח"ז כוחה חזק להעביר כתמים, אף כאלה שלא עברו בסממנים הראשונים, וגם חזינן שם שאין בזה נפק"מ בסדר המינים שנעביר. וא"כ מנ"ל לדייק מלשון הפסוק שבורית חזקה מנתר, הפסוק סדר אחד נקט מתוך כמה שאפשר, והעיקר הכוונה שגם אם תכבסי בחומר אחרי חומר ותרבי בהם, לא יעבור הכתם.
ועיקר כוונתי, שכדי לאפוקי ממה שמפורש בחז"ל שבורית אינו סבון ולהניח שבלשון מקרא אינו כן - צריך הכרח חזק וברור, וכאן לכל היותר הוא דיוק קלוש, לכאורה.
וקל וחומר כשבמקום אחר במקרא מפרש רש"י בעצמו שבורית הוא עשב, מה הביא את רש"י לפרש כאן אחרת, ולהכניס עצמו בקושיה?
צ"ע.

[צופה_ומביט]

נ.ב. האם צפון הוא בורית?
המוסף הערוך (שם) כתב שצפון הוא לשון יווני ורומי ל"בורית" המקראי, אבל זה צ"ע מהמשנה (ט, ו) וגמרא (סב, א) בנידה.

אחד מחכמי הפורום שליט"א הפנה אותי באישי ליביע אומר ח"ד סימן כז אות ז שעמד ע"כ וכתב מחמת כן שבלשון משנה בורית אינה סבון שלנו, ומה שיש שכתבו ש'צפון' [ומה שתרגמו רש"י 'שבון'] הוא ['זייף' והוא] 'בורית', הכוונה שבלשוננו נקרא בורית, ולא שזהו הבורית המקראי-משנאי.
והביא שם תשובת הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד סימן קלט) שכתב "ורחיצת הידיים בבורית וזולתו", וכתב ע"ז היבי"א שבוודאי במקור הערבי היה כתוב 'צאבון' והכוונה לסבון שלנו, אלא שהמתרגם לעברית תרגם 'בורית', וכנ"ל משום שבלשוננו העברית כיום קוראים כך לסבון.

ובאמת גם המוסף הערוך לא כתב שצפון הוא לשון יווני ורומי לבורית המקראי [ומה שכתבתי מילה זו לעיל בשמו אינו ציטוט, אלא כך הבנתי דבריו לפום ריהטא], ואף לא המשנאי, אלא כתב בסתם שצפון [ומש"כ ע"ז הערוך] "פירוש בלשון יווני ורומי בורית", עכ"ל. וצ"ל שגם הוא התכוון "בלשוננו", דהיינו מה שכהיום - וצ"ל שגם בזמנו - קוראים בעברית 'בורית'.

וכעת ראיתי בשו"ת גינת ורדים או"ח כלל ג סימן יד שגם עמד בשאלה זו וכתב שכך רגיל בלשון הפוסקים, וזה לשונו:

[מצטט מבנימין זאב:] 'וכן נמי ברוחץ בבורית שממחה אותו בידיו נעשים מים והוה ליה נולד ואסור' עכ"ל [הבנימין זאב, עיי"ש]. ובורית דמשתעי ביה הכא הוא מה שאנו קורין בלעז שאבו"ן, ואע"ג דבפרק ט' דנדה (סב, א) גבי שבעה סממנים שמעבירין על הכתם ואחד מהם הוא בורית, כפי מה שפירש בו התלמוד הוא מה שנקרא בלשון ערבי ג'אסול שהוא צמח האדמה, וכן בשאר דוכתי דמייתי תלמודא לישנא דבורית כן הוא פירושו, מ"מ הפוסקים ז"ל נשתמשו בשם זה גבי השאבו"ן, כשיטת המפרשים שפירשו הכתוב (ירמיה ב, כב) 'ותרבי לך בורית' שהוא השאבו"ן. גם מור"ם בהגהותיו או"ח סי' שכ"ו (סעיף י) כתב שאסור לרחוץ בשבת בבורית שקורין זי"ף בל"א [בלשון אשכנז], ושאלתי מחכמי אשכנזים פירוש דבר זה ואמרו לי שהוא הנקרא בלשון לעז שאבו"ן.

וק"ק לי שבתוה"ד לכאורה עשה מהמפרשים בירמיה בורית=סבון "שיטה" דלא כהתלמוד, וזה פלא.
ואולי כוונתו, דסוכ"ס בהכרח יש איזה ביאור לדברי המפרשים שם [ובאופן שאינו חולק על התלמוד], וממילא עכ"פ כהסבר לשימוש לשון דידן במילה בורית לתיאור סבון [בלבד?] אפשר להביא את אותם המפרשים כמקור, דהיינו מהיכן נשתלשל שימוש זה אצלנו של המילה בורית לתיאור [קבוע של] סבון.