אלי_ש כתב:נו?
אחזור שוב על השאלה בקצרה: האם יש המפרשים את הפסוק "זמירות היו לי חוקיך" כדבר חיובי (למרות מאמר חז"ל שדוד נענש על כך)?
ראה בס' מנחה חרבה (סוטה לה ע"א) שהביא דברי המדרש תנחומא (פנחס סימן ח):
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן. יֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁהִפְלִיא מִמּשֶׁה, שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים שֶׁנִּתְגָּאוּ בִּדְּבָרִים שֶׁל מִצְוָה, וְהִתִּישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחָן. אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאָמַר דָּוִד, זְמִירוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ (תהלים קיט, נד), שֶׁקַּלּוֹת וּרְגִילוֹת עָלַי כִּזְמִירוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שֶׁסּוֹפְךָ לִטְעוֹת בְּדָבָר שֶׁהַתִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹדְעִין בּוֹ.
הרי שהיה בדבר פגם של גאוה, אולם מצד שני הדבר מראה על גדולתו של דוד המלך שהיה רגיל כל כך בלימוד התורה.
וגאוה זו היא דוקא במצוות (כעין 'ויגבה לבו בדרכי ה''), שכן בחיי היום-יום כבר אמר על עצמו 'ואנכי תולעת ולא איש'.
גם עי' בס' דבש לפי (מערכת ז' אות ז') שכ', זמרה מועילה לזכרון כ"כ בס' ארץ החיים סי' לח'. ובזה יש להליץ בעד דוד הע"ה שאמר זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. דהצער גורם שכחה ולכן אומר דמועיל לזכרון בבית מגורי כדי שהצער לא יגרום שכחה.
וכ' בתניא (קונטרס אחרון דיבור המתחיל "דוד זמירות קרית להו"), יש לתורה מעלה שהיא כזמירות, אלא שהמעלה הזאת היא "בחינת אחוריים" שבתורה, כלומר: דרגא נמוכה לעומת המעלה האמיתית של התורה שהיא שעשועי המלך עצמו ולא שעשועיהם של בני-אדם. ומכיוון שחטא ב"בחינת אחוריים" לכן נענש בשכחה שמגיעה מבחינת אחוריים, וטעה בנשיאת הארון על הכתף, שיש בה ענין של חיבור האחוריים (הכתפיים) עם קדושת הלוחות שאין בהם אחוריים (כי הם כתובים "מזה ומזה"). עיי"ש בארוכה, וביתר ביאור - בדרך מצוותיך (לנכדו הצ"צ) מצות משא הארון בכתף.
וראעתי למי שכ' שעפ"ז לכאורה מובן מה שאנו אומרים את הפסוק הזה, כדי להכיר שיש בתורה את המעלה הזאת, למרות שלא זוהי מעלתה הפנימית של התורה.