מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

להתענג על השם - בפרשת השבוע

ביאורים ועיונים, חדושים ובירורים, בתורה בנביאים בכתובים ובתרגומים, ובמפרשיהם, ראשונים ואחרונים, ויבינו במקרא.
יהודה טאוב 3
הודעות: 28
הצטרף: ד' נובמבר 29, 2023 5:14 pm
שם מלא: הרב יהודה טאוב
יצירת קשר:

להתענג על השם - בפרשת השבוע

הודעהעל ידי יהודה טאוב 3 » ג' דצמבר 19, 2023 2:14 am

במדור הזה נשתדל להביא כלים פרקטים - כיצד להרגיש אהבת השם - מתוך תורת ה'


מפתחות לפרק:

יהודה טאוב 3
הודעות: 28
הצטרף: ד' נובמבר 29, 2023 5:14 pm
שם מלא: הרב יהודה טאוב
יצירת קשר:

הדרך לנצל את הרגעים הגדולים

הודעהעל ידי יהודה טאוב 3 » ג' דצמבר 19, 2023 3:15 am

פרשת ויגש

הקדמה: כולם יודעים שכאשר יש אירוע מצער או מפחיד, צריך הרבה כלים כיצד לקבל את האירוע ולהשאר בן אדם שפוי.
היום נלמד על בדיוק דבר הפוך, כאשר זוכה האדם ויש לו אירוע משמח או מאושר, מהם הכלים לקבל את האירוע ולהתרומם.
כיצד זוכים שהאירוע הנפלא ישאיר אותי מאושר לאורך זמן. ישאיר אותי גבוה מעל הקרקע עוד זמן רב.

מה עשה יעקב ברגע הגדול בחייו?

בפרשת ויגש מתרחש המפגש המרגש בין יעקב ליוסף.
לאחר שנים רבות של נתק, במהלכן סבר יעקב שיוסף מת, חוזרים האב והבן ומתאחדים. וכך מתאר הכתוב את המפגש:
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. (בראשית, מ"ו, כט).

באופן מפתיע, הכתוב מתמקד ביוסף, ומתעלם לחלוטין מיעקב. היינו מצפים שתיאור המפגש יתמקד ביעקב, במיוחד לאור התיאור של כאבו העמוק של יעקב על מותו (המדומה) של יוסף:
וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.
וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. (ל"ז, לד - לה).
מדוע, אם כן, התורה מתעלמת מתחושותיו של יעקב?

רש"י מביא דרשת חז"ל שמתמודד עם הקושי:
אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע. (מ"ו, כט).
המעניין הוא שלא מצאנו מהיכן לקח רש"י פירוש זה, ומי הם רבותינו שאמרו שהיה אז קורא קריאת שמע, אבל נאמנים עלינו דברי רש"י הקדוש.
ובספר זכור לאברהם לר"א ברלינר בליקוטים שבסוף הספר מביא שו"ת הגאונים ליק סימן מ"ה, שמובא פירוש זה בשם רבי יהודאי גאון.

אולם, הסבר זה עדיין קשה:
1. מדוע דווקא בשעה כה מיוחדת יעקב אבינו היה צריך לקרוא קריאת שמע? וכי הדבר לא יכול היה לסבול דיחוי של כמה רגעים עד לתום המפגש?
2. כיצד יתכן ויוסף מנשק את אביו באמצע שהוא קורא קריאת שמע, הרי אסור לעשות שום פעולה של הסחת דעת בזמן קריאת שמע?
3. אם הגיע בדיוק באותו רגע זמן קריאת שמע, מדוע יוסף לא קורא גם קריאת שמע, הרי מצווה דאורייתא שזמנה עובר דוחה כיבוד אב ואם?
4. מנין לחז"ל שהיה קורא אז קריאת שמע, אולי בדיוק אז התפלל?

הסברו המרתק של המהר"ל

אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע,
לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקדוש ברוך הוא איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו.
וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקדוש ברוך הוא על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו.
וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקדוש ברוך הוא אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין:


מסביר הברכת פרץ למרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל:
באמת לא היה אז זמן ק"ש כלל, רק עבודת הצדיקים כך הוא, שבזמן שבא לו שמחה ותשועה גדולה מתעורר ליבו תיכף להידבק ביוצרו להללו וליחדו ולהדבק באהבתו ית' אשר חננו וגמלו הטובה הזאת, ולכן באותה שעה שפגע בו יוסף התעורר יעקוב אבינו לקרוא ק"ש לייחד ליוצרו ולקבל עול מלכותו בשמחה ובאהבה, וזה היפך ממש מאנשים הפשוטים אשר בזמן שמחתם אינם יכלים לכוון, ואלו אצל הצדיקים אדרבא בזמן מרום פסגת השמחה אז מכוין בתוקף יותר ויותר בקריאת ק"ש בכלות הנפש.

צדיקים יודעים שיש רגעים מיוחדים בחיים, רגעים בהם הלב עולה על גדותיו מרוב שמחה ואהבה, רגעים כאלה אסור לתת להם לחמוק מהידיים, זמנים כאלו צריכים להיות מיוחדים למזמור לתודה, להתמלאות בהודיה ואהבה לבורא. לכן כאשר לבו של יעקב היה מלא על גדותיו מרוב שמחה על שזכה לפגוש את בנו יקירו, ניצל את ההזדמנות להתמלאות באהבה והודיה לבורא על ידי קריאת שמע.

לתפוס את השער - לפני שהוא נסגר

כך היה דורש השפת אמת (חנוכה תרמ"ו) על הפסוק: "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה". כי לא בכל עת יכולין להודות ולהלל מחמת שהלב סגור וחתום. רק יש עתים שנפתחים השערים בלבות בני אדם. ובאותה עת שנפחים שערי הלבבות אז צריך מהר להיכנס בשערים אלו ולהודות לה'.

כל אחד מאיתנו עובר בחיים רגעים ממש מאירים, זמנים בהם הרגשות גועים מלאים שמחה, אהבה, עונג, שלמות, חמימות, רוחב לב, הכרת הטוב עצומה, רצון להתרפקות על כתף של חבר מרוב אושר. מה עושים באותם זמנים מופלאים? מה עושים שהזמן לא יעבור? מה עושים להמשיך את הרגעים המתוקים האלו לאורך זמן?

מלמד אותנו יעקב אבינו, כך את הרגעים האלו להתחבר למקור, באותם זמנים מופלאים תתאחד עם בורא עולם, תחייה את האמת שממנו הגיע האור העצום הזה ותתחבר אליו. איך מתחברים? על ידי אהבה - אהבה יש לה כוח עצום ונפלא, לאחד שני חלקים להיות אחד (לכן אהבה בגמ' אחד).

יצאה נשמתו באחד

הגמרא במסכת ברכות דף סא/ב מספרת:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו.
היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד, יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.


הקשו המפרשים: כיצד יתכן ויצאה נשמתו במילה אחד, הרי כתוב שהיה קורא ק''ש ותלמידיו שאלו אותו שאלות והוא ענה להם סימן שכבר גמר לקרוא את ק''ש, אז כיצד כתוב שיצאה נשמתו באחד?
וכן הקשה הצל"ח: והנה כיון שיצאה נשמתו באחד א"כ היה כל הויכוח הזה של רבי עקיבא עם תלמידיו באמצע הפסוק של שמע, והדבר תמוה שהתלמידים ידברו עמו להפסיקו באמצע הפסוק, ופשיטא שתמוה על רבי עקיבא שיפסוק באמצע פסוק ראשון?

מתרץ ר' צדוק הכהן מלובלין (וכעין זה במהר''ל):
באחד - רצה לומר על ידי יחוד של מעלה באחד יצתה נשמתו לא על ידי המסרקות של ברזל שכדאי היה שיעשה נס על ידו כדרך שנעשה על ידי חנניה מישאל ועזריה אלא שעל ידי האחד יחוד שם שמים האמיתי שייחד בקריאת שמע על ידי זה יצתה נשמתו. כדרך שאמרו ז"ל במתן תורה בדיבור ראשון יצתה נשמתן (שבת פ"ח ב). שהיחוד הגמור הוא ביטול כל הכוחות וחלקי אלקי ממעל למקורן והרי זה כענין יציאת הנפש מתוך שמחה ומתוך חרדה. וזו היא מיתת נשיקה הידועה.

באור הדברים: ר''ע הגיע לכזאת אהבה לה' יתברך, עד שלא היה עקיבא וה' יתברך אלא נהיה אחדות גמורה, ובזה פרחה הנשמה מהגוף ונדבקה לה'. נמצא שאין הכוונה שמת במילה אחד, אלא בדבקות עם בורא עולם האחד.
אהבה עצומה לבורא עולם יכולה להביא את האדם לתענוג בלתי נתפס, עד שמרוב אהבה ותענוג פרחה נשמתו של ר' עקיבא.

להגיע לאהבת אחד

חשוב מאוד להכיר את עולם אהבה:
ישנם ארבעה סוגי אהבה, נכתבם בקצרה.
אהבת הערב, אהבת המועיל, אהבת הטוב, אהבת האחד.
אהבת האחד - היא אהבת כמים הפנים לפנים בו האדם אוהב את בוראו, לא מחמת הדברים שהטיב עימו, אלא שהדברים האלו הם גילוי בלבד עד כמה ה' אוהב אותו.
הדברים הטובים נהפכים מסיבה לסימן, הם לא הסיבה שאני אוהב, אלא הם הסימן שה' אוהב אותי, שמחמת זה אני רוצה להחזיר לו אהבה.
בדרגה מתוקה זו האדם מחפש לעשות נחת רוח לבורא ובוטח בו תמיד שישמור עליו בכל מצב.
זה הדרגה שצריך להגיע אליה כאשר זוכים לקבל דבר טוב - לקרוא ק"ש להגיע לאחד - לאחדות עם הבורא.
צירפתי כאן קטע קטן המסביר מהו אהבת האחד.

סיפור - עוגיות נשמת
רבי מענדלי לעסקר, אביו של רבי נפתלי מרופשיץ, ידוע היה בהתלהבותו האדירה לגבי כל דבר שבדקדושה. אך גולת הכותרת בהתלהבותו הקדושה, היתה בעת אמירת 'נשמת כל חי'. כאשר היה רבי מענדלי פוצח באמירת השבח העצום, היו כל עצמותיו בוערות כאש, ופעמים לא מעטות היה צונח ומתעלף בעיצומה של 'נשמת כל חי'.
רעייתו הרבנית, בתו של רבי איצל'ה המבורגר, ידעה כי בעלה הדגול עלול לבוא לידי סכנה של ממש כתוצאה מהתרגשותו בעת אמירת 'נשמת כל חי', וכדי לשמור על בריאותו, היתה טורחת מידי ערב שבת על הכנת עוגיות דבש קטנטנות, ששיעורן פחות מכזית. את העוגיות היתה צוררת בבד נקי, ואת הצרור היתה משחילה אל כיסי מעילו השבתי. וכך היתה מבקשת ממנו: "בעלי היקר, מבקשת אני ממך בכל לשון של בקשה, כי אם תחוש חולשה בעת אמירת 'נשמת כל חי', תשיב את נפשך בעוגיות הדבש המונחות בכיסך".
רבי מענדלי עשה כבקשת אשתו, ופעמים רבות במהלך השנים היה נעזר בעוגיות הדבש - שכבר זכו להתהדר בשם ייחודי, "עוגיות נשמת" - מעשה ידי רעייתו, כדי שלא ליפול מתעלף על הקרקע.
חלפו ימים ושנים, וביום מן הימים התבקש רבי מענדלי לישיבה של מעלה. רעייתו עוד היתה בין החיים, וכאשר כעבור כמה שנים, נטתה אף היא למות, בשעותיה האחרונות ממש, זעקה ממיטת חוליה: "מענדל אומר נשמת! מענדל אומר נשמת!"
היה זה בעלה הדגול, שיצא לקבל את פניה באמירת "נשמת", בהתלהבות אדירה כבימי חייו, ובמילותיה אלה יצאה נשמתה בטהרה...


מה למעשה
גם מי שלא זכה לכאלו דרגות נפלאות, ואני הכותב בתוכם, אבל לנצל רגעים מאושרים - לתענוג על השם, לאהבה אין סופית, להרגיש התרוממות רוח ושמחה, גם אנחנו יכולים.
כיצד? ננסה להתבונן ברגעים בהם קיבלנו דבר נפלא/דבר טוב, בשאלות הבאות:
  1. מי הביא לנו את הדבר הנפלא הזה?
  2. עד כמה זה מוכיח לנו שהוא אוהב אותנו?
  3. מה אנחנו יכולים לעשות בשבילו?
  4. אלוקים שימח אותי, איך אני משמח אותו?
  5. איך אני מודה בקול, בשמחה ובשירה?
קבצים מצורפים
אהבת האחד - מתוך הספר שערי אהבה.pdf
(91.92 KiB) הורד 37 פעמים
נערך לאחרונה על ידי יהודה טאוב 3 ב ה' דצמבר 21, 2023 3:33 am, נערך 2 פעמים בסך הכל.

יהודה טאוב 3
הודעות: 28
הצטרף: ד' נובמבר 29, 2023 5:14 pm
שם מלא: הרב יהודה טאוב
יצירת קשר:

רגעים של אושר

הודעהעל ידי יהודה טאוב 3 » ג' דצמבר 19, 2023 4:06 am

בפרק הקודם הבאנו את הלימוד מיעקב - לתפוס את הרגעים המתוקים של החיים.

בפרק הזה אנו רוצים בעזרת השם יתברך - להביא עוד מקומות בהם מצאנו בתורה ובחז"ל אפשרות לתפוס רגעים של התרוממות רוח.

הקול החמישי
נאמר בנביא ירמיהו פרק לג, י-יא:
כֹּה אָמַר יְיָ עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְיָ כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְיָ:


במשנתו של האדמו"ר בעל ישמח ישראל (מאלכסנדר) זצ"ל זי"ע (פר' תרומה אות ח) מצאנו בזה דברים נפלאים ביותר וז''ל:

"הארבעה קולות הראשונים, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, זה נותן הקב"ה באתערותא דלעילא, היינו שהוא ברחמיו קורא הדורות מראש ומכריז בת פלוני לפלוני ומזווג זיווגים ונעשה קול חתן וקול כלה קול ששון וקול שמחה, אולם עיקר המכוון מכל זה הוא שיתעורר בנו אח"כ התעוררות וניצוץ אש לעורר חיבת הקודש מצידנו ולהעלות נחת רוח לשבח ולהודות לה' צבאות, וזהו הקול החמישי קול אומרים הודו את ה' צבאות.

הרב דסלר הביא מדברי הגר"א: שמחה ותוגה פותחים את הלב וכשהלב פתוח לפניך לך וזרע.

יסוד גדול הוא בעבודת האדם: יש מצבים שמצד הטבע הלב נפתח, כגון שמחה או ח"ו עצב, דברים מרגשים פותחים את הלב. אומר הגאון כעת שהלב פתוח הוא בר קליטה, יש צורך לנצל רגעים אלו לזרוע בלב הכרות של יראת ואהבת ה (שפתי חיים שמות עמוד רל"ט).

כאשר אדם נמצא בשמחת חתן וכלה, הוא רואה דברים ממש מיוחדים שאלוקים ברא.
"אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות". השי"ת ברא רגשות רבים של שמחה, אשר גם "חתן" ו"כלה" הם סוגי שמחה, שכן הם האחדות בינהם יוצרת שמחה עצומה.
ברגעים נפלאים ומיוחדים האלו - ממליץ לנו בורא עולם לנצל את רגעי האושר האלו - להרגיש אהבה עצומה לבורא עולם. להודות עם שירה ושמחה.

כאשר אתה נמצא בחתונה, לא כדאי רק להסתובב במעגל, יהיה הרבה יותר עונג להתבונן ביופי הנפלא הנראה לעינייך - ולהרגיש הודאה ואהבה למי שעשה את היופי הזה.

קביעות של הודיה
פעם ניגש נכדו של הרב אביגדור מילר זצ"ל אליו באמצע חתונה משפחתית עם רשימת שאלות שהכין להציג בפניו כאשר יושב ללא תעסוקה במשך הסעודה. כאשר ניגש אליו עם השאלות, שאל אותו הרב אם השאלות סובלות דיחוי, אם כן, הוא מבקש לדחותם להזדמנות אחרת. שכן בחתונות נכדיו יש לו "קביעות" להודות לה' על חסדיו הגדולים שזכה לדורות ישרים עובדי ה', ואם השאלות סובלות דיחוי חבל לבטל קביעות זו.

מצורף כאן חוברת נפלא שכתבתי על הנושא.
קבצים מצורפים
כיצד מרקדין לפני החתן - מהדורה למייל (1).pdf
(3.55 MiB) הורד 57 פעמים

יהודה טאוב 3
הודעות: 28
הצטרף: ד' נובמבר 29, 2023 5:14 pm
שם מלא: הרב יהודה טאוב
יצירת קשר:

ללמוד לרקוד על שתי חתונות

הודעהעל ידי יהודה טאוב 3 » ד' דצמבר 20, 2023 3:49 am

באור נוסף מצאנו בטעם שקרא יעקב קריאת שמע בזמן שפגש את יוסף.

פירוש זה יתן לנו כלים יקרים - כיצד לנצל את רגעי האושר? איך לחגוג הצלחות?

באורו של המהרי"ל דיסקין (בראשית פרק מו פסוק כט):

ויבך על צואריו. פירש"י, אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף, ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע. ענין קריאת שמע שהי' קורא אז מפני שיעקב אבינו נתעורר אז למדת האהבה אל בנו בחירו בן זקונים, ובנו של רחל ע"ה, והוא מושל בכל ארץ מצרים ועומד בצדקו, ואשר כבר נתיאש ממנו זה כ"ב שנה, ועתה הוא המכלכל אותו ואת ביתו ומנחיל להם כבוד גדול, וכאשר הגיע במדת האהבה עד מרום קצה, השתמש אז במדה זו להקדישו לשמים, לכן קרא פרשת שמע שכתוב בה "ואהבת את ה' אלקיך" וגו', ר"ל, תכלית מדת האהבה ועיקרה היא לאהוב את ה', ואין אהבה כאהבתו אותו ית'.


נסביר את הדברים: רגשות אהבה, הם רגשות חזקים מאוד בלב האדם, הם גורמים לאדם הרבה אושר ושמחה, הלב פתוח מאוד כאשר הוא אוהב.
בדרך כלל רגשות אהבה של האדם די רדומים, וליבו לא פועם באהבה.
"וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר"
והנה יש זמנים שהלב עולה על גדותיו מחמת אושר פתאומי שהגיע בהפתעה עצומה, כמו אדם השומע על קרובו שהתרפא ממחלתו לפתע.
או לדוגמא: כאשר התבשרה משפחה, שבנם יקירם חוזר מהשבי אצל החמאס, הרי הלב עולה על גדותיו מרוב אושר.

את הרגעים האלו ניתן לנצל, כאשר הלב פתוח, ולהתעורר לאהוב את בורא עולם.
לא רק בתור הודיה והכרת הטוב, אלא שהלב אוהב הוא מסוגל לאהוב את כולם.

מטעמים שפותחים את הלב

מצאנו את הכלי של ניצול פתיחת הלב - לרקוד על חתונה נוספת בדברי הרמב"ן
בפרשת תולדות יצחק אבינו מבקש מעשו, שיביא לו מטעמים כדי שיוכל לברך אותו.
ליצחק לא היה חסר אוכל ולא משרתים ובכל זאת הוא מבקש מעשיו שיביא לו מטעמים, מדוע?

מבאר הרמב''ן בבאורו השני:
"או שהיה יודע בנפשו כי אחר האכילה היתה מתענגת ושמחה ויחול עליה רוח הקודש כענין ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".
כדברים האלה כותב רבינו בחיי ומגדיר: "כי בהתחזק כוחות הגוף יתעוררו כוחות הנפש ומתוך שמחת הנפש תחול רוח הקודש".

נביא את ביאורו בשלימות:

רבינו בחיי בראשית פרק כז פסוק ד
ועשה לי מטעמים וגו' בעבור תברכך נפשי. אין כוונת יצחק בשאלת המטעמים בתענוג הגוף וחוש הטעם, אלא כדי שתהיה נפשו שמחה ומתענגת, כי בהתחזק כחות הגוף יתעוררו כחות הנפש, ומתוך שמחת הנפש תחול עליו רוח הקודש, והוא שאמרו רז"ל: (שבת ל ב) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, שנאמר: (מלכים - ב ג, טו) "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'", ומטעם הזה יזכיר הנפש בכל פעם ופעם עם הברכה, ואמר: בעבור תברכך נפשי, בעבור תברכני נפשך, למען תברכך נפשי.


דרך האדם הוא שגם אם לבו אטום ואינו מיושב להתעמק ולהתעלות במושכלות החכמה, אם יבוא אליו נחת רוח ועונג, נפתחים ומתפקקים רגשות לבבו, ומתפקחים נימי רגשותיו להבין ולהשכיל תבונות חכמה.

מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים

מתוך הספר שערי אהבה:
הדרך להגיע לאהבה אמיתית להשי"ת, היא על ידי שילוב רגשות הגוף והנשמה.
הקב"ה מילא את הבריאה בדברים המעוררים את שמחת הגוף, כדי שנשתמש ברגשות אלו לעורר את רגשי ההתפעלות מטוב ה' הקיימים בתוך הנשמה.
כאשר הגוף והנשמה יהיו מתואמים ברגשותיהם והגוף יהיה באותו מצב של התרגשות כמו הנשמה, אז האדישות הטבעית של הגוף מדברים רוחניים לא תפריע לרגשות הנשמה לצאת מהכוח אל הפועל, והאדם יוכל להרגישם בכל עצמתם.

נאמר משל נאה המאיר ענין זה:
נדמה אדם שרוצה להבעיר אש בעצים, ואין בכוחה של האש הקטנה שבידו להבעירם.
הפתרון הוא, שישתמש באש שבידו להבעיר חפיסת קש, וכאשר הקש מתחיל לבעור, יבעיר באמצעותו את העצים בקלות.

כך, על התענוגים שבעולם הזה נאמר: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" (שיהש"ר ז', ז') - כמה יפה ונעימה היא אהבת ה' שניתן לרכוש על ידי התענוגים שהקב"ה שם בעולמנו.
כאשר חשים שמחה ואהבה גשמית, אף שהיא שטחית וחסרת ערך כקש, ניתן להשתמש בה להדליק את ה"נר" - "נר ה' נשמת אדם" ברגשי אהבת ה', ולחוש את טובו הנפלא של השי"ת ואהבתו הגדולה לברואיו הניכרים מכך שהמציא תענוגים אלו בשבילנו.
כדוגמת יצחק אבינו שביקש "מטעמים אשר אהב" כדי שיגיע על ידם לשלמות האהבה של "למען תברכך נפשי" . זה הוא יסוד הענין של סעודות מצוה, עונג שבת ויום טוב ומצות קידוש על היין .

לאהוב את ה' ביצר הרע

נראה שדבר זה כלול בדברי חז"ל במשנה (ברכות נ"ד ע"א) "ואהבת את ה' אלוקיך 'בכל לבבך' - בשני יצריך".
ששלמות מצות אהבת ה' היא שכל חלקי האדם ישתתפו באהבה זו, הן החלקים הנהנים משמחה גשמית, והן אלו הנהנים משמחה רוחנית.
כאשר האהבה והשמחה של חלקי הנפש הנמוכים, מעוררים את אהבת ה' המורגשת על ידי הנשמה, מתאחדים על ידי זה כל מקורות רגשות האהבה והשמחה שבתוך האדם באהבת ה'.

להרקיד את החרש - משל:

המגיד מדובנא זצ"ל האיר את אופן פעילות שילוב זה באמצעות משל נפלא:

שני חברים היו גרים יחד, שניהם מרותקים לביתם מחמת מגבלותם, האחד היה נכה, בלי אפשרות לצעוד ברגליו, והשני עיוור וחרש. יום אחד עלה בדעתם רעיון, שעל ידי שיתוף פעולה ביניהם תהיה להם אפשרות לטייל יחד בחוצות. כאשר הנכה ירכב על כתפיו של העיוור ויכוון את דרכו, כל אחד ישלים את חסרונו של השני והם יוכלו לטייל ביחד כאחד האדם. וכן עשו, החרש-עיוור צעד מלמטה ומעליו הנכה, וביחד יצאו לטייל. תוך כדי הילוכם נקרתה בדרכם סעודת חתונה ובה אנשים רוקדים ריקודים נלהבים בשמחת חתן וכלה. הנכה שראה מלמעלה את השמחה הגדולה, רצה להצטרף לריקודים ולשמוח בשמחת החתונה, אולם העיוור-חרש למטה, שלא ידע כלל שיש כאן אירוע חריג, לא חש כלל סיבה לרקוד. מצא הנכה פתרון מחונן לבעיה. הוא לקח בקבוק יי"ש שהיה מונח על אחד השולחנות והגיש אותו לחברו מתחתיו לשתות. כאשר העיוור טעם ממנו וחריפותו השפיעה עליו, הוא התחיל לרקוד בעליזות מתוך השפעת השתייה. אז חברו שישב עליו מלמעלה השיג את מטרתו והשתתף בהתלהבות בריקודים של שמחת החתן והכלה.


בדומה לכך הוא מצבם של הנשמה והגוף. שניהם קשורים יחד במשך שהותם בעולם הזה כשני חברים אלו המטיילים יחד. הנשמה מוכרחה לרכב על הגוף, מפני שבעצמה היא כנכה בעולם הזה, שכן אין לה את היכולת להתנועע ולפעול בעולם בלי עזרת הגוף.

בדומה לכך הוא מצבם של הנשמה והגוף. שניהם קשורים יחד במשך שהותם בעולם הזה כשני חברים אלו המטיילים יחד. הנשמה מוכרחת לרכב על הגוף, שבעצמה היא כנכה בעולם הזה, ואין לה את היכולת להתנועע ולפעול בעולם. כאשר מזדמן מצוה מיוחדת, הנשמה מרגישה את הקדושה הנעלה של המצוה ורוצה לשמוח ולרקוד, אמנם הגוף הוא כעוור וחרש לקדושה זו ואינו מרגיש סיבה לשמחה כלל. על כן יש מצוה לעשות סעודת מצוה, לשמח את הגוף בדברים שמשמחים אותו, ואז, כאשר רגשות שמחת הגוף תואמים את שמחת הנשמה, השמחה המרוממת של הנשמה יכולה לצאת מהכוח אל הפועל, ושמחת קדושת המצוה ונעימתה תורגשו על ידי האדם.

להגביר את הריקוד
יש להוסיף, ששמחת הגוף תועלתה אינה רק לעורר את רגשות הנשמה ולהוציאם מהכח אל הפועל, אלא יש אפשרות להשתמש ברגשות האהבה של הגוף להגביר את רגשי האהבה באופן שהנשמה לא יכולה להשיג לבד. היינו מעין מה שדוד המלך מתאר דברי תורה כ"מתוקים מדבש ונופת צופים", שאין זה רק דמיון פיוטי, אלא יש אפשרות ממש לעורר אותם רגשות של אהבת הנעימות והמתיקות הגשמית גם בדברים רוחניים. מי שמסוגל להרגיש את מתיקותו הגשמית של הדבש יכול לעורר גם מעין סוג מתיקות זו על ידי דברי תורה.

חג האסיף - חג הקציר
רעיון נפלא זה של הגברת רגשות הנפש על ידי הנאת הגוף, מצאנו גם בטעם שקבעה התורה את חגי הרוח של עם ישראל, בזמנים בהם יש שפע גשמי.

כמו שכתב בספר החינוך פרשת אמור מצוה שכד
וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם.


להרחבה בענין זה ועוד כלים לאהבת השם
ניתן למצוא בספר הנפלא שערי אהבה מצורף בזה
החומר בנושא אהבה בתענוגים מופיע בעמוד קמא
קבצים מצורפים
שערי אהבה לפרסום.pdf
(6.41 MiB) הורד 96 פעמים
נערך לאחרונה על ידי יהודה טאוב 3 ב ד' דצמבר 20, 2023 5:54 am, נערך פעם 1 בסך הכל.

יהודה טאוב 3
הודעות: 28
הצטרף: ד' נובמבר 29, 2023 5:14 pm
שם מלא: הרב יהודה טאוב
יצירת קשר:

הרחבה - בנושא כוח הגוף לעורר רגשות הנפש

הודעהעל ידי יהודה טאוב 3 » ד' דצמבר 20, 2023 4:08 am

המאכל והמשתה סיבה גדולה לשמחת הלב

חדושי הרשב"א - פירושי ההגדות מסכת בבא בתרא דף עד עמוד ב
כבר נודע שבסיבת המאכל והמשתה יתעוררו כחות הגוף, ובהתעורר הכחות הגופניות יתעוררו ויתחזקו ג"כ כחות הנפש לאי זה ענין שיכוין אליו האוכל להמשיכם ולהישירם אליו, לפי שהמאכל והמשתה סיבות גדולות לשמחת הלב ולהרחיק העצבון והדאגה, ומן הידוע כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש ויהיה יותר מוכן להשיג מושכלות, וכענין האמור באלישע קחו לי מנגן, ואמרו ז"ל שאין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, והיא הכוונה בעצמה שמנעו ז"ל התפילה בעיתות העצבון והדאגה.

ואולי גם זה היתה הכוונה בענין יצחק אבינו ע"ה בבקשת המטעמים כשבא לברך את בניו, וביאר הכוונה הזו באמרו: בעבור תברכך נפשי, ולא אמר בעבור אברכך.


מצורף לזה עוד מה שנהגה התורה במצוות הקרבנות וצוותה בהם באכילת המזבח והבעלים והכהנים, וכולם משלחן גבוה הם זוכים, וכבר ידעת מה שכתוב ואכלו אותם אשר כפר בהם, ובא בקבלה אמיתית בפירושו: מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. עוד תראה, כתיב ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים. גם ענין שמואל שהקריב שלמים וקרא כת הידועים אצלו לברך הזבח ולאכול עמו לפני האלהים.

וידוע מסעודת אהרן גם מסעודת שמואל וכת בני הנביאים, שלא היתה תכלית הכוונה בהן לתענוג המאכל וקיבוץ בני אדם לאכול ולשתות עמהם, רק להמשיך הלב ולכוין המחשבה לידיעת המושכלות, כמפורסם בענין שמואל ולהקת בני הנביאים העומדים לפניו והוא עומד עליהם מתנבא. ויורה עוד על זה אמרו בענין יתרו: לפני האלהים.

טעם סעודת ברית מילה

מתוך ספר שערי אהבה חלק ג' - שעדין לא יצא לאור:

יש סיבה נוספת לחשיבות הגדולה של סעודת מצוה דוקא במצות ברית מילה.
המתבונן יראה שאין דת בעולם שסעודות מצוה הן כל כך חלק מעבודתם, כפי – שלהבדיל – נהוג אצלנו.
הסיבה לכך היא מצות ברית מילה. אצל אומות העולם, התאוות הגשמיות והעולם הרוחני הם שני עולמות נפרדים לגמרי; על האדם להחליט או ללכת אחרי הגוף או לפרוש לגמרי מהנאות הגוף וללכת אחרי הנשמה.
אולם לעומת זאת, אנחנו יודעים שכל ההנאות הגשמיות הם חלק מגילוי טובו ית', שבורא העולם שם אותם בעולמנו כדי שעל ידם נגיע להכיר במידת טובו ולגדול על ידם באהבת ה'.
דבר זה מבואר בתורה לגבי נזיר, שאף כאשר הפרישות שלו מיין ראויה ומשובחת מצד עלייתו הרוחנית, בסיום נזירותו עליו להביא קרבן חטאת על שהוא גרם לעצמו את חוסר ההכרה בטוב ה' שהיה ניתן לו להשיג על ידי היין.
הכוח שלנו להשתמש באמצעים הגשמיים לגדול על ידם בקרבת ה', נובע ממצות ברית מילה. גם זה הוא חלק ממה שאמר הקב"ה לאברהם "התהלך לפני והיה תמים" – "שלים ברחימותא", שלם באהבה, האפשרות שהאהבה לדברים אחרים לא יתחרו איתה אלא תהיו חלק ממנה.
במצוה זו נפתחה בפנינו את האפשרות ליהנות מהתענוגים שהקב"ה שם בעולם, בלי שהם ישפילו אותנו אלא שנגיע על ידם ליותר הכרה בטוב ה' ולאהבת ה', כמו שיצחק אבינו ביקש (בראשית כ"ז) "מטעמים אשר אהב ... ואברככה לפני ה' לפני מותי", שהמטעמים הם אמצעים להגיע למצב של "לפני ה'" [כמו שמפרשים את הפסוק "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"; כמה נאה וכמה יפה אהבת ה' שניתנת להשיג מהתענוגים שהקב"ה שם בעולם להנאתנו]. ועל כן עלינו להשתמש בהזדמנות של אוירה המיוחדת של קדושת מצוה זו, להשתדל להשיג את ההישגים המרוממים שבשבילם הקב"ה נתן לנו את המצוה.

להרקיד את כל הכפר - משל

משל, שנובע מדברי מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב:

משל לבן המלך שיצא מארמון המלוכה, והוצרך לבלות כמה שנים בכפר נידח. געגועיו למלך גברו בלבו, ולא היתה לו דרך לרוות את צימאונו העז לקשר עם אביו.
עד שיום אחד הוא קיבל בדואר מכתב מאת אביו. מאורע זה ריגש אותו מאד. מלא היה לבו בשמחה, והוא השתוקק לחוות שמחה זו במלוא עוזה. אלא ש...
אלא שאי אפשר לשמוח כראוי לבד. כך זה אצלנו בני אדם, שבכדי לשמוח - צריך שאחרים גם כן ישתתפו בחוויה. הוא רצה לשתף את בני הכפר, שגם הם ישמחו, אך הוא לא ידע איך וכיצד לעשות זאת. איך אפשר להסביר לאנשים כפריים פשוטים מהי גדלותו של מלך, על כל המשתמע? מה הם מבינים בגודל המאורע של מכתב מהמלך? אם הם לא יודעים מהו 'מלך' - איך יוכלו להעריך את החשיבות של העניין?

וזו העצה שהגה בן המלך. הוא הזמין את כולם למסיבה גדולה, והשתייה 'כדת'... כמה שירצו, חינם לכל דורש. והכל - על חשבונו.
כטוב לבם של בני הכפר בשתייה, הם התחילו לרקוד, ואף הוא רוקד עימהם. המעשה החיצוני נראה היה זהה, ורק המטרה שטמונה במעמקי הלב שונה היתה. הם רוקדים בעקבות ה'משקה', הוא רוקד מחמת המכתב של אביו. אבל סוף סוף הוא הצליח להשיג את השמחה שלו, על ידי ובעקבות השמחה שלהם.

והנמשל:
בן המלך – זו הנשמה, החלק הרוחני שלנו. המלך – הוא בורא עולם. הכפריים – אלו גופו ואבריו הגשמיים של האדם.
הנשמה רוצה להתעלות בקרבה המיוחדת של החג, אבל מה לעשות עם גוף שאינו מבין מושגים עדינים ורוחניים?
מאכילים ומשקים את הגוף, עד שהוא מתחיל לחוש שמחה והתעלות – ואז, אף הנשמה שמחה עמו, הגוף בשלו והנשמה בשלה. זהו הנמשל.

אם כן האכילה ביום טוב בסעודת מצווה מקבלת אור חדש לגמרי. אין היא מטרה לכשעצמה, לא בגלל ההנאה שבאכילה סועדים אנו את מעדני החג. אלא, האכילה נועדה כדי לרומם את הרוח, שהשמחה הרוחנית תמצא שותפות ותמיכה מהגוף הגשמי שאף הוא יהא שרוי במצב של שמחה.

יהודה טאוב 3
הודעות: 28
הצטרף: ד' נובמבר 29, 2023 5:14 pm
שם מלא: הרב יהודה טאוב
יצירת קשר:

ההודיה כתנאי לגאולה

הודעהעל ידי יהודה טאוב 3 » ו' ינואר 05, 2024 3:53 pm

ההודיה שכל או רגש - הרב וולך

שיחה מאוד מיוחדת של הרב שלום מאיר וולך מהי הודיה אמיתית? ומדוע היא תנאי לגאולה?

מצורף כאן בסוף גם הקלטה של השיעור.
מרוב חביבות הדברים כתבתי אותם וסיכמתי.

טוב יצר כבוד לשמו

1. מה ענין שירת המלאכים - האם יש שבח לה' במה שטייפים משבחים אותו?
ת: כל ענין המלאכים ללמד אותנו כיצד אנחנו צריכים להתנהג.

2. כיצד מוגדרת שירת המלאכים?
- שבח יתנו לו כל צבא מרום.

3. מהו יתנו לו, היה צריך לומר ישוררו לפניו?
התשובה: הקב"ה נותן לנו כל כך הרבה, מה הוא מבקש מאיתנו לתת לו שבח.

4. וזה לשון בעל עקידת יצחק שמות שער נב (פרשת כי תשא) מהידוע שהעולם בכללו חסד ואמת בראו יוצרו ית' בתתו מציאות שלם לכל נמצא בתורת רצון ונדבה לפי מה שגזרה חכמתו...הנה מ"מ טבע הענין יחייב שיקבל מכל ברואיו כלם חלף מעשהו השכר הראוי שינתן לו מהם - הוא הכרת החסד בהלול והודאה איש לפי מהללו. וזה המין מהשכר לא מנע עצמו מקבלתו אדרבה בקשו מהם מן הדין לפי שהגורע חקו בזה תהיה מציאותו לבטלה וכאלו אינו.
וזה יראה ממה שבא מבקשת זה השכר בדברי רוח הקדש לכל מדרגת הנמצאים הלא בכתות העליונים הקרובים אליו הנצבים לפניו אמר מבואר הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש (תהלים כ"ט). כלומר אני אמרתי אלהים אתם ושמתי אתכם ראשונה במלכות הבו שכרי בכבוד ועוז והשתחואה ובספור המעשים הנוראים אשר אליהם ימשך המזמור באומרו קול ה' על המים וגו'.

5. ועל זה הענין עצמו תקנו חז"ל (בתפלת יוצר לשבת) שבח יתנו לו כל צבא מרום שרפים ואופני' וכו'. נתינה ממש כאלו הוא מקבל מהם בזה גמול מה שהקדים להם. ובזה הלשון נאמר על השפלי' הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובאו לפניו וגו' (ד"ה א' י"ו). וכבר תקנו בתפלה בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל. הנה שיחדו לכל כת וכת השכר הראוי להעלות לפניו ית' כפי מה שקבלו ממנו מהטוב והשלמות.

6. מה תפקידו של עם ישראל? (אנחנו חושבים תורה מצוות וכד')
הנביא אומר
עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו.
וכדברי הרמב''ן - אין לנו טעם אחר ביצירה מלבד שיודו לאל שבראם - הכרת הטוב.

7. ועל זה אומר בעל העקידה - לפי שהגורע חקו בזה תהיה מציאותו לבטלה.

8. לעומת זאת כל המוסיף וכמו שמסופר על ר' נחמן מברסלב זצ"ל: שהיה מודה לה' לפני ברכת המזון על כל פרט ופרט שאכל. המודה ומוסיף ומודה - הוא אדם מעולה יותר. וכך אמר ר' הסבא מקלם - כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח - אתה נהיה אדם משובח יותר.

9. וכן כתב בבינה לעיתים דרוש מו. תחילה אמר: "שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו", ונמשך "התהללו" וגו', והכוונה בו: כשאנו מהללים שמו, יתברך, ומשבחים אותו, לא נוכל לומר בשום צד, שאנו נותנים שום כבוד או הגדולה, חלילה, אל רום קדושתו; כי מה יתן ומה יוסיף לעוצם שלמותו הבלתי - בעלת - תכלית כל שירות ותשבחות שבעולם? אבל אדרבה, אותו השבח וההילול הוא לנו, שאנו כדאים וראויים וזכינו לזמר לשמו, והוא מתרצה ומסכים לשמוע הילולים מפינו, כאילו מחשיב אותנו, כביכול, לנותנים לו כבוד, וזה לנו לתפארת אצל כל העמים.
והוא מה שאמר במקום אחר [שם קו, מז]:
הושיענו ה' אלקינו וקבצנו מן הגויים, להודות לשם קדשך להשתבח בתהילתך.
אנו מחלים פניו, יתברך, יקבצנו מן הגויים, כדי להודות לשמו המקודש, יתברך; וזה, לא לשיגיע לו שבח ממה שאנו מהללים אותו, אלא אדרבה, "להשתבח", מההתפעל, לקבל אנו שבח ומעלה (שנהיה אנחנו משובחים) בהילול שאנו נותנים, כי יהיה לנו לגדוּלה וקילוס אצל הגויים ההם, שאנו הגענו למדרגת הלל לשמך הקדוש והנורא.
ולכן אמר כאן: "שירו לו" וגו', ובשיר הזה שתזמרו לו, "התהללו בשם קדשו", שתהיו אתם המתהללים, שתוכלו להתפאר היותכם ראויים להזכיר ולשורר שם קדשו, יתברך, המרומם על כל ברכה ותהילה.

10. הוספה: כעין זה אנו מברכים בסיום ברכת ברוך שאמר בָּרוּךְ אַתָּה יְדֹוָד מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחות, ויש להבין איזה שבח זה לבורא, יוצר המאורות גואל ישראל אלו שבחים אבל הכא מה שבח יש כאן?

11. הגר"א מסביר את המילים "טוב יצר - כבוד לשמו". במה שנתן השי"ת האפשרות ליתן כבוד לשמו מהברואים - הוא טוב שיצר ותכלית ההטבה שהטיב לברואים. מעין מה שאנו אומרים "על שאנו מודים לך"

12. הקב"ה אינו צריך לכל השבחים ואין מלכותו תלויה בהם, ומה שיצר אפשרות להללו אינו אלא בשביל הנבראים שיכולו להתקרב אליו,
וזה אנו משבחים אותו שהוא מלך שנתן לנו אפשרות להללו ולשבחו. ולא עוד אלא שבחר שיהיה לו חפץ בשירי זמרתנו. (קובץ לשון לימודים)

13. כדי שנוכל להלל אותו - אחד הרגשות שנטעו בנו - הם הכרת הטוב.

יסוד גדול - הכרת הטוב שצריך האדם להשיג בימי חייו זה רגש ולא שכל. ועל פי זה יתורצו קושיות רבות

14. בעלי התוספות על שמות פרק כב פסוק ל - ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. לפי ששמר העדר שלא טרף הזאב לא תהיה כפוי טובה לנגדו וכשיהיה לך טרפה תשליכנו לפניו. וכמו כן שלם לכלב שכרו שלא חרץ לשונו עליך בצאתך ממצרים אף כי היה עומד במשמרתו שדרכו לנבוח. ועוד כי גם האחרות שאינם בעדר שומר כי דרך רועים להעמיד כלבים לשמור הצאן מזאבים ומאויבים. לכן תשליך לו הטרפה.

15. למה צריך להכיר טובה לכלב, האם הוא התכוין האם יש לו בחירה?

16. ספר חסידים - סימן תרסח. ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית [את] אתונך (במדבר כב לב), יכול לא יכה כשאין המשא עליה כבד, ואינה רוצה ללכת, לכך נאמר (שם) זה שלש רגלים, על זה אתה נענש כיון שמלומדת ללכת היה לך לחשוב שמא חולה היא, והוא עון שהטריחה. וכן בלילה כשהבהמה נושמת בנחיריה בחוזק כמו שקוראין בלשון אשכנז שנארכן, כן עושה בנחירה, בידוע שרואה רוח רעה או מזיק, ואינה רוצה ללכת ואין להכות אותה שהיא יריאה ממנה, וגם מאשר רוכב עליה. ולא יהא כפוי טובה כנגדה ולא יכנה.

17. משה רבינו לא מכה את היאור ואת העפר - האם העפר רצה לגמול חסד עם משה שצריך להכיר לו טובה?
התשובה: הכרת הטוב היא רגש - ועל רגש לא עושים את החשבונות.

18. שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף צב עמוד ב. בירא דשתית מיניה מיא לא תרמי ביה קלא'. קלא חתיכה של קרקע כמו פתק ביה קלא כלומר שלא תלכלך אותו, אזהרה לאדם שלא יהא מזיק לחברו שנהנה ממנו. גאון ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל: אף על פי שראוי ליזהר שלא לבזות שום אדם בעולם מכל מקום ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסגנון טבע פחות ונמאס ודרך צחות אמרו בירא דשתית מיניה וכו'. ע"כ.

19. וכתב תלמיד אחד מתלמידי ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש וז"ל מועתק מלשון ערבי: אמרו בסוף החובל בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא. פירוש הבור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר כלומר לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו. וזה על דרך משל לשאר הדברים שמי שבא לאדם ממנו איזו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיבא לו נזק ממנו.
וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים וגילו הסבה שנעשו קצתם על ידי אהרן ע"ה.
וספר רבנו ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו היזק ממנו ונמנע זה מניעה גמורה וזה שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחר במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא. ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וק"ו בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ.
ואמר ואפשר לפרש כמה שאמרו לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה - שיהיה סבת מניעתם ז"ל לדון למאן דרחים לשתי סיבות האחד שלא יטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם כל שכן וק"ו באלוה יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו. ע"כ לשונו ז"ל.

20. סיפור על איכמן שם רשעים ירקב - הוא כבר המציא.

21. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צב עמוד ב. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: חמרא למריה טיבותא לשקייה (היין של בעה"ב והתודה אומרים למלצר)? אמר ליה, דכתיב: וסמכת את ידך עליו... למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל, וכתיב: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו כל בני ישראל וגו'.

22. הנה ביאור דברי הגמ' כאן הוא, שצריכים להודות לבעה"ב בעד היין שלו, וגם למלצר שהביא את היין לשלחן ומשקה לאורחים, וזה למדו מקרא (פינחס כ"ז, כ') "ונתת מהודך עליו", והלא ההוד של הקדוש ברוך הוא ולא של משה, אלא מזה למדים שאף שהמלצר מוכרח להביא היין [מכח תפקידו, ורצון מפקדו], מ"מ יש להודות לו, דהא גם משה היה מוכרח לתת הודו של הקדוש ברוך הוא ליהושע, ומ"מ כיון שסו"ס הוא הנותן בפעולת "ויסמך ידיו" (שם כ"ג), לכן מתייחסת הפעולה גם אליו ויש להודות לו.

23. אם זה היה על פי השכל למלצר לא מגיע תודה, אבל הכרת הטוב זה רגש לכן צריכים להודות למלצר.

24. בספר חדושי בתרא עמ"ס סוכה (אות רמט) מבאר כיו"ב דברי הגמ' בסוכה (מ"ה ע"א): ליה ולך מזבח וכו' והקשתה הגמ': והא קא משתתף שם שמים ודבר אחר וכו' ה"ק ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחין וכו' ור"ל כהנ"ל, דלכן אנו נותנים שבח לקב"ה שהוא המקור של חיותנו ושמחתנו, אבל מכיון שהשמחה מתבטאת ע"י המזבח, נותנים שבח והודאה גם אליה.

אורח טוב מהו אומר

25. מסכת ברכות דף נח עמוד א. הוא היה אומר: אורח טוב מהו אומר - כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני, וכל מה שטרח - לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר - מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה - לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו.

26. ספר בניהו בן יהוידע: כמה יין הביא לפני. קשא אמאי נקיט לפני בכל חדא וחדא? ועוד כיון דאמר כמה טרח לא צריך למימר לפני כלל? ועוד קשה באורח רע, ממה נפשך אם באמת לא הביא בעל הבית למה יאשם האורח, כל כך לקראו רע והלא אמת מדבר, ואם בעל הבית הביא איך ישקר האורח לומר שלא הביא, לא ימצא בעולם כפוי טובה כזה?

27. מתרץ הרב וולך שליט"א: באמת בעה"ב הכין ארוחת צהרים לבני ביתו, אבל הכרת הטוב זה רגש, אתה נהנית אכלת בשר יין - תרגיש שהכול נעשה בשבילך.
בחוברת שערי הודיה - הבאנו תירוץ נוסף לשאלה זו.

28. הוספה משלי: ראה הבדל בין עין טוב לעין רעה: האורח הטוב אומר: בשר יין גלוסקאות,
האורח הרע אומר: חתיכה, כוס, פת. במקום להרגיש שהביאו לפניו גלוסקא - שזה לחם יפה אומרת פת, במקום להרגיש שהביאו לפניו בשר משובח אומר חתיכה, במקום להרגיש שהביאו לפניו כוס יין - אומר כוס דהינו סתם שתיה.

29. האורח הטוב מתחיל מהדברים המשובחים שהם לוקסוס בשר ויין ובסוף פת שכן מחפש להראות את גודל הטובה, האורח הרע מתחיל מהדברים הפשוטים - פת חתיכה כוס.

30. האורח הטוב שבא לספר בשבח בעל הבית לא הספיק לו לאמר הביא יין ובשר וגלסקאות בסתם, כי השומע אפשר שיאמר שזה הבעל הבית עשה לעצמו, לכך הוצרך לפרש ולומר הביא לפני בכל חדא וחדא, אבל אורח רע אם יאמר לא הביא כלום הרי זה משקר להדיא, אלא אומר מה הביא לו לעצמי על השלחן, הן אמת שהביא על השלחן הכל הוא לאשתו ובניו:

31. שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה א ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים, וכי מצרי היה משה אלא לבושו מצרי והוא עברי ד"א איש מצרי משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן איש מצרי, כלומר מי גרם לזה שיבא אצלנו איש מצרי שהרג.

32. נראה מדברי רבותינו ז"ל (שמות רבה ד ב), שהחשיב הטבת יתרו עמו, עד גדר היות חייב לו יותר מלאביו. והוא מאמרם ז"ל בשמות רבה (א לח), על וישב אל יתר חותנו (לקמן ד יח), מכאן שהפותח פתחו לחברו, חייב בכבודו יותר מאביו ע"כ:

33. ויש להקשות הרי היה כאן אבא שיש לו שבעה בנות וכל מה שרצה זה אולי ישא אחת מהן, מדוע צריך הכרת הטוב כל כך גדולה, עד שאמרו בשמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ד בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ועתה לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו רבון העולם איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו. (עיין מאמר נפלא בספר לעולם אודך כמוד רפב)

34. מצוות הענקה - להכיר טובה למי שעזר לך, וכן לכל אדם שעבד אצלך - מצוות הענקה, רגש הכרת הטוב.

הבאור בכל הדברים האלו: הכרת הטוב היא רגש, לכן גם כאשר אין סיבה שכלית להכיר טובה, מצווה עלינו להכיר טובה לחזק את הרגש.

מהו לשון כפוי טובה

35. מהו כפוי טובה, היה צ"ל אינו מכיר טובה?
כפוי לשון כפית כלי. אדם במהותו מכיר טובה ומה עושה האדם מסתיר את הטובה מכסה אותה.
סיפור על החתם סופר - לא מצאתי שעשיתי לו כל כך הרבה טובות שלכן הוא עושה לי רעה.

36. הסיבה שאדם לא מכיר טובה: בגלל שחושב שהכול מגיע לו. נותן לעשיר אך למחסור.

משה לעומת פרעה

37. משה רבינו סמל הכרת הטוב - ליאור, לקרקע, ליתרו. והכרת הטוב לדומם מביא להכרת הטוב לה'.

38. משה רבינו אומר לה' שהוא לא יכול לדבר לפני פרעה מפני שהוא מגמגמם, בגיל שמונים הוא עדין מגמגם,
וצ''ע הרי הוא מדבר עם ה' יתברך מדוע אינו מבקש ממנו שירפא אותו?

39. מתרץ הרמב"ן שמות פרק ד - ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה.

40. הוספה: יתכן ומה שנקרא שמו משה - לזכור את הנס שהיה עם היד של בתיה.

41. המצרים נקראים "רהב" רש"י בראשית פרק מ אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרוים (ישעיה ל ז) רהב: רהב זו גאווה - לי יאורי ואני עשיתני. מי שהוא בעל גאווה אין אצלו הכרת הטוב.

42. לכן פרעה לא ידע את יוסף, הוא חשב הפוך יוסף חייב לי טובה, אני חלמתי חלום, אני העלתי אותו לגדולה, אני הצלתי את משפחתו. אבל כל אלו חשבונות של שכל אבל היכן הרגש.

43. נמצא שיש לנו שני הפכים זה מול זה משה סמל הכרת הטוב לעומת פרעה סמל כפיות הטובה.

פרעה סמל השעבוד מגיע מכוח כפיות הטובה. משה סמל הגאולה מגיע מכוח הכרת הטוב.

44. משום שלהתחבר לקב"ה חיבים ומגיעים לזה באחת משני הדרכים כדלקמן:

45. מה מטרת התפילה? כתב המבי"ט: בספר בית אלקים - שער התפילה - פרק שני - ובזה יתורץ דבר קשה בענין התפלה, שנראה דבר בלתי הגון ונאה לשאול שאלה אחת כמה פעמים, כי לפני מלך בשר ודם אם ישאלו ממנו דבר א' פעמים או שלש, יחרה לו על השואל, כי אם היה רוצה המלך להשלים לו שאלתו בפעם הראשונה או השניה היה משלים חפצו, ואם כן ההפצר הוא דבר מותר ומזיק להשאלה, ואנחנו מתפללים לאל בכל יום ערב ובקר וצהרים תפלה א', י"ח ברכות שתקנו, וגם כי אין אנחנו נענים ברובם, אין אנו נמנעים מלאומרם בכל יום?

46. אלא שכוונת התפלה היא להכיר ולהורות כי אין בעולם למי שראוי להתפלל כי אם לאל ית', שהוא אדון לכל העולם ושאנחנו חסרים מכמה דברים המוזכרים בתפלה, ואנו זוכרים אותם לפניו, כדי שנכיר שאין מי שיכול לספק צרכינו ולהצילנו מכל צרותינו כי אם האל ית' ועליו אנו משליכים יהבנו, ואנחנו יוצאים ידי חובותינו בהתפלל על הכוונה הזאת, וה' הטוב בעיניו יעשה, אם לקבל תפלתנו אם היא הגונה אם לאו.

47. וזהו שנאמר בסוף המזמור שנאמר דברי הימים (א' ט"ז) על יד דוד ואסף ואחיו בהציג את הארון בתוך האהל אשר נטה לו דוד אמרו, "ואמרו הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך", כי באמרם ואמרו הושיענו, הורו על שיכיר האדם חסרונותיו, ויאמר אותם לפני האל ית', ואמרם אלהי ישענו, הוא לומר כי אנו מכירים שהוא אלהי ישענו, כלומר שאין מי שראוי שיתפללו אליו, אלא הוא, שהוא אלהי ישענו שיכול להושיע ולו נאה התפלה והתחנה.

48. פסוק זה אנו אומרים ד' פעמים בתפילה: בהודו: וְאִמְרוּ. הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם. לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ. לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ: לאחר ה' מלך: הוֹשִׁיעֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם. לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ: בשני וחמישי:הוֹשִׁיעֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם. לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ. לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ: לאחר שיר של יום: הוֹשִׁיעֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם. לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ:

49. מהו גאולה?
ממשיך שם המבי"ט: ואמר עוד וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך וכו', להורות כי בזמן שאנו בגלות הוא שאנו מסדרים שבחו של מקום ואנו מתפללין לאל שיושיענו מכל צרותינו, אבל כשיקבץ אותנו ויצילנו מן הגוים, אז לא תהיה תפלתנו אלא שבחים והודאות לאל יתברך, ולא תפלה ותחנה, כי לא יארע לנו שום נזק וצער, לשנתפלל עליו, אלא נשבח ונעריץ אותו ונודה לשמו כמו שהמלאכים עושים שמקדישים ומעריצים את האל ואינם מתפללים, כי אין להם צורך לשום דבר, כך נהיה אנחנו בזמן העתיד במהרה בימינו:

50. סנהדרין צד/א - ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע וכו' חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח לכך נסתתם כו'.

51. מדוע זה סיבה לפסול את המשיח? אלא כל הגאולה היא להתחיל להתקשר על ידי להודות לה' יתברך, ועם חזקיהו לא יודע להודות הוא עדין לא ראוי לגאולה הוא עדין צריך להתחבר על ידי הצרות.

52. שמכירים טובה זוכים לגאולה, הודו לה' כי טוב - אז נזכה כי לעולם חסדו.
צריך אדם לדעת מה יגרום קרבה אל נפשי גאלה, מה יגאול אותו ממצרים שלו? ההודיה לה'.

בזה נוכל להבין מדוע בדור האחרון נכנס הרבה מאוד נושא ההודיה להשם בכל מקום
.כל זה הכנה לגאולה - בה כל תפילתנו אינה אלא שבחים והודאות לה' יתברך.
קבצים מצורפים
הרב וולך ההודיה כתנאי לגאולה - קול תודה נשים - יז' אדר-א, תשע'ד1156918.mp3
(9.91 MiB) הורד 27 פעמים


חזור אל “מקרא ותרגום”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 20 אורחים