שתי סוגיות משפטיות שלהן משקל רב, בפרשתינו בחוקותי

[יהודהא]

שתי סוגיות משפטיות ראשיות ולהן משקל רב במשפט, בפרשתינו בחוקותי.
הראשונה בתורה ,והשנייה בהפטרה.

א.
(ויקרא כז 28-29): "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם אִישׁ לה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ, מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל; כָּל חֵרֶם - קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לה'. כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם מִן הָאָדָם - לֹא יִפָּדֶה, מוֹת יוּמָת".

וברמבן מביא תחילה -דברי רשי.
-כל חרם אשר יחרם מן האדם – היוצא ליהרג, ואמר אחד: ערכו עלי, לא אמר כלום. מות יומת – הרי הוא הולך למות, לפיכך לא יפדה, אין לו דמים ולא ערך. לשון רבינו שלמה.

ורבותינו נחלקו בדבר (בבלי ערכין ו׳:), ויש מהם אומרים שהיא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כופר לפטרן.
ויתכן שהזכיר זה בכאן לומר שלא יתן ממון לשם כשאר החרמים ויפטר.

ועל דרך הפשט:
ועל דרך הפשט: יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו, בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו, הוא קדש לשם,
שהן חרמי כהנים, ואין להם פדיון,

ההלכה.
אבל המחרים מן האדם שאינו שלו, כגון הנלחמים על איביהם ונודרים נדר: אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳) – ימיתו כל האדם הנמצא בהם. והטעם: שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.

ב.
[ מקרה ראשון.
וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־עָלָ֧ה בַקָּהָ֛ל מִכָּל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־ה כִּי֩ הַשְּׁבוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֜ה הָֽיְתָ֗ה לַֽ֠אֲשֶׁר לֹֽא־עָלָ֨ה אֶל־ה הַמִּצְפָּ֛ה לֵאמֹ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת׃ ...וְ֠הִנֵּה לֹ֣א בָא־אִ֧ישׁ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה מִיָּבֵ֥ישׁ גִּלְעָ֖ד אֶל־הַקָּהָֽל׃ ט וַיִּתְפָּקֵ֖ד הָעָ֑ם וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־שָׁם֙ אִ֔ישׁ מִיּֽוֹשְׁבֵ֖י יָבֵ֥שׁ גִּלְעָֽד׃ י וַיִּשְׁלְחוּ־שָׁ֣ם הָֽעֵדָ֗ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ מִבְּנֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיְצַוּ֨וּ אוֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר לְ֠כוּ וְהִכִּיתֶ֞ם אֶת־יֽוֹשְׁבֵ֨י יָבֵ֤שׁ גִּלְעָד֙ לְפִי־חֶ֔רֶב וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃ שופטים כא.]

דברי הרמבן -
..ומצינו באנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב: וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש, לכו והכיתם את יושבי יבשג גלעד לפי חרב (שופטים כ״א:י׳). ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת, להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופינחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא, אלא ודאי נתחייבו מיתה בשביל שעברו על החרם.

ועוד מצאתי באגדה בילמדנו: תניא רבי עקיבא אומר: החרם הוא השבועה, והשבועה הוא החרם, אנשי יבש גלעד עברו על החרם ונתחייבו מיתה. ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יוצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, ואם יחרימו על עיר בהלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו, חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן שאמר לו אביו: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן (שמואל א י״ד:מ״ד), ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן הכתוב הזה.

ג.
[מקרה השני -הוא בבת יפתח שנדר להעלותו לקרבן.
”אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן - וְהָיָה לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה” (שופטים, י"א, כ"ט–ל"א).]

..וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים, או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמתו לעשות מאיש או אנשים זבח שיחול הנדר. ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר על גזרתם ותקנתם, אבל לחול נדר לעשות עולה מדבר שאיננו ראוי לשם חס ושלום. ולכך אמר בבראשית רבה (בראשית רבה ס׳:ג׳) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה...
[פירוש- הוא טעה לחשוב שדינו כמלך, מה שאינו כך]

ביקורתו על האב"ע.
...ואל תהיה נפתה בהבלי ר׳ אברהם האומר כי פירוש והעליתיהו עולה... ויפתח עשה בית לבתו מחוץ לעיר, והתבודדה שם, וכלכלה כל ימיה, ואיש לא ידעה, והיתה צרורה שם.
ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לי״י איננו שיהיה פרוש,
[נאמר מראש שאין בדברים הבאים דיון בתוצאות הנדר לגבי בת יפתח, והם נתונים למחלוקת בחזל ובמפרשים.
ענינינו כאן הוא ב"משפט המלך".]

ד.
[וַיֹּאֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד־הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹֽא־טָעַ֥ם כָּל־הָעָ֖ם לָֽחֶם...
..יֽוֹנָתָ֣ן לֹֽא־שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת־הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת־קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו וַתָּאֹ֖רְנָה עֵינָֽיו..
..וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־י֣וֹנָתָ֔ן הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָה וַיַּגֶּד־ל֣וֹ יֽוֹנָתָ֗ן וַיֹּאמֶר֩ טָעֹ֨ם טָעַ֜מְתִּי בִּקְצֵ֨ה הַמַּטֶּ֧ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֛י מְעַ֥ט דְּבַ֖שׁ הִנְנִ֥י אָמֽוּת׃ {ס} מד וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל כֹּֽה־יַעֲשֶׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף כִּי־מ֥וֹת תָּמ֖וּת יֽוֹנָתָֽן.]
ד..

מקרה שלישי.
וכן היא יכלול דין המעריך מחוייבי מיתה, ודין מי שמחרימין אותו בעת הכבוש כמו שאמרנו, והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול,וזהו שנאמר שם: 'ויפדו העם את יהונתן ולא מת' (שמ"א יד, מה), כי כלפי מה שאמרה בו תורה: 'לא יפדה מות יומת', אמר שם: 'ויפדו העם את יונתן ולא מת',
כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה. וזה טעם: 'אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל' (שם), וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: 'ארי קדם ד' גלי דבשלו עבד יומא דין, ופרק עמא ית יונתן'".

וכדברי הרמב"ן לעיל: "והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן, שאמר לו אביו: 'כה יעשה אלקים וכה יוסיף, כי מות תמות יונתן' (שמ"א יד, מד), ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה".

ה.
העולה מהדברים שבפסוק הנל ישנו דין: שהעובר על החרם של מלך ישראל או של בית דין הגדול - מות יומת,
*הפסוק כאן בא ללמד שבמלחמה מותר למלך בישראל, או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל,
רשות להחרים עיר ולחייבם מיתה.
*או להחרים אנשים שעושים מעשים מסויימים בעם ישראל,
* וכאשר מחרימים אותם, אסור לפדות אותם בכסף, אלא יש להרוג אותם.

ולמקרים כאלה התכוון הפסוק כאן: אשר יחרם מן האדם לא יפדה,"מות יומת".
וכדברי הרמבן הלכות אלו נלמדים מפסוק זה, " ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן הכתוב הזה".
וכן "ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזירתם ותקנתם".

ו.
בעצם יש כאן מדיני המלך\ משפטי המלך בישראל הכלולים ברמבם בהלכות מלכים ורובי הלכותיו מקורם בתנך בנאום שאותו נשא שמואל הנביא בדבר פועלו העתידי של מלך ישראל. ובחזל המשמעות הלכה למעשה נתונות במחלוקת.

הנאום מופיע בספר שמואל א', פרק ח', פסוקים י"א-י"ח: ומתחיל ב-
וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם:...
ובגמרא סנהדרין: כ,ב.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ, מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַב אָמַר לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.

בהלכות מלכים הרמב"ם פסק כשמואל, -
שיש תוקף לנאום משפט המלך, ומכוח זה פירט את הסמכויות העומדות לרשותו.
ג,ח כָּל הַמּוֹרֵד בַּמֶּלֶךְ,(כשמעי בן גירא) יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. אַפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ, אוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא--חַיָּב מִיתָה; וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ--יַהְרֹג, שֶׁנֶּאֱמָר "כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-יַמְרֶה אֶת-פִּיךָ" (יהושוע א,יח).

ג,יא כָּל הַהוֹרְגִין נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה, אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה, אַפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד, אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה--יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהְרֹג אוֹתָם, וּלְתַקַּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וְהוֹרֵג רַבִּים בַּיּוֹם אֶחָד, וְתוֹלֶה וּמַנִּיחָן תְּלוּיִים יָמִים רַבִּים, לְהַטִּיל אֵימָה, וְלִשְׁבֹּר יַד רִשְׁעֵי הָעוֹלָם.

א. רְשׁוּת יֵשׁ לַמֶּלֶךְ לִתֵּן מַס עַל הָעָם לִצְרָכָיו, אוֹ לְצֹרֶךְ הַמִּלְחָמוֹת; וְקוֹצֵב לוֹ מֶכֶס, וְאָסוּר לְהַבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס שֶׁלּוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לִגְזֹר שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּגְנֹב הַמֶּכֶס, יִלָּקַח מְמוֹנוֹ אוֹ יֵהָרֵג: שֶׁנֶּאֱמָר "וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים" (שמואל א ח,יז), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר "יִהְיוּ לְךָ לָמַס--וַעֲבָדוּךָ" (דברים כ,יא)--מִכָּאן שֶׁנּוֹתֵן מַס וְקוֹצֵב מֶכֶס, וְדִינָיו בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן דִּין, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ, מֶלֶךְ זוֹכֶה בּוֹ.

ב וְשׁוֹלֵחַ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְלוֹקֵחַ מִן הָעָם הַגִּבּוֹרִים וְאַנְשֵׁי הַחַיִל, וְעוֹשֶׂה מֵהֶן חַיִל לְמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וּמַעְמִיד מֵהֶן עוֹמְדִים לְפָנָיו. וּמַעְמִיד מֵהֶן אֲנָשִׁים לָרוּץ לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמָר "וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ" (שמואל א ח,יא). וְלוֹקֵחַ מִן הַיָּפִים שֶׁבָּהֶם לִהְיוֹת שַׁמָּשִׁים וְעוֹמְדִים לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמָר "וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ" (שמואל א ח,טז).

ג וְכֵן לוֹקֵחַ מִכָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת, כָּל מַה שְׁהוּא צָרִיךְ; וְעוֹשִׂין לוֹ מְלַאכְתּוֹ, וְנוֹתֵן שְׂכָרָן. וְלוֹקֵחַ כָּל הַבְּהֵמוֹת וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת לִמְלַאכְתּוֹ, וְנוֹתֵן שְׂכָרָן אוֹ דְּמֵיהֶן--שֶׁנֶּאֱמָר "וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ . . . וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ" (שמואל א ח,יב-טז).

ז.
אמנם כיום אין לנו מלך וסנהדרין. מ"מ משך השנים קהילות ישראל הסתמכו במקרים רבים על הלכות אלו לגבי סמכויות רבני וראשי הקהילות במגוון שטחים ובלעדיהם מנהיגותם והכרעותיהם היו מוטלת בספק.

אך בעבר - ובעהי בגאולה בעתיד כאשר יהיה לנו מלך וסנהדרין להלכות אלו יהיו שימושים רבים ומרכזיים בהנהגת עם ישראל וליכלתו של המלך להנהיג את העם בשיתוף הסנהדרין בב"א, שכן הם מכסים שטחים רבים של שלטון שררה משפט וכלכלה ועוד.

ולעניינו לדברי הרמבן "וכן זה יכלול [ פסוק זה] דין המעריך מחוייבי מיתה, ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש, כמו שאמרנו, והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל, כענין מעשה שאול".

.."ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יוצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, ואם יחרימו על עיר בהלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו, חייב מיתה

הרי שמכאן נלמדת - הלכה מרכזית במשפטי המלך ומקורה בפרשתינו. כך הרמבן.

ןעל הסוגיא השנייה בהמשך בעזהי.

[בברכה המשולשת]

הרמב"ן האריך בזה להלכה גם בקונטרס משפט החרם, הנדפס לקראת סוף תשובות הרשב"א המיוחסת לרמב"ן.

[יהודהא]

חלק ב'.

קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.

א.הקדמה.
יש להקדים ולהדגיש שהפעם יש לומר "להבדיל" בין הסוגיא הקודמת שהיא תורנית ויהודית וחלק ממסורת התורה והפסיקה מדורי דורות. חוקי התורה מהקבה ניתנה לנו וכוחה המחייב היא המחוייבות לאלוקים ולמצוותיו.

לא כך הפעם , מדובר בחוק חילוני שכוחו חברתי, שאמנם בא להכליל חלקים מדיני התורה לתוך המשפט החילוני ששורשיה נוכריים: טורקיים [המג'לה]. ובעיקר אנגליים ובמשך השנים ביקשו לייצר "חקיקה ישראלית" .

צעד מהפכני לקראת עצמאות משפטית בארץ הוא חקיקת חוק יסודות המשפט, התש״ם - 1980, שביטל את הזיקה
לשיטת המשפט האנגלית, ויצר במקומה זיקה חדשה למקורות המשפט העברי.

ב.
וכאן קמו גישות שונות: אלו שפעלו לשילוב והשפעה מירבית של דיני התורה ויציקתם לתוך חוקי המדינה,וראו בכך השפעה חיובית . כך למשל פועלו וספריו של פרופ נ, רקובר זכו [לדבריו] לעידוד מצד רבנים כולל של הגריש"א, (ראה להלן).
אחרים לעומתם שללו את העירבוב בין קודש לחול וראו בכך השחתה ועיוותה של התורה והמסורה,
והטשטוש שהיא יוצרת גרועה מחוק החילוני המקורי.

דעה זו נשמעת לא רק מכיוונים חרדים, מאלה שמתנגדים למדינה ולשלטון הכפרני ,
אלא גם מאחרים, למשל לדעת אנדלרד החדרתו הברירנית של הדין הדתי למשפט המדינה נטולה ערך דתי
ממשי, ולמעשה נזקה רב מתועלתה. אנגרלד מסביר כי קליטתו של הדין הדתי על־ידי המדינה פירושה הפיכתו לחוק של המדינה תוך חילונו.
חרף זאת אנגלרד מסכים שהיה אפשר להכשיר שרץ זה ״לו היתה מצליחה החקיקה החילונית להביא לידי הנהגת החיים
על פי הוראות ההלכה״, שאז היה, ״הפסד החילון הפורמלי... יוצא בשכר התוצאה..
דא עקא, לדעתו של אנגלרד, .. "מן הנמנע כי בתחום דיני הממון ... מעשה
החקיקה של המחוקק החילוני יביא אי פעם לידי השלטת ההלכה במציאות הקיימת".

ולענינינו
ג.

לוקים בחסר.
במסגרת התהליך הנל התברר שיש תחומים רבים בהם המשפט הכללי הנוכרי כמו גם הישראלי [לא היהודי] פרוץ ואינו עונה על הצרכים ,
אבל כן - יש לכך תשובות בהלכה היהודית,קיימות מספר עילות תביעה משפטיות שלא נופלות במסגרת דיני החוזים, דיני הנזיקין או מערכת דינים אחרת של המשפט האזרחי. למשל -טעות בחישוב, אשר בעקבותיה יש צד אחד אשר מתעשר, אבל יש גם צד אחר אשר מפסיד. או זכויותיו הממוניות של המזכה= הפורע חוב של אדם הזולת מיוזמתו.

שמו של החוק הוא מן התנ"ך.
ואז אימצו חלקים מההלכה היהודית [ויש חלקים ששובשו וסורסו] והוגדרו כחוקי על והכותרת\ השם שבהם הוכתרו נלקח מהפטרת השבועית - בחוקותי.

"עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט".
מהפסוק -קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.
ירמיה יז.

ד.
חוק עשיית עושר ולא במשפט,אמור לגרום זניחת עקרונות המשפט האנגלי, ואימוץ גישת המשפט העברי.
וכך נאמר במבוא להצעת חוק עשיית עושר ולא במשפט:

'החוק המוצע מאמץ את גישת המשפט העברי בנקודות אחדות:
* הוא מזכה בהשבה את המשביח נכסי חברו;
* הוא מאמץ את העיקרון של "זה נהנה וזה לא חסר" כשיקול לפטור את הנהנה מהשבה;
* והוא מזכה את המציל רכושו של חברו בשיפוי על הוצאותיו, במטרה לעודד פעולות הצלה׳.
* עיון בסעיף 5(ג) של חוק זה מצביע על נקודה מעניינת נוספת: סעיף זה קבע את העיקרון, ולפיו אין להתחשב בהתנגדותו של הניצול כשמדובר בהצלת נפש. המציל יהיה זכאי אפוא להשבת הוצאותיו, אף אם התנגד הניצול להצלתו. בכך אימץ המחוקק את פסקו של מהר״ם בר׳ ברוך מרוטנבורג, והפך אותו להוראה מחייבת בחוק הישראלי.

[דוגמאות רבות להלכות אלו נלמדו לאחרונה במסגרת הדף -בב"מ, ולפניו בב"ק]
על פי החוק החדש, נשתנו ההוראות שהיו בתוקף בתחום זה מן הקצה אל הקצה. גישת המשפט האנגלי, שהייתה תקפה בנושא זה עד קבלת החוק, נדחתה מפני גישתו של המשפט העברי.

בספרו של נ, רקובר על נושא זה
ישנם חמישה שערים העוסקים בתחומים המרכזיים של החוק,ואלו הם:
'זה נהנה וזה לא חסר';
העושה סחורה בנכס חברו;
אדם שקיבל טובת הנאה עקב שליחותו;
הצלת רכוש - שיפוי על הוצאות המציל;
הצלת נפש - שיפוי על הוצאות המציל.

ה.
מספרו של נ,ר.
[...בשלבים הראשונים של העשייה בהכנת 'חוק לישראל', נועצנו בגאון הרב יוסף שלום אלישיב שליט״א, חבר בית
הדין הגדול לפנים, והצענו לפניו את דרכי העבודה ואת מגמתה. הרב אלישיב בירך על יזמת המפעל, והדגיש
במיוחד את התועלת העשויה לצמוח לפוסקים על פי דין תורה, ...].

בא לתקן -ונמצא מקלקל.
כמו חוקים רבים נוספים [חוק כבוד האדם וחירותו שגם בו שילבו מוטיבים יהודיים, שהפך למכשלה ונוצל לרעה] גם חוק זה גרם לפולמוס, ומי שעמד מאחורי הדבר הוא א,ברק שאת שאת פגיעתו ונזקיו ליהדות החרדית מיותר לתאר.

...ניתן לה מעמד של עילה רחבה ובעלת עילות משנה, .. אהרן ברק הגדיר את דיני עשיית העושר כך: "חלים דיני עשיית עושר ולא במשפט - כמעין נשר גדול הפורש כנפיו - על כל הדינים השונים".
הרחבה זו ספגה ביקורת במאמר מאת פרופ' יצחק אנגלרד בשם "כנפי הנשר הדורסני", שבו טען שהעילה התרחבה יתר על המידה. ... אין לראות בו מקור של דוקטרינות כלליות החלות בכל מקום..."

ו.
החוק עושר ולא במשפט - זכה לפרסום בשל פסק דין [אדרס] בו היתה התנגשות בין חלותו של החוק עשייתעושר וכו עם חוקי החוזים .
ההחלטה שהיתה קבעה -
כי "דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים גם כאשר יש בין הצדדים מערכת יחסים חוזית. ניתן בנסיבות מסוימות ליטול את רווחי מפר החוזה מההפרה ולהעבירם לנפגע מההפרה".

פסק זה עורר תהודה רבה במשפט הישראלי בשל החריגה(שינוי) המשמעותית של בית המשפט מהגישה שהייתה מקובלת במשפט הישראלי.
גם בעולם עורר פסק הדין עניין רב מאחר שפסק הדין הוא היחיד בעולם שהכיר בצורה כל כך רחבה בסעד של נטילת רווחי המפר. מאמרים רבים נכתבו בארץ ובעולם אודות פסק הדין המנתחים אותו ומפרטים את השלכותיו.

הרוצה להרחיב ימצא את ערכו במכלול "עשיית עושר ולא במשפט".
ובספרו של נ, רקובר - לשילובו של המשפט העברי במשפט הישראלי.
--------------------------------------

[יהודהא]

הרמב"ן האריך בזה להלכה גם בקונטרס משפט החרם, הנדפס לקראת סוף תשובות הרשב"א המיוחסת לרמב"ן.

--------------------
תודה על ההפנייה לנ"ל.
ומעניין ששם יש שינויים:
א- מזכיר את החרם של יהשוע שחסר בפירושו שבחומש.
ב- אינו מזכיר את בת יפתח שנזכר בארוכה בחומש !?

ולהלן קטעים/סעיפים משם המדברים\מרחיבים בנושא המדובר. בכלבו קמ"ח. וכן בתשובות הרשבא רפ"ח.
כט.
ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה. ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באי זו מיתה שירצו ,וזהו דינו של יהושע שדן עכן בדיני נפשות לפי מפשט ידו בחרמי שמים.
וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן וכן ישראל בימי פלגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד כי השבועה הגדולה היתה לאשר יעלה אל ה׳ המצפה לאמר מות תמות .
ותניא בילמדנו רבי עקיבא וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם הוא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה.

ל.
ואני אומר בשמא לאחר בקשת המחילה שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר עליו לא יפדה בממון אבל חייב מיתה ולא תהיה חותם פינו מפני שרז״ל דרשו המקרא לענין אחר.
מהם מי שיאמר למעריך היוצא ליהרג. ומהן מי שאמר שאין חייבי מיתות בית דין נפטרין בממון כדאיתא בכרתות שאף על פי כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו משמש הכתוב לזה ולזה.
צא וראה שהם ז״ל דרשו לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות ולא תחשוב שזאת אסמכתא אלא עיקר גמ׳ הוא.
ומכאן יצא לקרובי׳ שהם פסולין לעדות מן התורה ואפילו כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו אחת דכתוב רק את בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים. הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה.
....

לד.
וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו אף על פי שהעובר מתחייב מיתה אם רצו כלם למחול מוחלין לו ומתירין שאף לענין שבועות אמרו אפילו אכלה כלה נשאל עליה וזה דומה למה שאמרו בזקן ממרא שרצו ב״ד למחול לו מיתתו וזהו שאמ׳ הכתוב ויפדו העם את יהונתן ולא מת ולפי פשטינו כלפי שאמרה תורה לא יפדה אמר הכתוב כאן ויפדו העם את יהונתן ולא מת אלא שזה הפדיון בהתר החכם היה.

לה.
ויש לפרש בזה פירוש אחר שיהונתן שוגג היה ואף על פי היה עליו עונש כשאר שוגגי׳ שבתורה ועוד שהיה קרוב לפושע שאין אדם משיב ידו לפיו ולא שאל. ואביו לא היה סבור ולא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה. ואמר לו כל העם כיון שנעשה הנס על ידו הדבר ידוע שבשוגג אירע לו ואין הקב״ה עושה נס על ידי רשעים המועלים בחרם.
וכן תרג׳ יונתן בן עוזיאל היונתן יתקטל דעבד פורקנא רבא חס קיים הוא ה׳ אם יפל משער רישיה לארעא ארי קדם ה׳ גלי דבשלו עבד יומא דין וכן אמרו בפרקי דרבי אליעזר באגדה.

[יהודהא]

המשל -קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד-
והנמשל - עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.

למעלה דנו בנמשל של הפסוק .
אבל הדיון בחציו הראשון, - במשל מעניין גם הוא .
ראו בקישור -
viewtopic.php?f=46&t=64537

[יהודהא]

ושוב מצאתי לגבי חידושו של הרמבן לעיל- שדן בכך הרב קלמן כהנא זל והובא במעיין ניסן תשפג.

להלן סיכומו של הר בנימין כהנא בנו של הק"כ שם:
....הנצי"ב אינו מסכים כלל עם חידושו של הרמב"ן, ואת כל המקרים המסופרים במקרא הוא מבאר כל אחד לגופו על סמך מה הרגום. ונראה שהוא סובר שכל המקרים קשורים עם דין רודף, או עם פיקוח נפש לכלל וכד', ועל סמך זה הרגום. אך ברור לנצי"ב שלא יתכן שהתורה נתנה כח לדורות ביד מלך או סנהדרין או כלל ישראל כולו להמית אדם שעבר על החרם, יעוי"ש באריכות.

לסיכום: הרמב"ן מתוך הקושי בביאור המקרא מחדש חידוש שגם הוא מודע לגודל חידושו, וגדולי האחרונים דנים בדבריו כל אחד בדרכו -
המהר"צ חיות והנצי"ב אינם מקבלים את חידושו של הרמב"ן,
ואליו החתם סופר מקבל את דבריו להלכה..... ע"כ.

המאמר כולו בקישור -
https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=69&id=2335

[יהודהא]

חלק ב'.

קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל.
ב.
וכאן קמו גישות שונות: אלו שפעלו לשילוב והשפעה מירבית של דיני התורה ויציקתם לתוך חוקי המדינה,וראו בכך השפעה חיובית . כך למשל פועלו וספריו של פרופ נ, רקובר זכו [לדבריו] לעידוד מצד רבנים כולל של הגריש"א, (ראה להלן).
אחרים כמו אנגלרד שללו את העירבוב בין קודש לחול וראו בכך השחתה ועיוותה של התורה והמסורה,
והטשטוש שהיא יוצרת גרועה מחוק החילוני המקורי. וכי קליטתו של הדין הדתי על־ידי המדינה פירושה הפיכתו לחוק של המדינה תוך חילונו.
-------------------------------------

מנחם אלון.
באם הנושא עלה מהראוי לציין שמי שהקדיש את חייו ועמד בחזית לקידום המשפט העברי ואף חיבר שלושה כרכים עבי כרס לשם כך היה מנחם אלון (ה'תרפ"ד, ה'תשע"ג,) פרופסור למשפטים, מומחה למשפט העברי ולההלכה. כיהן כשופט בית המשפט העליון (1977–1993) וכמשנה ה-11 לנשיא בית המשפט העליון (1988–1993).

מפעל חייו -
היה המשפט העברי והוא נחשב לאחד מגדולי המומחים בנושא זה. והיה נושא הדגל של שילוב המשפט העברי במשפט הכללי בפסיקותיו כשופט בבית המשפט העליון. נודע גם כמתנגד תקיף לברק ולאקטיביזם השיפוטי, חיבר וערך ספרים רבים בנושאי משפט, הלכה ופילוסופיה יהודית.
אלון הפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם המשפט העברי בישראל והפך אותו למקצוע ראשי במדעי היהדות ובעולם המשפט. נחשב לבכיר החוקרים בתחום בחצי השני של המאה ה-20.

חברון.
תמונה קבוצתית של תלמידי ישיבת חברון, תחילת שנות ה-40 של המאה ה-20, אלון עומד ראשון משמאל בשורה העליונה
https://www.hamichlol.org.il/%D7%A7%D7% ... Hebron.jpg

הם היו שלושה חברונערס באותו זמן הנשיא חיים הרצוג ,השופט (העויין לדת) חיים כהן, ומנחם אלון -
שלמרות גילו הצעיר הסכים הרב מאיר חדש, המשגיח של הישיבה, לקבל אותו ללימודים. אלון למד בישיבת חברון במשך 8 שנים, לאחר שנים הם היו שני המועמדים שהתחרו לתפקיד נשיא מדינת ישראל בשנת 1983: פרופ' מנחם אלון (קואליציה) וח"כ חיים הרצוג (אופוזיציה) שניצח והיה הנשיא בירושלים.

מרדכי בוקסבוים.
מ,אלון היה נשוי לרות בתו של מרדכי בוקסבוים . שבנו הוא הרב יוסף בוקסבוים מי שיסד ושימש כראש מכון ירושלים .
מרדכי בוקסבוים היה מראשי אגודת ישראל בירושלים ועמד לרשותם של רבני ירושלים במאבקם מול רשויות השלטון.
כמו גם בפעילות משפטית וציבורית נרחבת. בין השאר ייצג את עצורי הפגנות החרדים השונות, בעיקר הפגנות על רקע חילולי שבת.

שילוב או חילול.
— בנושא שילוב המשפט העברי במשפט הישראלי טען אלון כי:
קליטת המשפט העברי במערכת המשפטית של המדינה אין בה משום "פגיעה" בעולמו של המשפט העברי, ואין בכוחה "לחלן" את ההלכה. ...
את עיקר הוויכוח בעולם התורני ניהל אלון מול השופט הדתי יצחק אנגלרד, שחלק על משמעותו של המושג "משפט עברי" ודחה את הטענה שניתן להבחין בין חלקי ההלכה השונים. בנוסף הטשטוש שהיא יוצרת גרועה מחוק החילוני המקורי.


פסק דין הנדלס -
נגד קופת עם עורר מחלוקת יסודית בשאלת מעמדם של מקורות המשפט העברי במשפט הישראלי המודרני, בה הציג אלון את עמדת המשפט העברי.
פסק הדין אליעזר הנדלס נגד קופת-עם , בה נדון סכסוך אזרחי בין מוצא אבידה, אליעזר הנדלס, לבין בעלי המקום בו היא נמצאה, בנק קופת עם.. .הסוגיה העיקרית בדיונים הייתה למי שייכת אבדה שבעליה אינם ידועים שנמצאה בשטח בבעלות פרטית, אך כזה המשמש בפועל כמקום ציבורי, ומצויים בו עוברים ושבים רבים בהיתר.

בבא מציעא.
השופט מנחם אלון סבר כי יש לפרש אותו בהתאם להלכות השבת אבדה במשפט העברי. .והביא לשם כך חוות דעת של פוסקים אליהם פנה עם המקרה, שקבעו כי זו ההלכה.
הפסיקה העברית מתייחסת מפורשות למקרה דומה מאוד למקרהו של הנדלס. המשנה במסכת בבא מציעא דנה באדם המוצא סכום כסף אצל השולחני, כלומר הבנקאי של אותם ימים. המשנה פוסקת: "[מצא] לפני שולחני - הרי אלו שלו. בין הכיסא ולשולחני - הרי אלו של שולחני".
ההבדל בין המקרים תלוי במיקום המדויק של המציאה. אם היא במקום בו מניחים כל הבאים לשולחני את כספם, והמקום אינו נשמר על ידי השולחני - הרי המציאה של מוצאה. אך אם המציאה קרובה לכיסא השולחני - סביר שנפלה ממנו, ובכל מקרה, הרי היא נשמרת שם על ידיו, ולכן רשותו קונה עבורו את המציאה.

בפסק הדין, הנחשב לאחד מפסקי הדין המכוננים במערכת המשפט הישראלית, התגלעה מחלוקת יסודית בשאלת מידת מעמדם של מקורות המשפט העברי במשפט הישראלי המודרני, ומידת הזיקה הראויה ביניהם.

אמנת ירושלים.
לקראת יום ירושלים תשנ"ב (1992), במלאת 25 שנים למלחמת ששת הימים, חיבר את אמנת ירושלים.
אמנת ירושלים היא הצהרת אמונים של מדינת ישראל לעיר ירושלים שנחתמה ביום ירושלים, 31 במאי 1992, כ"ח באייר ה'תשנ"ב, במלאת 25 שנה לירושלים המאוחדת במשכן הנשיא בירושלים.
האמנה חוברה ביוזמת המשרד לענייני ירושלים על ידי השופט פרופ' מנחם אלון, ששיבץ בה פסוקים ומדרשים מהמקורות היהודים. ומוצגת בטרקלין שאגאל אשר במשכן הכנסת, בעיתון החרדי יתד נאמן נכתב נגד החתימה על האמנה.
מעובד מהמכלול, כולל התמונה.