הערות וביאורים בפי' הרמב"ן על התורה

[לעמל יולד]

שמות
ב א
ואע"פ שהיה אהרן קטן נתן השם שמחה בלבו בענין הזה או מרים אחותו מלמדתו
מבואר בדברי רבינו שאהרן היה קטן ממרים, וכ"ה במדרש שמו"ר א יג, מובא בתוספות בכורות ד. ד"ה ואהרן.
אבל יש להקשות ממה שכתב רבינו בראשית י כא "אחי יפת הגדול" - דרך הכתוב ליחס הקטן אל הגדול באחיו ולא אל הנולד אחריו וכן מרים הנביאה אחות אהרן ומשמע שאהרן היה גדול ממרים. וכן כתב רבינו מפורש בפרשת בשלח (טו כ) ואמר אחות אהרן דרך כבוד לו שהוא אחיה הגדול ואחותו הנביאה מתיחסת אליו שגם הוא נביא וקדוש ה' ויתכן שדרך הכתובים ליחס אל גדול האחים וצ"ע.

[לעמל יולד]

שמות
ד כז
"וישק לו" - אהרן נשק למשה כי משה הענו נהג כבוד באחיו הגדול ולכן לא אמר וישקו איש לאחיו
ולעיל מו כט כתב רבינו ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק ידיו וא"כ לכאורה היה דרך כבוד שישק משה לאהרן עכ"פ על ידיו?

(והנה ראב"ע כתב בריש שיר השירים כל נשיקה שהיא בלא למ"ד היא בפה, כמו "וישקהו" (בראשית לג ד). ועם הלמד – ביד או בכתף או בלחי, על פי מנהג המדינות, כמו "ושקה לי" (בראשית כז כו) "וישק לו" (שם, כז), וכן "וישק יעקב לרחל" (בראשית כט יא), ולכאורה לפי זה כל הנשיקה כאן היה ביד בכתף או בלחי, ולמה לא נשק משה לאהרן על ידיו עכ"פ.)

[לעמל יולד]

שמות
ג ה
כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא אע"פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה ומשה בהר היה כי שם עלה שנאמר ויבא אל הר האלהים חרבה (לעיל פסוק א) והסנה היה בראש ההר והנה כלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמו"ר ב יג) וכן ביהושע וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים (יהושע ה טו)
מבואר בדברי רבינו שעצם גילוי השכינה בסנה עשה שיהיה אדמת קודש.
ובת"י כתוב כאן וַאֲמַר לָא תִקְרַב הַלְכָא שְׁלוּף סֵינָךְ מֵעַל רִגְלָךְ אֲרוּם אַתְרָא דְאַנְתְּ קָאִים עֲלוֹי אָתַר קַדִישׁ הוּא וְעָלוֹי אַנְתְּ עָתִיד לְקַבָּלָא אוֹרַיְיתָא לְמַלְפָא יָתָהּ לִבְנֵי יִשְרָאֵל, ולכאורה כוונתו שהטעם שאדמת קודש הם הוא בגלל שעתיד התורה להינתן על ההר הזה. וצ"ע כי הר סיני היה קודש רק בשעת נתינת התורה, ואחריו כבר הותר לגמרי ואין שם קדושה כלשהי, ולמה יהא קדושה מעת הסנה בגלל שעתיד התורה להינתן עליו?

[ליטוואק פון בודאפעסט]

(שמות ג, יט) ולא ביד חזקה כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך לשון רש"י והנכון בעיני, לא יתן אתכם להלוך בדבור ולא ביד חזקה עד שאשלח ידי בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ואח"כ ישלח אתכם, כי כלם באו עליו טרם נתנו אותם להלוך:
ומבואר דמה שהוציאם לא היתה ע"י יד החזקה, אלא ע"י כל המדות ביחד, שלולי זאת לא היה פרעה שולח את ישראל מארץ מצרים.

ולהלן בפסוק כתיב (ו, א) ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו: ומשמע דיד חזקה די בה להוציא את ישראל ממצרים, וצ"ע

[הים הגדול]

אולי בעיקר ביד חזקה אבל בצירוף השאר.

[לעמל יולד]

(שמות ג, יט) ולא ביד חזקה כל עוד שאין אני מודיעו ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך לשון רש"י והנכון בעיני, לא יתן אתכם להלוך בדבור ולא ביד חזקה עד שאשלח ידי בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ואח"כ ישלח אתכם, כי כלם באו עליו טרם נתנו אותם להלוך:
ומבואר דמה שהוציאם לא היתה ע"י יד החזקה, אלא ע"י כל המדות ביחד, שלולי זאת לא היה פרעה שולח את ישראל מארץ מצרים.

ולהלן בפסוק כתיב (ו, א) ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו: ומשמע דיד חזקה די בה להוציא את ישראל ממצרים, וצ"ע

יש להקשות גם יותר, ע"פ מה שכתב רבינו לעיל פסוק יג ואמר ר"א כי שאל משה מה שם יאמר לישראל משמותיו כי באל שדי לא יעשה אותות רק בשם הגדול ואין דבריו נכונים בעיני כי עדיין לא נאמר למשה שיעשה ביציאת מצרים אותות ומופתים גדולים ונפלאים אבל שיצילם מיד מצרים ויעלם לארץ ובשם אל שדי יוכל לבא בלב פרעה להצילם וגם לנצח העמים וכבר הוציא שרה מביתו בנגעים גדולים שהביא עליו ונצח אברהם לבדו המלכים הגדולים וכל זה בעזרת אל שדי השם הנודע לאבות וככה יעשה בבנים וכו'.
ומשמע שלדעת רבינו בעצם היה שייך להוציא את ישראל בלי הניסים הגדולים, ומכאן משמע שלולי הניסים הגדולים עכ"פ לא היה פרעה מוציאם ממצרים.

(ואולי שהקב"ה אמר כן למשה שהוא יחזק ליבו של פרעה וממילא לא ישלחם בלי הניסים הגדולים, וגם זה צ"ב קצת).

[ליטוואק פון בודאפעסט]

זה לא קשה לי.
בתחלה כאשר שאל משה מהקב"ה את שמו, היתה אפשרות שיוציאם ללא יד חזקה וללא מוראים גדולים, עכ"פ כן חשב משה.
ע"ז אמר לו הקב"ה ואני ידעתי כי לא יתן וגו', דהיינו שעכשיו נתנבא שאינו כן, וצריכים יותר מיד חזקה ובטח שלא תספיק 'אל שדי'.

אני שאלתי לאחר הנבואה הזאת.

ובאמת נאמרו כמה מאמרי דרוש לבאר את כל המשא ומתן שבין משה רבינו והקב"ה, והחילוקים שבין הלשונות, ומתי התחיל ה'אקשה את לב פרעה' וסתירות בדברי רש"י בזה ועוד. מראה מקום זה נוגע לכל העניינים האלה.

[הים הגדול]

מנ"ל למשה לדעת הא דולא ביד חזקה קודם שנא' לו (כנ"ל קו' רבינו על הא"ע)

[הים הגדול]

שו"ר מש"כ הרב לפ"ב ותיתי לי שכוונתי לד"ק.

[לעמל יולד]

רק לחדד. זה לשון רבינו להלן ז ג אשר אמר קודם המכות (לעיל ד כא) ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות כענין שאמר (לעיל ג יט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך

[לעמל יולד]

וארא
ו י
והנכון בעיני כי מלת "לאמר" להורות על בירור הענין בכל מקום וידבר ה' אל משה באמירה גמורה לא אמירה מסופקת ולא ברמז דבר ולכך יתמיד זה בכל התורה כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחידות (במדבר יב ח) ולבן אמר כן ליעקב אמש אמר השם אלי לאמר (בראשית לא כט) באמירה ברורה שלא אזיק לכם כי לולי כן הייתי עושה עמכם רע וכן ויאמרו בני ישראל אל משה ואל אהרן לאמר (במדבר יז כז) שהיו אומרים להם כן בפירוש וצועקים להם בגלוי פנים כי המקור לבירור הענין פעם מוקדם פעם מאוחר כמו אומרים אמור למנאצי (ירמיהו כג יז)
וכן כתב רבינו (במדבר כד א ) כי ידבר על ביאור הנבואה יאמר כי למשה רבינו תבא מבוארת כמדבר אל חברו פנים אל פנים שמודיעו דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שנבא לכבוד ישראל שעמד על דברי ה' ועל רצונו וחפצו בכל הענין העתיד לבא לישראל. והנה זה הגדרת מעלת "פה אל פה אדבר" שהדברים מבוארים.
והנה בריש פרשת הסנה כתב רבינו שמשה טרם הגיע למעלתו הגדולה בנבואה, ובריש פרשתנו מבואר בדברי רבינו שהקב"ה הוכיח את משה שהאבות לא ידעו בנבואה את השם אלא קל ש-די, אבל למשה התגלה בשם, ולכאורה צ"ל שהתגלות בשם היה אחרי שמשה שאל מה שמו והקב"ה ענה אהיה אשר אהיה, וא"כ אם מאז התגלה הקב"ה למשה בשם הוי"ה הכתוב היה צריך לומר "וידבר ה אל משה לאמר" כבר בנבואות שהיו אחרי הסנה ולפני פרשיותינו, ולא כתוב לאמר אלא אחרי שהקב"ה אומר וארא אל אברהם וכו'. וצ"ע.
ואולי דעת רבינו שהיה למשה התגלות בשם אחרי ששאל מה שמו, ומאז ועד "וידבר ה' אל משה לאמר" לא היה נבואתו במעלתו הגדולה, ורק אחרי שנאמר וידבר ה' וכו, התנבא במעלתו הגדולה.

עוד יש להעיר שמצינו בנח (בראשית ח טו) וידבר אלקים אל נח לאמר, ולכאורה לפי דברי רבינו גם בנח היה הנבואה בדרגה זו, כי כתוב לאמר, משמע שהיה הנבואה במילים מבוארות? אם כי שם כתוב מפורש וידבר אלקים ולא כתוב את השם, ואולי זה דרגה אחרת בנבואה, ויל"ע.

[לעמל יולד]

וארא
ז ג
ואשר אמר קודם המכות (לעיל ד כא) ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות
ואני תמה, שהלא אם נתנבא משה שבחמש האחרונות יענש פרעה, אזי מוכרח היה עונש זה, ואף אם פרעה היה משחררם בחמש הראשונות היה בא אליו (ודעת רבינו תמיד שהנביא לא יתנבא על עתידות בחטא ועונשו אלא ירמוז)?

[לעמל יולד]

וארא
ז יא
ו"חרטומי מצרים" יכלול את שניהם ולא ידענו גזרת המלה ואמר רבי אברהם כי היא לשון מצרי או לשון כשדי כי לא מצאנו רק בדברי שניהם והקרוב כדברי רש"י (בבראשית מא ח) שהיא מלה ארמית מורכבת חר טמי הנחרים בעצמות.
וקשה שהרי כתב רבינו בראשית מג כ בי אדוני" - לשון בעיא ותחנונים הוא ובלשון ארמית בייא בייא לשון רש"י וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי ואינה דומה אליה כי בייא כולה מלה לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי.
(וכבר ביארנו שם "שכוונת רבינו לשאול שתי קושיות. וקושייתו הראשונה הוא וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי ואינה דומה אליה, טענת רבינו הוא שמוזר לסמוך מילה בלשון אחר ככל שאין לו חבר ומילה אחר בתורה. כי הרי גם רבינו סמך מילותיו על לשון אחר לעיל מ טז, הביא מרבי סעדיה גאון בפירוש סלי חורי. אבל שם כתב רבינו שהוא כמו שכתוב בישעיה "ולא עתה פני יחורו", והנה מצא חבר למילה זו במקום אחר, רק כאן כתב רבינו שהיות ואין למילה דומה לו בתורה מוזר לסמכו על לשון אחר. וכעין כתב רבינו לקמן מט כב, וגם שם כתב "שאין להם חבר בלשון המקרא", וזה כוונתו, שאפשר לסמכו בלשון אחר רק כשיש לו חבר".)

והנה כאן הסכים רבינו לסמכו על לשון אחר אף שאין לו דומה וחבר במקרא?

[לעמל יולד]

וארא
ח יט
רק אמר הירא את דבר ה' שדבר להם משה כן והיתה העצה הזאת בחמלת ה' כי מכת הברד לא שלחו רק להשחית יבול הארץ ולא על האדם על כן יורה חטאים בדרך להצילם ממנה.

ונראה לבאר מה שדוקא במכה זו נאמר התראה זו להורות לחטאים דרך, וכן יש אריכות בפסןקים הירא את דבר ה' וכו', ע"פ המדרש שציטט רבינו לעיל ז' ג' אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד) מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא כך פרעה הרשע כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך.
כי הנה מכת ברד היה ההתרה החמישית, כי בכינים ושחין לא היה התראה בכלל, ולכן היה כאן דגש מיוחד להורות לחטאים דרך, כי מכאן נבדל הירא את דבר ה' מפרעה שלא שם לבו אל דבר ה', שמכאן ואילך הקב"ה הוסיף טומאה על טומאתו.

[לעמל יולד]

וארא
ח יח
ואומר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו ויאכלו המצריים כדכתיב (תהלים עח מה) ישלח בהם ערוב ויאכלם וזהו לשון פדות כטעם נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך

הנה רבינו ביאר בבראשית לב כא, שלשון "אכפרה" הוא מלשון כופר ופדיון. ויש להעיר שלדעת רבינו מה פירוש הפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם, ואמרו עיצומו של יום מכפר. כי לרש"י ניחא שעיצומו של יום מקנח, אבל לרבינו מה כופר ופדיון יש בעיצומו של יום?

ואולי רבינו יפרש הפסוק שהקב"ה אומר שהפדיון והכופר הוא היום עצמו, וזה שייך אף אם לא נתנו את הכופר, אלא עיצומו של יום עצמו נהיה פדיון לחטאים, ולא צריך שישראל יתנו את הכופר כי הקב"ה לוקח את היום כפדיון, והנה ביאור הכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם שהיום יהיה לכופר ופדיון עליכם, והיינו הכפרה יהיה ע"י היום.
ויהיה זה כעין מה שכתב רבינו כאן כי הקב"ה נתן את המצריים כפדיון במקום ישראל, ולא שישראל נתנו איש כופר נפשו, אלא הקב"ה לקח המצריים ככופר ותשלום מול ישראל כטעם נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך. ועדיין צ"ב קצת הבנת הדברים.

[לעמל יולד]

וארא
ט ג
"במקנך אשר בשדה" - התרה אותם בהווה כי רוב המקנה בשדה אבל היה הדבר גם במקנה אשר בבית כמו שאמר (להלן פסוק ו) וימת כל מקנה מצרים
וברש"י בפסוק י כתב "באדם ובבהמה" - ואם תאמר מאין היו להם הבהמות והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד שנאמר במקנך אשר בשדה והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים. והנה רבינו חלק על רש"י, וא"כ נשאר קושית רש"י על רבינו, מאין היו להם הבהמות?

[לעמל יולד]

וארא
ט יא
"ויחזק ה' את לב פרעה" - ויתכן שבמכות הראשונות היו החרטומים מחזקים את לבו להתפאר אצלו בחכמתם ועתה לא באו לפניו ואין עוזר לו ואין סומך באולתו רק עונותיו אשר ילכדונו
יש להעיר שרבינו כתב לעיל ח טו אבל הענין כפשוטו כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, וממילא כבר מאז לא היו מגיעים לפני פרעה, ולא בגלל מכת שחין, וכבר מאז אין עוזר לו ואין סומך באולתו (ולכאורה כוונת רבינו למה שכתב לעיל ז טז שכל זמן היו החרטומים עושים בלהטיהם היה פרעה מתחזק בהם)?

כמו"כ יש להקשות שבכינים גם כתוב לשון ויחזק לב פרעה, ושם החרטומים לא חזקו את פרעה כי לא יכלו לעשות כן בלהטיהם?

[לעמל יולד]

בא
י א
"כי אני הכבדתי את לבו" - הודיע הקב"ה למשה שהוא הכביד את לבם עתה אחרי שפחדו ממנו בברד והתודו על עונם ואמר לו הטעם כי עשיתי כן למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם שידעו מצרים את גבורתי לא שאעניש אותם יותר מפני הכובד הזה

הנה לעיל ז ג כתב רבינו ויש בו שני טעמים ושניהם אמת האחד כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים ולפי מעשיו הראשונים נדון והטעם השני כי היו חצי המכות עליו בפשעו כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג כב ח טו) ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח ט ז) הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו

הנה הנפק"מ בין הטעמים הללו לכאורה שלטעם הראשון ניטל בחירתו כעונש, אבל לטעם השני אדרבה נתן לו הקב"ה את הכח לסבול את המכות, והשאיר את הבחירה בידו, ובהיות שלא רצה לחזור בתשובה בחר פרעה לא לשלחם. וכך בספורנו שם מפורש, ולכאורה דבריו מתאימים לדברי רבינו ורש"י.
ואם כנים הדברים לכאורה לטעם הראשון לא היה לה' להעניש את פרעה מה שלא רצה לשלחם בחמש האחרונות, כי לא היה זה בבחירתו (לולי שנאמר שנענש עבור בחירתו הראשונה שגרם לעונש זה ואכ"מ), אבל לטעם השני ראוי לפרעה להעינש, כי הרי בחר לא לשלחם גם בחמש האחרונות.

אבל ממה שכתב רבינו כאן ואמר לו הטעם כי עשיתי כן למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם שידעו מצרים את גבורתי לא שאעניש אותם יותר מפני הכובד הזה נראה שגם לטעם השני לא נענש פרעה, כי דווקא בטעם הזו כתב רבינו הקשה ה' את רוחו למען ספר שמו וכו', וכאן מבאר רבינו שלא העניש אותם יותר בגלל זה. וצ"ע.
ונראה שעכ"פ אין דעת רבינו כספורנו שהיה הבחירה לפרעה אף לטעם השני, וזכר לדבר יש בסוף דברי רבינו לעיל שגמר דבריו כי לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו, ומשמע שהיה ליבו נתון לה' ולא היה בידו בחירה בזה.

[לעמל יולד]

בא
י יד
"ואחריו לא יהיה כן" - הכתוב מודיע אותנו מדרך הנבואה שאחריו לא יהיה כן וכתב רש"י ואותו שהיה בימי יואל שנאמר בו כמוהו לא נהיה מן העולם (יואל ב ב) למדנו שהיו גדול משל משה אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה שהיה יחד ארבה וחסיל וילק וגזם אבל של משה שלא היה אלא מין אחד וכמוהו לא היה ולא יהיה וקשה עלי מאמר הרב שהרי כתוב (תהלים עח מו) ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה וכתיב (שם קה לד) אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר ואולי יאמר הרב שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל ושאר המינין של יואל גדולים משל משה ואלה דברים בטלים וכו
והנה רש"י ביואל כתב "כמוהו לא נהיה מן העולם לבוא כל המינים בזה אחר זה". וכאן כתב למדנו שהיו גדול משל משה אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה שהיה יחד וע"כ אין כוונתו כאן "יחד" שהיה כל המינים יחד, אלא כוונתו "סך כל המינים יחד שהגיעו בזה אחר זה" (וכמדומני שכבר העירו האחרונים קושיא זו), ואם כן שתיים זו שמענו מרש"י א. שממין האחד ארבה לא היה מזמן משה, ב. בזמן אחד גם היה של משה מרובה, אלא סך הכללי של המינים ביחד (שהגיעו בזה אחר זה) בימי יואל היה יותר ממין הארבה לבד בימי משה.

[לעמל יולד]

בא
יב ה
והסבה בזה כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיהו טז יד-טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז עזרא ו טו נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה

והנה במגילה כתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן ולכאורה המניין שם היה גם לזכרון גאולת מצרים וגם לגאולת בבל, כי מנה את החודש וכינה אותו בשם בבלי. ומשמע מלשון הכתוב ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון שכבר לא יזכרו את גאולת מצרים בכלל רק את גאולת בבל יזכרו, ועכ"פ במגילה נראה שזכרו גם את גאולת מצרים.
ואולי שמעשה המגילה היה לפני שעלו לא"י ועדיין קראו ישראל בשמות גאולת מצרים, וא"כ צ"ע למה הזכירו בשמותם הבבליים.

[לעמל יולד]

בא
יב ו
והנה, כל הזמן הזה [כשר] להדלקת הנרות ולקטרת, שאינן כשרין בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים וקודמין לו
יש להעיר ממה שכתב רבינו בעבודת יוה"כ (ויקרא טז כג) וכן הסדר השנוי במשנתנו (יומא ע) קדש ופשט וירד וטבל הביאו לו בגדי זהב נכנס להקטיר את הקטורת אלא כך הוא הסדר סדר היום בבגדי לבן ואילו ואיל העם והמוספין ואמורי החטאת ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב בטבילה שלישית והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן בטבילה רביעית קטרת חביתים ונסכים ונרות בבגדי זהב בטבילה חמישית מבואר שהקטורת והנרות היו אחרי התמיד של בין הערבים.

[לעמל יולד]

בא
יב ו
אבל על דעתי אין 'תזבח את הפסח' על השחיטה, אבל יאמר "במקום אשר יבחר ה' אלהיך, שם תעשה זבח הפסח בלילה כבא השמש, שהוא מועד צאתך ממצרים", כמו שנאמר (דברים טז א): "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה". ואמר על זו העשייה "ובשלת ואכלת" במקום ההוא הנזכר. והפסח עצמו יקרא 'זבח': (שמות לד כה): "לא תשחט על חמץ דם זבחי" - פסחי.
אבל בגמ' פסחים נט. למדו מיאוחר דבר שכתוב בפסח בין הערביים וערב שפסח נשחט אחרי התמיד, ועכ"פ מוכרח שהגמ' נקט שתזבח על השחיטה קאי.

[לעמל יולד]

בא
יב מב
ואם יהיה חשבון של אותיות רד"ו שמה (בראשית מב ב) מסורת בישראל יתכן שירמוז ליורדים עצמם שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנים ועם י"ז יהיו רכ"ז
הנה מבאר רבינו שחשבון רד"ו לא התחיל מירדת יעקב למצרים אלא מעת מיתת יעקב ויש הפרש של יז שנים בחשבון.

ומו"ר העיר בזה פלאות:
שהרי יש לעם ישראל חשבון השנים מבריאת העולם ועד היום. והנה כמות השנים מבריאת העולם עד אברהם אין מה לדון בכמות השנים כי הכל מפורש בכתובים. ומלידת אברהם עד הירידה למצרים ג"כ אין מה לדון, כי אברהם היה בן ק' בלידת יצחק, ויצחק היה בן ס' כשהוליד את יעקב, ויעקב היה בן ק"ל כשירד למצרים.
גם מיציאת מצרים אין מה לדון, כי שבנין בית ראשון היה 480 שנים מיציאת מצרים, ובית ראשון עמד ת"י שנים, גלות בבל 70 שנה, ובית שני ת"כ שנה, ומאז הכל ידוע במניין גם לאומות העולם.
וא"כ היוצא מדברי הרמב"ן שהוא מאריך את התקופה שהיה בני ישראל במצרים נמצא שהוא מאריך את החשבון מבריאת העולם או בי' שנים או בי"ז שנה.