בפרשת פנחס [במדבר כז]מוצאים אנו את דיני הירושה סדריה וקדימויותיהן . ומהעיון בהם עולים דברים
שיש להבינם או ליישבם.
חלק א'
א.
מי אינו מוזכר בפירוש כיורש ?
הקרובים ביותר לנפטר- הם אלו מבין כולם שאינם מפורשים :
1. בן הנפטר -
2. אבי הנפטר -
3. ובעלה של הנפטרת - ולמה ?
בן הנפטר שהוא יורש -
למדים אנו [כז,ח] " אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ- וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ. ט וְאִם-אֵין לוֹ, בַּת--וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְאֶחָיו.
מכאן שרק באין לו בן הבת יורשת. אבל באם יש בן הוא קודם לה.
אב שיורש את בנו-
למדים אנו מ "והעברת" את נחלתו לבתו . וכיון שלא נאמר "ונתתם" אלא והעברתם משתמע מכאן שבעצם יש אדם נוסף הראוי היה לרשת = האבא. אבל התורה מצווה ל"העביר" זאת לבתו.
האיש שיורש את אשתו -
זאת למדים אנו מ"ונתתם את נחלתו 'לשארו' וירש אותה" . ובלימוד של 'גורעין ומוסיפין ודורשין' אנו מקבלין את המשפט : "ונתתם את נחלת שארו לו". שארו היא אשתו -והוא יורש אותה.
גורעין ומוסיפין , מאי משמע ?
שמורידים את את ה 'ו' שבסוף המילה "נחלתו" ואת האות 'ל' שבתחילת המילה "לשארו" ומוסיפים שתי אותיות אלו לבסוף ,ובכך קיבלנו את המשפט דלעיל המציין את את ירושת הבעל את אשתו.
ונחלקו בגמרא ובפוסקים על משמעות דרשה זו אם הוא דין דאורייתא, או אינו אלא דרשה \ אסמכתא בעלמא. וירושת הבעל היא רק דין דרבנן מתקנת חכמים וכך היא גם דעת הרמבם.
ב.
הנציב
לעצם השימוש כאן , במילים "העברה / נתינה " שש פעמים. כבר עמד על כך הנציב שלשונות אלו משמשים כאן בכל פרשת הירושה בעוד שלשון ירושה מופיעה כאן רק פעם אחת . וז"ל-
.....והעברתם וגו׳. וכן במקראות הסמוכות ונתתם. ואין הלשון מדויק.
וכי ב״ד עושים דבר. והכי מיבעי ועברה נחלתו לבתו. והיתה נחלתו לאחיו.
אלא ללמדנו שיש ביד ב״ד איזה כח להעביר וליתן. .. במשנה דנפל הבית. דספק יורש אינו נוטל כלום במקום שיש ודאי .. והיינו מדיוקא דהני קראי דיש כח לב״ד להאלים כח האחד. והיינו באם הוא ודאי והשני ספק להם. נותנים להוודאי וברור להם...
ג.
האבא אינו מוזכר במפורש כי-
כי דרך ברכה ידבר, ולא בנכרתים-
הסברו של הרמבן על הימנעות הכתוב לפרש את האב כיורש -
ט) ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו – קבלו רבותינו (בבלי ב״ב קט״ו.) כי האב יורש את בנו כאשר אין למת זרע,
* והכתוב לא הזכיר זה, והטעם כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל כי הקורבה שוה, וכיון שאמר הכתוב שהבן יורש את אביו, גם האב יורש את הבן.
* ועוד, כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדין. אם כן: ונתתם את נחלתו לאחיו – משמוש נחלה שהאב יורש בקבר, וממנו תבא לאחים,
* אבל לא רצה לומר: ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו, כי דרך ברכה ידבר, ולא בנכרתים.
* ואולי לא אירעה זה בבאי הארץ שינחיל האב את הבן, שבהם ידבר.
ד.
הבן הנעלם
ולהימנעות הכתוב מציון הבן כיורש מתייחס האור שמח [בצפנת פענח שיג] שזה נובע מכך שהבן אינו מקבל את הנכסים 'כיורש ' , אלא הוא ממלא את מקומו וממשיכו של האב - ובשל כך באם יש בן יקבל הוא את הנכסים ,
ומביא שם מקומות ודינים נוספים המוכיחים את מעמדו המיוחד של הבן כלפי האב לא כיורש אלא כנכנס לנעליו ולמקומו של האב עצמו.
מגנטים-
משלי כג טו בְּנִי! אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי.
שלמה המלך אומר (משלי כ"ג, ט"ו): "בני אם חכם ליבך בני - ישמח ליבי גם אני". ומפרש הגר"א מווילנא: "כי האב ובנו הם משורש אחד ... כמו האבן הנקרא מגנט, כשיחתכוהו לשניים - כשחלקו האחד יתנועע אז גם החלק השני יתנועע, אף שיהיה מרחוק בקצה הארץ . כן הוא טבע הבן הנתח מהאב - בעת שמחת ליבו גם אביו ישמח בלבבו"!!!
ה.
מצוות עשה ? על מי ? מתי ?
לרסג - היא מצווה אך היא מוטלת על הציבור ועל בית הדין - ולא על כל יחיד.
גם הרמבם כתב " לדון בדיני נחלות" כרסג שהיא מצוות עשה על בית הדין.
אבל החינוך כתב - היא מצווה על כל יחיד לנהוג בדיני נחלות לפי דיני התורה. יותר מכך גם אם עבר ושינה בצוואתו לתת את את ירושתו לאחר הרי אין תוקף לדבריו, ומ"מ עבירה בידו על עצם הציווי.
אחד ועוד 2.
לרמבן יש בירושה מצוות נוספות -
והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, כי הרמב''ם זכרונו לברכה חיסר במקום זה שתי מצות:
אחת מצות עשה, ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור,
1. שהאדם מצוה להכיר הבכור[ולזהותו לאחרים, ואם זהות הבכור ידועה מכבר - האב מקיים את המצווה- בשתיקתו ואינו מכחיש] במתת פי שנים לו,
וזאת היא מצות עשה על האב, שלא חשב אותה הרמב''ם זכרונו לברכה במניינו,
2. וכמו כן מוזהר עליו מהעביר הבכורה ממנו, ועל זה נאמר (דברים כ טז) לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו', וזאת האזהרה גם כן לא חשב אותה הרב הנזכר,
אלא שכלל [הרמבם] הכל במצות דין הנחלות.