מרדכי ש. כתב:ונראה חילוק בין שני ה'דק'ים: 'דקיק' הוא תרגום לדבר טחון, בסגנון של 'הדק היטב היטב הדק'. ו'דעדק' הוא על 'דק' בלשוננו, כמו 'אדם דק' דהיינו רזה, וכד'.
חילוק יפה.
מרדכי ש. כתב:ונראה חילוק בין שני ה'דק'ים: 'דקיק' הוא תרגום לדבר טחון, בסגנון של 'הדק היטב היטב הדק'. ו'דעדק' הוא על 'דק' בלשוננו, כמו 'אדם דק' דהיינו רזה, וכד'.
מתון כתב:בראשית פרק ד פסוק ז
הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ:
תרגום אונקלוס בראשית פרק ד פסוק ז
(ז) הלא אם תוטיב עובדך ישתביק לך ואם לא תוטיב עובדך ליום דינא חטאך נטיר, עתיד לאתפרעא מנך אם לא תתוב ואם תתוב ישתביק לך:
לפי הנראה התרגום מפרש רק מאמר הראשון של הפסוק, שבתחלה מפרש המילים ואחר כך מבאר הענין שהחטא ישתביק רק ע"י תשובה. אבל מאמר השני: "ואליך תשוקתו וכו'" אינו מפרש כלל. וצ"ע.
...והכי פירושה, לפתח קברך [='ליום דינא'] חטאך שמור, כל זמן שאליך תשוקתו, כלומר, כל זמן שאתה תמשך אחריו, שאז ודאי משתוקק אליך יותר, על דרך ארז"ל משביעו מרעיבו. ועל דרך 'הוי מושכי עון בחבלי שוא וגו' כעבות העגלה חטאה', כי כן דרכו של יצר הרע, כשרואה שאדם ימשך אחריו, ישתוקק היצה"ר אליו יותר, ויסיתהו בכל יום בשחת להפילו.
אי נמי, הכי פירושו, כל זמן שתשוקתו שהיא להכשילך היא 'אליך', כלומר, היא שלך, ואתה מקבלה עליך לעשות רצונו, והיינו 'אם לא תתוב'...
אוצר החכמה כתב:איך המלים למתבר תוקפהון נכנסות במילה ויתעצב?
ויתעצב האדם אל לבו של מקום, עלה במחשבתו של מקום להעציבו, וזהו תרגום אונקלוס.
חיימקה כתב:במדבר פרק כג פסוק כא
לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְקֹוָ֤ק אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ:
תרגום אונקלוס
אסתכלית ולית פלחי גלולין בדבית יעקב ואף לא עבדי ליאות שקר בישראל מימרא דיי אלההון בסעדהון ושכינת מלכהון ביניהון:
יחזקאל פרק טז פסוק טו
וַתִּבְטְחִ֣י בְיָפְיֵ֔ךְ וַתִּזְנִ֖י עַל־שְׁמֵ֑ךְ וַתִּשְׁפְּכִ֧י אֶת־תַּזְנוּתַ֛יִךְ עַל־כָּל־ עוֹבֵ֖ר לוֹ־יֶֽהִי:
רש"י
וכל משל הזה על עגל המדבר ועל שאר עכו"ם שעבדו שבטו של דן במדבר כמו שכתוב כל הנחשלים אחריך (דברים כה) ומצינו בפסיקתא זה שבטו של דן שהענן פולטו שהיו כולם עובדי עכו"ם:
מה פשר דבר?
חיימקה כתב:במדבר פרק כג פסוק כא
לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְקֹוָ֤ק אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ:
תרגום אונקלוס
אסתכלית ולית פלחי גלולין בדבית יעקב ואף לא עבדי ליאות שקר בישראל מימרא דיי אלההון בסעדהון ושכינת מלכהון ביניהון:
יחזקאל פרק טז פסוק טו
רש"י
וכל משל הזה על עגל המדבר ועל שאר עכו"ם שעבדו שבטו של דן במדבר כמו שכתוב כל הנחשלים אחריך (דברים כה) ומצינו בפסיקתא זה שבטו של דן שהענן פולטו שהיו כולם עובדי עכו"ם:
מה פשר דבר?
ראה כאן.הא לחמא עניא כתב:איפה המקור לווארט הידוע של אחד מהצדיקים הקדמונים על הפסוק שבפרשת השבוע יין ושכר אל תשת ששם מרומזים כל הזמנים הק' ששותים יין . .
מעט דבש כתב:כתב ב'פסיקתא זוטרתא' (במדבר כח, כו):
"אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר ז"ל חזרתי על כל עניני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת. ורבותינו ז"ל קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות והוא לשון תרגום דאמר אנקלוס הגר (במדבר שם) בעצרתכון".
וברמב"ן (ויקרא כג, לו):
"וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן".
נשאלתי במדינת ליטא מפני מה נקרא חג שבועות בשם 'עצרת', והלא לא נזכר בתורה שם עצרת רק בשמיני עצרת (במדבר כט, לה). והשבתי בשלשה אופנים. אופן אחד הוא על דרך הפשט, הלא נראה בכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא ברוך הוא, האחד הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני, בפסח אכילת מצה ודומיהן, והב' הוא איסור עשיית מלאכה. ובחג שבועות אינו כן, רק מצוה אחת, דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה, ועל זה נקרא בשם 'עצרת':
אופן הב', לפי שאנו רואים בחוש השכל שכל הימים טובים נקרא שמותן על שם המאורע, דהיינו על שם מצות הנוהגות, וכן שאר מועדים, מה שאין כן יום שבועות אין נקרא על שם המאורע רק על שם מצות הספירה. והנה צריך להבין מפני מה נקרא יום טוב (ההוא) [הזה] על מצוה שעברה. מפני שהוא כמו סיום מצוה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל תיתי לי דכד מסיימי וכו', וכמו שבאיזה סיום מסכתא אזי גדול מאוד השמחה ועושין סעודות גדולות (שיהש"ר א, ט; קה"ר א, א), כמו שראינו באיזה אנשי מעשה אשר תורתם אומנתם, ובאמת לשמחה זו מה זו עושה הלא כבר עברה המצוה ההוא, אבל הוא מנהג נכון, כמו שפירש רש"י (ויקרא כג, לו) על שמיני עצרת שקשה עלי פרידתכם, למה הדבר דומה לשר אחד שהזמין את המלך עם כל שרי המלוכה על סעודה אחת, אחר הסעודה כשרצה המלך לנסוע לביתו אז אמר למלך קשה עלי פרידתך ממני, על כן עצור עצמך עוד בכאן בכדי שלא יפרדו איש מעל אחיו, והוא הדין כאן, לפיכך נקרא שמיני 'עצרת', לפי שכל ימי החג מקריבין כמה פרים וכמה אילים, על זה אנו עושין שמיני עצרת בכדי לעצור עוד השמחה. וזה הטעם גם כן בסיום מסכתא. וזהו גם כן הטעם של החג שבועות שאנו עושין אותו יום טוב על סיום מצות ספירה שזיכה אותנו הבורא ברוך הוא, ועל זה נקרא בשם 'עצרת':
אופן הג', הוא על פי דברי הרמב"ן (ס' האמונה והבטחון פי"ט) שפירש על פסוק (שיר השירים ח, ד) 'מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ', ופירש כשמגיע לאדם איזה התעוררות של יראה ואהבה להבורא ברוך הוא אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצוה, דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה. כי ידוע שהתעוררות הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה, ונקרא בחינת נשמה, אזי צריך האדם להלבישה בגוף, בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום, כידוע למביני מדע. וזה פירוש הפסוק מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד 'שתחפץ', כי 'חפץ' הוא מלשון כלי, דהיינו ההתעוררות ההוא שבא אל האדם צריך תיכף ומיד כלי, וזהו 'עד שתחפץ', עד כאן לשונו אף שאין זה לשונו ממש. והנה בשעת מתן תורה שהיה בוודאי לישראל אז התעוררות גדולה, ולא היה להם עדיין שום מצוה לעשות להתעוררות כלי, מוכרח לומר שהיו מקיימים מצות הגבלה שהזהיר משה רבינו עליו השלום שלא ליגע בהר (שמות יט, יב) והם היו נעצרים מליגע, וממצוה הזה היו עושים כלי להתעוררות, ועל שם זה נקרא בשם 'עצרת':
אני בדקתי עשרות כתבי יד וקטעי גניזה, ואין בהם תרגום לברכת כהנים. מלבד ספרי תימן מאוחרים, כה"י היחיד שידוע לי שמכיל תרגום הוא כ"י נירנברג, שצוין כבר אצל שפרבר. נוסח ת"א שבכ"י נירנברג זה הוא גרוע ביותר.
עזריאל ברגר כתב:אוחדו אשכולות, שנכפלו כנראה בגלל תקלה טכנית.
ואחר כך היתה תקלה נוספת, שגרמה לבלבול גדול.
השתדלתי לסדר דבר דבור על אופניו, וליתר ביטחון השארתי את האשכול הישן נעול - viewtopic.php?f=46&t=31471
מעט דבש כתב:תיקון קישור בהודעה שלפני:
viewtopic.php?p=221117#p221117
------------
לעצם הענין:
כתב לי אחד מן המומחים לתרגום:אני בדקתי עשרות כתבי יד וקטעי גניזה, ואין בהם תרגום לברכת כהנים. מלבד ספרי תימן מאוחרים, כה"י היחיד שידוע לי שמכיל תרגום הוא כ"י נירנברג, שצוין כבר אצל שפרבר. נוסח ת"א שבכ"י נירנברג זה הוא גרוע ביותר.
'שפרבר' הכונה לספר 'כתבי הקודש בארמית' (יש באוצה"ח).
מעט דבש כתב:(טו, לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת
מה פירוש סיפא דקרא וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת? מהו 'צִיצִת הַכָּנָף'?
[בהודעה קודמת כתבו בזה, ותחלה ארחיב הדברים, ואח"כ אתייחס למה שתלו דבר זה במחלוקת הראשונים].
המלה 'צִיצִת' בלשון הקודש, פירש הרד"ק (ספר השרשים, שורש 'ציץ'):ענף הבגד, מה שנשאר מן הארוג, שהוא נתלה בו, יקרא ציצית, ולפיכך קרא החוטין שצוה הכתוב לתלות בכנף הבגד 'ציצית'
דהיינו, ש'ציצית' במקורו, הוא שם לחוטים שבשפת הבגד, וחוטי הציצית נקראים כן משום שגם הם חוטים התלויים בבגד.
ונמצא, שאפשר לבאר את הפסוק 'וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף' בשתי דרכים:
א) החוטים הלבנים שניתנו בכנף הבגד למצוה, וכרישא דקרא 'וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת' - עליהם יתנו את פתיל התכלת; חוטים אלו נקראים 'צִיצִת הַכָּנָף'.
ב) 'וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף' היינו בכנף הבגד, בחוטים היוצאים ממנו, שם יתנו פתיל תכלת, וכשם שנותנים חוטי לבן בכנף הבגד, כך נותנים פתיל תכלת בכנף הבגד.
ואפשרות שלישית, בין שתי דרכים אלו, הוא פירוש החזקוני:"עַל צִיצִת הַכָּנָף - עם ציצית הכנף; דוגמא עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ (ויקרא כה, לא) פירוש, עם צצית הכנף שהיא לבן יתנו פתיל תכלת וכן אמרו רבותינו".
שתי הדרכים דלעיל קשות; על אפשרות א' קשה למה לא נכתב בקיצור, 'ונתנו על הציצית פתיל תכלת', ולמה הוגדרה כאן הציצית 'צִיצִת הַכָּנָף'.
ועל אפשרות ב' קשה, למה לא נכתב 'ונתנו על הכנף פתיל תכלת'; לשם מה נוספה כאן המלה 'ציצית'.
כאפשרות הראשונה פירש הרמב"ם (הלכות ציצית פ"א ה"ג)נמצאו במצוה זו שני צווים, שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת. שנאמר 'ועשו להם ציצית', 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת'.
וכאפשרות זו פירש גם רש"י (שבת כז: ד"ה כתיב), וכתב: "דהאי כנף קרא יתירא הוא, דהא כתיב על כנפי בגדיהם והוה ליה למכתב ונתנו על הציצית פתיל תכלת", ופירש שלכן דרש רבא (שם) "הכנף - מין כנף" (שאם הבגד הוא של משי, ציצית של משי פוטר בה), "דהכי משמע, ציצית של כנף תהא" (שם ד"ה מין).
דהיינו, שלכן מכונים חוטי הציצית 'צִיצִת הַכָּנָף', להורות שחוטי הציצית הם כמו הכנף - מאותו המין.
כאפשרות השניה משמע בתרגום המיוחס ליונתן עה"ת, שתרגם:
"וְיִתְּלוּן... עַל אַרְבַּעַת אַנְפֵּי גוּלֵיהוֹן דְמִתְעַטְפִין בְּהוֹן לְדָרֵיהוֹן וְיִתְּנוּן עַל אַנְפָּא גוּלְיַתְהוֹן שְׁזִיר דְתִכְלָא"
הרי שתרגם 'כנפי בגדיהם', ו'ציצת הכנף' באותו לשון, ומשמע שבשניהם המשמעות שוה: לתת על כנף הבגד חוטי לבן, ולתת על כנף הבגד תכלת.
וכן פירש הפרי מגדים (באגרותיו הנדפסות בשו"ע, אגרת ד אות צ) בדעת אונקלוס,
ודבריו שם באו בקיצור כדרכו, אך נראה שכונתו כך. דהנה בטור (או"ח יא) כתב "לא יתנהו על החוטין שעושין בשפת הבגד" ונפסק בשו"ע (שם סעיף יא).
ובב"י שם (טז, ב ד"ה ובתוך) הביא לשון הסמ"ג (עשין כו קח ע"ג)וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק, שקורין בלע"ז ליישיד"א, שהרי 'על כנפי בגדיהם' כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד.
ובמוסף הערוך (לר' בנימין מוסאפיה, ערך כרספד) כתב:תרגום 'עַל צִיצִית הַכָּנָף' - 'כרוספדא דכנפא'; 'גדילים תעשה לך' (דברים כב, יב) 'כרספדין תעביד לך'; פירוש, בלשון יוני שפת הבגד.
ולפי"ז פירש הפמ"ג את לשון התרגום "עַל צִיצִת הַכָּנָף" - " עַל כְּרֻסְפְּדָא דְכַנְפָא", שהכונה שאין צריך לחתוך החוטים היוצאים מן הבגד (דלא כטור ושו"ע), אלא יתן פתיל התכלת על חוטים אלו שבכנף הבגד.
עכ"ד הפמ"ג, כפי הבנתי בדבריו.
[ואמנם במוסף הערוך אין נראה שכונתו לבאר כך הפסוק ''וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף", שהכונה לתת את התכלת על שפת הבגד. שהרי הביא גם הפסוק "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ", ושם אין הכונה ל'שפת הבגד', אלא לחוטי הציצית.
אלא כונתו כמו שכתב בפירוש רבנו האי גאון (כלים כז, יב) על לשון המשנה שם 'כרוספדין', וז"ל:"'כרוספדין' לשון יוני, והוא כמין חוטין יתירין היוצאין בבגד משני קצותיו".
ואם כן, גם בפסוק ''וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף" הכונה לחוטי הציצית, הנקראים 'כרוספדין' בארמי משום שהם חוטים היוצאים מן הבגד].
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 37 אורחים