הפטרת וירא - ואשה אחת מנשי בני הנביאים וגו'

[יהודה בן יעקב]

כתב הלבוש אורח חיים סימן תרסט
לפרשת וירא, אהבה וכו', ומפטירין ואשה אחת (מבני) [מנשי בני] הנביאים וגו', משום דכתיב בה ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן וגו', שהוא מעין ענין מה שכתוב בפרשה.

שאלני בני שיחי' למה לא מתחילים בפסוק ח' ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם וגו', ששם מתחיל ענין השונמית שהוזכר בו הפסוק הנ"ל, ואף לאחר החיפוש לא היה בידי די השיב לו.
אשמח לקבל מידע או מראי מקומות בעניין.

[לבנון]

אפשר שהמנהג המקורי היה כשל הספרדים, לסיים 'ותאמר שלום'. וע"כ היו צריכים להתחיל מואשה אחת וגו', כדי להשלים לכ"א פסוקים. ואח"כ כשהנהיגו לסיים גם את ענין הנס של תחיית המתים, לא שינו את ההתחלה.
כל זה אינו אל ניחוש בעלמא.

[יהודה בן יעקב]

אפשר שהמנהג המקורי היה כשל הספרדים, לסיים 'ותאמר שלום'. וע"כ היו צריכים להתחיל מואשה אחת וגו', כדי להשלים לכ"א פסוקים. ואח"כ כשהנהיגו לסיים גם את ענין הנס של תחיית המתים, לא שינו את ההתחלה.
כל זה אינו אל ניחוש בעלמא.

אדרבה!!! אני תמהתי איפכא, מה מקור מנהג הספרדים?
שהרי במקורות ראיתי להיפך (כפי שמצאה ידי בפרוייקט השו"ת)

רמב"ם סדר תפילות - המפטיר בנביא
וירא אליו, ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא במלכים,

אבודרהם סדר הפרשיות וההפטרות
וירא אליו. ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא והיא במלכים (מ"ב ד א - ד, לז).

ספר השולחן הלכות תפילה שער ו
וירא אליו במלכים, ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא.

ואף בזה אשמח לקבל מידע מה מקור מנהג זה, אך ודאי א"א ליישב קושיה בחבירתה.

[איש_ספר]

שמעתי בש"ק מהרה"ג רנ"צ פל'צינסקי ביאור יפה אף נעים.

בפרשת וירא : ויכלו המים מן החמת, ואיתא בפרד"א שבזכות אברהם לא היו צריכים המים לכלות מן החמת והיו מספיקים לכל צרכה, אלא כיון שותתע במדבר באר שבע, אחר גילולי אבותיה, מיד ויכלו המים. וזה דומה ממש למעשה דאלישע וברכת השמן שבכלים ודפח"ח.

[י. אברהם]

כך שמעתי גם מאבי שי' בשבוע העבר.
אך לכאו' הקשר של ההפטורה לפרשת השבוע, אמור להיות קשר למשהו שגלוי בפרשה, לא למה שנמצא במדרש.

[אפרקסתא דעניא]

כתב הלבוש אורח חיים סימן תרסט
לפרשת וירא, אהבה וכו', ומפטירין ואשה אחת (מבני) [מנשי בני] הנביאים וגו', משום דכתיב בה ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן וגו', שהוא מעין ענין מה שכתוב בפרשה.

שאלני בני שיחי' למה לא מתחילים בפסוק ח' ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם וגו', ששם מתחיל ענין השונמית שהוזכר בו הפסוק הנ"ל, ואף לאחר החיפוש לא היה בידי די השיב לו.
אשמח לקבל מידע או מראי מקומות בעניין.

שמעתי מהג"ר חזקיהו משקובסקי:

הרי בעצם יש כאן תמיהה גדולה: הנביא הבטיח לה בן, והיא אמרה אל תכזב בשפחתך. איך ייתכן שהילד מת אחרי כמה שנים? וכי זו קיום הבטחת הנביא? ללדת לריק ולבהלה?!

אלא, לכן מביאים את ראשית הפרק: אשת עובדיה זכתה לנס השמן. כאשר תם השמן יכולה הייתה להבין שהיא אמורה להשתמש בו, למכור אותו ולשלם את החובות. אך לא. היא הלכה לאלישע לשאול אותו מה לעשות עם השמן, והוא ענה לה כיצד לנהוג בו. המשמעות, היא הבינה שהנס אינו שלה אלא של הנביא, ויש לקבל הדרכתו על להבא.

לעומתה, השונמית, עם כל גדלותה לא באה לשאול את הנביא מה לעשות בנער היולד, ולא זו אלא שהוא יצא עם אביו אל הקוצרים. וכי בשביל זה נעשה הנס הגדול? כדי שיהיה עוד קוצר בעם ישראל? מדוע לא שלחה אותו לבית המדרש? מדוע לא הלכה להתייעץ עם הנביא כיצד לחנכו ולגדלו?

לכן מת הנער.

אלא שעלול היה לצאת מזה חילול ה', והיא אף טענה שיש בזה חוסר הכרת טובה של הנביא כלפיה, ולכן אלישע החייהו. מכאן ואילך כנראה שנשלח לבית המדרש שהרי היה לבסוף לנביא גדול - חבקוק.

זוהי הסיבה שכהקדמה לנס השונמית קוראים את נס השמן והנהגת אשת עובדיה.

[אום אני חומה]

אפשר שהמנהג המקורי היה כשל הספרדים, לסיים 'ותאמר שלום'.

הרבנית צביה לוין ע"ה שאלה את בעלה ר' אריה,
מדוע הספרדים מסיימים ממש ב'שפיץ' של המעשה, מה שנקרא בלשוננו 'באמצע המתח',
השיב לה ר' אריה:
לספרדים יש אמונת חכמים, אם האישה הלכה לצדיק - זהו. נגמר הסיפור. אין צורך להמשיך..

[וונדרבר]

הרבנית צביה לוין ע"ה שאלה את בעלה ר' אריה,
מדוע הספרדים מסיימים ממש ב'שפיץ' של המעשה, מה שנקרא בלשוננו 'באמצע המתח',
השיב לה ר' אריה:
לספרדים יש אמונת חכמים, אם האישה הלכה לצדיק - זהו. נגמר הסיפור. אין צורך להמשיך..

השוה לדברי רבי אליעזר גורדון על המופת של הגאון מוילנא
viewtopic.php?f=19&t=29960&p=313081#p312725

הגראי''ס הלוי סאלווייציק שליט''א, נוהג לספר בסוכתו ביא''צ של הגאון מוילנא
... וסיפר לו שהגאון קרא למוסר ... והתרה בו שאם ימשיך במסירותיו לא יוציא שנתו.
מיד קפץ הרב החסידי וזעק ני ני ני וואס איז גיווארן ???
וע''ז השיב לו רבי אליעזר ביי אונז די מעשה אנדיג זיך דא, ביי אייך דארף מען וויסען וואס איז גיווארן.
[אצלנו סגי בזה שהגאון אמר שלא יוציא שנתו וזה מספיק לנו לדעת מה עלה בגורלו]

[יהודה בן יעקב]

יישר כח לכל המגיבים, ועל כל הביאורים.

אדרבה!!! אני תמהתי איפכא, מה מקור מנהג הספרדים?
שהרי במקורות ראיתי להיפך (כפי שמצאה ידי בפרוייקט השו"ת)

רמב"ם סדר תפילות - המפטיר בנביא
וירא אליו, ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא במלכים,

אבודרהם סדר הפרשיות וההפטרות
וירא אליו. ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא והיא במלכים (מ"ב ד א - ד, לז).

ספר השולחן הלכות תפילה שער ו
וירא אליו במלכים, ואשה אחת מנשי בני הנביאים עד ותשא את בנה ותצא.

ואף בזה אשמח לקבל מידע מה מקור מנהג זה, אך ודאי א"א ליישב קושיה בחבירתה.

עדיין אני מחפש מקור למנהג הספרדים.

[יעל]

אפשר שהמנהג המקורי היה כשל הספרדים, לסיים 'ותאמר שלום'.

הרבנית צביה לוין ע"ה שאלה את בעלה ר' אריה,
מדוע הספרדים מסיימים ממש ב'שפיץ' של המעשה, מה שנקרא בלשוננו 'באמצע המתח',
השיב לה ר' אריה:
לספרדים יש אמונת חכמים, אם האישה הלכה לצדיק - זהו. נגמר הסיפור. אין צורך להמשיך..

האם הכוונה לר' אריה לוין המפורסם - שם אשתו היה ציפורה חנה.
ומה מקור סיפור המעשה בבקשה. מראה מקום.
האם זה המקור מספרו של אברהם קורמן?

[אום אני חומה]

האם הכוונה לר' אריה לוין המפורסם - שם אשתו היה ציפורה חנה.
ומה מקור סיפור המעשה בבקשה. מראה מקום.

אכן. ציפורה חנה.

http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?192921&
עמ' 3.

[נוטר הכרמים]

עוד ווארט חריף, 'ויגש גיחזי להודפה' (פס 'כז), ובברכות י, ב: אמר ריב"ח שאחזה בהוד יפיה, ועי' מהרש"א ח"א מה טעם ישנו לדרוש כן. ובדרך צחות, י"ל דהדחיפות (וכל שם וחניכה דאית להו, נגיחה נגיפה נשיכה בעיטה וכו', תולדותיהן כיוצא בהן...) של ה'גיחזים' לדורותיהם זה היה נראה כאילו זה לכבוד 'מרנן ורבנן', ובסוף מתברר שהמניעים זה תאוות שפלות...

[יעל]

אכן. ציפורה חנה.
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?192921&
עמ' 3.
תודה רבה
אין כאן מראה מקום. ומעניין לדעת מה המקור. יש וריאציה של הסיפור. בספרו של קורמן.

[ונתנו ידידים]

אפשר שהמנהג המקורי היה כשל הספרדים, לסיים 'ותאמר שלום'.

הרבנית צביה לוין ע"ה שאלה את בעלה ר' אריה,
מדוע הספרדים מסיימים ממש ב'שפיץ' של המעשה, מה שנקרא בלשוננו 'באמצע המתח',
השיב לה ר' אריה:
לספרדים יש אמונת חכמים, אם האישה הלכה לצדיק - זהו. נגמר הסיפור. אין צורך להמשיך..

כמדומני שאולי ראיתי את הסיפור הזה בא' מספריו של ר' יעקב גלינסקי זצל אלא שאין לי את האפשרות לבודקו.

[אברהם]

אדוני זקני רבי דוד בונם סומפולינסקי [בן חנה דבורה, לרפו"ש] רגיל לבאר את שתי השאלות שעלו כאן [א' למה מתחילים במעשה השמן, ב' למה הספרדים מסיימים ותאמר שלום], בדרך אחת:

בפרשה שלנו חוזר העניין שאין מראים ומפרסמים את הנס, כמו שראינו 'ואת הדלת סגרו' כדי שלוט לא יראה הכאת בני סדום, וכן 'אל תבט אחריך', וכן אברהם אומר לנעריו 'שבו לכם פה עם החמור', לא רצה להראות להם את מעשה העקידה וכו'. הוא מביא עוד דוגמאות מן הפרשה לזה, אינני זוכר.
והנה גם במעשה השמן הזהיר הנביא 'וסגרת הדלת בעדך' 'ותסגור הדלת בעדה', כלומר הזהיר אותה על אותו עניין שלא יתפרסם הנס.
וזו הסיבה שהאשה השונמית לא רצתה לגלות לבעלה את סיבת נסיעתה אל הנביא כמוש"כ המפרשים, ולכן סתמה 'ותאמר שלום', לא לפרסם הנס העתידי, ולכן שם מסיימים הספרדים.
האשכנזים נהגו להמשיך משום שגם בהמשך מצאנו נקודה זו שאלישע מזהיר את גיחזי לא לפרסם הנס ולא לדבר עם איש [כמוש"כ המפרשים שהטעם בשביל שלא יבוא לספר להם על תכלית הליכתו, והוא הלך ושאל להם 'התאמינו שמשענת זו יכולהל להחיות מת' כו'], ואח"כ כתוב שוב 'ויבוא ויסגור הדלת בעד שניהם' שוב עניין סגירת הדלת שנמצא גם במעשה השמן וגם במעשה מלאכי סדום 'ואת הדלת סגרו'.
עכ"ד אדוני זקני שליט"א לפי זכרוני, ויהיו הדברים לרפואתו השלימה.

[פרנקל תאומים]

עוד ווארט חריף, 'ויגש גיחזי להודפה' (פס 'כז), ובברכות י, ב: אמר ריב"ח שאחזה בהוד יפיה, ועי' מהרש"א ח"א מה טעם ישנו לדרוש כן. ובדרך צחות, י"ל דהדחיפות (וכל שם וחניכה דאית להו, נגיחה נגיפה נשיכה בעיטה וכו', תולדותיהן כיוצא בהן...) של ה'גיחזים' לדורותיהם זה היה נראה כאילו זה לכבוד 'מרנן ורבנן', ובסוף מתברר שהמניעים זה תאוות שפלות...

הרעיון מוכר מן המציאות ובשעתו כבר כתבתי אודותיו בפורום עפ"י דברי הרמח"ל והנפה"ח, אבל "לכבוד מרנן ורבנן" לאו דווקא, אלא שבאופן כללי אנשים רבים פועלים בקול רעש גדול כביכול "לשם שמים" ולמען הצלת התורה, בה בשעה שעמוק בליבם פנימה המניעים האמיתיים הם כדבריך: "תאוות שפלות"(לעיתים קרובות אפי' הם עצמם אינם מודעים לכך).
העצה היחידה עבורנו היא להתרגל לקחת את ה"לשם שמים" של עצמנו בעירבון מוגבל מאד.

[איש גלילי]

עוד ווארט חריף, 'ויגש גיחזי להודפה' (פס 'כז), ובברכות י, ב: אמר ריב"ח שאחזה בהוד יפיה, ועי' מהרש"א ח"א מה טעם ישנו לדרוש כן. ובדרך צחות, י"ל דהדחיפות (וכל שם וחניכה דאית להו, נגיחה נגיפה נשיכה בעיטה וכו', תולדותיהן כיוצא בהן...) של ה'גיחזים' לדורותיהם זה היה נראה כאילו זה לכבוד 'מרנן ורבנן', ובסוף מתברר שהמניעים זה תאוות שפלות...

הרעיון מוכר מן המציאות ובשעתו כבר כתבתי אודותיו בפורום עפ"י דברי הרמח"ל והנפה"ח, אבל "לכבוד מרנן ורבנן" לאו דווקא, אלא שבאופן כללי אנשים רבים פועלים בקול רעש גדול כביכול "לשם שמים" ולמען הצלת התורה, בה בשעה שעמוק בליבם פנימה המניעים האמיתיים הם כדבריך: "תאוות שפלות"(לעיתים קרובות אפי' הם עצמם אינם מודעים לכך).
העצה היחידה עבורנו היא להתרגל לקחת את ה"לשם שמים" של עצמנו בעירבון מוגבל מאד.

אאמו"ר ז"ל היה נוהג לומר, שיש שני מדרשים על מחלוקת קין והבל, אחד אומר שרבו על מקום המקדש, ואחד אומר שרבו על תאומה יתירה שנולדה עם הבל. הא כיצד?
אלא ודאי רבו על תאומה יתירה שנולדה עם הבל, אבל בפשקווילים ברחוב הם כתבו שהם רבים על מקום המקדש...

[פרנקל תאומים]

אאמו"ר ז"ל היה נוהג לומר, שיש שני מדרשים על מחלוקת קין והבל, אחד אומר שרבו על מקום המקדש, ואחד אומר שרבו על תאומה יתירה שנולדה עם הבל. הא כיצד?
אלא ודאי רבו על תאומה יתירה שנולדה עם הבל, אבל בפשקווילים ברחוב הם כתבו שהם רבים על מקום המקדש...

נחמד.
ויש להוסיף, שבשלמא אם המריבה היא על התאומה היתירה, נו זה רק ענייני עוה"ז וראוי למצוא דרך להתפשר ולוותר,להגיע לעמק השווה ולבטל את המחלוקת. אבל עד כמה שמדובר במריבה על 'מקום המקדש' (שהלא כך מבואר בפשקווילים), אזי וודאי שאסור לוותר ויש להמשיך את המחלוקת עד ביאת גוא"צ...
הדא הוא דאמרינן "מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים"...

[הכל בכתב]

הפטרת וירא הוא בספר מלכים ב' ד', מתחיל מפסוק א' ואשה אחת מנשי בני הנביאים וגו', והשייכות לפרשה דידן כתוב בלבוש (תרס"ט א'), מפני העובדא עם האשה השונמית, שהבטיח לו הנביא בן, והוא כעין הבטחת המלאך לאברהם אבינו.
אבל לפ"ז יתמה, למה מתחילין ההפטרה מפסוק א' המספר סיפור אחרת עם אשת עובדיה, ולא מתחילין מפסוק ח', ששם מתחיל הסיפור עם השונמית?
ולא עוד, כי לפי מנהג ספרד אין קורים כל הפרק עד הסוף "ותשא את בנה ותצא", רק עד אחר פסוק כ"ג "ותאמר שלום", ואם הסיפור השייך לפרשתן אין קורין בשלימות, למה מוסיפין לקרות מענין אחר שאינה שייכא לפרשתן?

[אבא יודן]

ולא עוד, כי לפי מנהג ספרד אין קורים כל הפרק עד הסוף "ותשא את בנה ותצא", רק עד אחר פסוק כ"ג "ותאמר שלום",

מכבר טעמתי שלספרדים די בהבטחה לבד, אך לאשכנזים [מקוריים] רק משנתגשם.

[דרומי]

בדרך החסידות

"ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת .. כלים רקים אל תמעיטי" (מלכים-ב ד, א ואילך – הפטרת פ' וירא)
"מפטירין ואשה אחת מנשי בני הנביאים וגו', משום דכתיב בה ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן וגו', שהוא מעין ענין מה שכתוב בפרשה" (לבוש אורח חיים סי' תרסט)

ההפטרה עוסקת לא רק בהבטחת אלישע על לידת בן השונמית – אלא גם בכך שהוא דאג להמשך קיומו גם לאחר מכן.
וגם זה הוא "מעין מה שכתוב בפרשה", כי בפרשה לא מסופר רק על כך שהבטחת הקב"ה התקיימה בלידת יצחק – אלא גם בדאגת הקב"ה להמשך קיומו של יצחק:
א) על הפסוק "ויעש אברהם משתה גדול ", מספר המדרש כי באותו משתה השתתף עוג, שלעג מיצחק וטען שהוא יכול לבטל את מציאותו באצבעו הקטנה. על כך אמר לו הקב"ה: "חייך שאת רואה אלף אלפים ורבי רבבות יוצאים מבני בניו".
ב) בעת העקידה עמד אברהם לשחוט את יצחק, אך הקב"ה דאג לקיומו ואמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה ".
*
אבל עדיין צריך ביאור – הקשר עם הפרשה שייך לסיפור של בן השונמית; אולם מדוע מתחילים את ההפטרה בסיפור על "ואשה אחת מנשי בני הנביאים" – מה הקשר של סיפור זה לפרשתנו?
ויש לומר – בדרך החסידות:
בתחילת הפרשה מסופר אודות "וירא אליו ה'" – הגילוי הנעלה של הקב"ה שהיה לאברהם אבינו. וגילוי נעלה זה, הוריש אברהם לבניו אחריו, לכל יהודי.
גילוי נעלה זה הוא מצד הנשמה; אך הגוף מסתיר על גילוי זה ומונע בעדו – דבר שמפריע לנשמה ומיצר לה. כיצד מתגברת הנשמה על הגוף העומד כנגדה?
על כך באה ההפטרה, סיפור האשה שצעקה אל אלישע. וכביאור אדמו"ר הזקן , ש"אשה היא בחינת נשמה", והיא צועקת "א-לי שע"! ה' תושיע אותי. "עבדך אישי מת" – "אישי" במובן של אש, אש ההתלהבות של האהבה לה' כבתה; "והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, פירוש והנושה מלשון כי נשני אלקים, שזה קאי על הנפש הבהמית שהיא משכחת אותי מאלקות, בא לקחת את שני ילדיי .. והוא רוצה שיהיו לו לעבדים לאהבות זרות תאוות הגוף וליראות זרות" כו'.
והעצה היא, "כלים רקים אל תמעיטי":
"שצריך להתבונן הרבה איך שהוא כלי ריקן בלי שום דעת .. ויתמרמר מאד על ריחוקו ויצעק אל הוי' על ריחוקו מאלקים חיים מקור החיים, ואחר כך יבוא ליתרון האור מן החושך". כלומר: האדם צריך 'לשבור' את גאוותו , ולהרגיש את שפלותו ו'ריקנותו' – ועל ידי זה הגוף מאבד מתוקפו וגסות רוחו, והנשמה יכולה להתגלות .
זהו, איפוא, הקשר של סיפור זה עם הפרשה: כדי לזכות לגילוי של "וירא אליו ה'", למרות הגוף המפריע, הרי זה על ידי שהאדם מתבונן בשפלותו ובריקנותו, מתמרמר על כך וצועק לה', כדברי ההפטרה.

(שיחת שבת פרשת וירא תשכ"ה)

[דעת_האברך]

כבר לפני שנים ארוכות שמעתי על כך שיחה נפלאה של רבי שבתי יודלביץ זצ"ל שעובדה ונאמרה אחר כך על ידי הרב עימנואל תהילה שליט"א. לפי דרכו הפטרה זו היא המשך למה שנאמר קודם בנביא, שמלך ארם הקריב את בנו לה' כדי לחקות את מעשה עקדת יצחק ולזכות כך לרחמי ה' (ועל כך נאמר "אשר לא ציוויתי ולא עלתה על לבי" כמבואר בגמרא) ונהיה קצף גדול על ישראל, שהם עובדי עבודה זרה ואילו הגוי הזה מקריב את בנו לה'. כהמשך לזה מספר הנביא על אותה אשה מנשות הנביאים שהיתה אשתו של עובדיה הנביא, שמשכן את כל נכסיו ליהורם בן אחאב בהלוואה שהלווה לו על מנת לכלכל את הנביאים שהחביא במערה, עד שלבסוף יהורם בא לגבות את חובו ולקחת את בניה לעבדים, והמטרה שלו היתה לגדלם בארמונו על מנת שיהיו לו יועצים כמו שעובדיה היה יועץ לאביו. אולם אשתו של עובדיה לא מוכנה בשום אופן למסרם ליהורם כי יודעת שאם יתחנכו בארמון המלוכה יעזבו לאט לאט את דרך ה', ולכן הולכת לזעוק על קברו של בעלה שמפנה אותה לאלישע הנביא שמושיע אותה מצרתה.
המעשה הזה הוא ה"קונטרה" כנגד העקדה של מלך ארם, כי גם כאן אשת עובדיה מוכנה לסבול חיים מרים וקשים בעניות מרודה על מנת לשמור את בניה טהורים וזכים מהשפעות זרות, ועקדה זו שלה מסירה את הקצף מישראל, וזהו הקשר של פרשה זו לפרשת וירא ולעקדת יצחק.
כמובן כל המעשה מסופר עם המון נופך ופרטים כדרכם של המגידים...

[צופר הנעמתי]

שמלך ארם הקריב את בנו לה'

מואב

[ביני]

אולי אפשר להסביר שיש שייכות גם מהתחלת ההפטרה לפרשה, ע"פ המדרש (עיין פרקי דר"א פרק ל') דהחמת מים של הגר לא חסרו מים רק אחר שחזרה לע"ז וכעין המעשה של אלישע, ולכן מתחילים ההפטרה מהתחלת הפרק.

[תם ותמים]

בהפטרה של פרשת וירא מפטירים בענין בן השונמית.

ושמעתי מגאון אחד נ"י שתמה ואמר בשלמא שמפטירים בענין בן השונמית ניחא שזה מעין הפרשה, שהיא היתה עקרה בלא ולד, ואחר כך נפקדה ונולד לה בן וזה כענין שרה אמנו, אבל מדוע מפטירין ופותחין גם בענין אשת עובדיה, ומה שייכות יש בזה לענין הפרשה, והרי יכול להתחיל ההפטרה רק בענין בן השונמית.

ולומר דאה"נ אין שייכות, אבל רצו לתקן הפטרה מתחילת הפרק, ולכן הזכירו גם ענין אשת עובדיה, ז"א שהרי מצינו הפטרות שמתחילות באמצע הפרק כמו הפטרת יוה"כ, וראה באנצ"ת ערך הפטרה הרבה כיו"ב.

וכן דוחק לתרץ שפקידת שרה היה נס גמור ומי מלל וגו' ולכן הפטירו גם בענין אשת עובדיה שגם הוא ענין נס אע"פ שאינו שייך לפרשה אגב נס דבן השונמית.

[דרומי]

כבר היה על זה אשכול. דוק ותשכח.

[עזריאל ברגר]

בשבת חשבתי על ביאור ע"ד הסוד:
מבואר בחסידות שהפסוק "ואשה אחת צעקה" רומז על צעקת הנשמה הנמצאת בגוף ומתאוננת על מצבה הרוחני, וגם הפסוק "הכצעקתה" שבפרשה רומז על צעקה זו.

[עזריאל ברגר]

וזה ע"פ תגובה שקיבלתי מחבר:
הרי ידוע שהנושה בא לפרוע חובו של עובדיה שהיה זן את הנביאים. והוא דוגמת הכנסת האורחים של אברהם אבינו, וזה שנעשה לאלמנתו מופת עם השמן הוא כענין שנעשה נס לאברהם ושרה.

[עזריאל ברגר]

ועוד ע"פ מה שקיבלתי מחברים:
אולי גם "הנושה בא לקחת את שני ילדי" מקביל לניסיון העקידה.
גם זה ע"פ המדרש - שחששה שיחנך את ילדיה לע"ז.
או להכנסת אורחים של לוט שהיה כרוך בסכנת נפשות - והציל ב' בנותיו.
או להיפך - שהוא חשב למסור את בנותיו, בניגוד לאלמנת עובדיה שהגנה על בניה.

[דמשק]

עוד ווארט חריף, 'ויגש גיחזי להודפה' (פס 'כז), ובברכות י, ב: אמר ריב"ח שאחזה בהוד יפיה, ועי' מהרש"א ח"א מה טעם ישנו לדרוש כן. ובדרך צחות, י"ל דהדחיפות (וכל שם וחניכה דאית להו, נגיחה נגיפה נשיכה בעיטה וכו', תולדותיהן כיוצא בהן...) של ה'גיחזים' לדורותיהם זה היה נראה כאילו זה לכבוד 'מרנן ורבנן', ובסוף מתברר שהמניעים זה תאוות שפלות...

הרעיון מוכר מן המציאות ובשעתו כבר כתבתי אודותיו בפורום עפ"י דברי הרמח"ל והנפה"ח, אבל "לכבוד מרנן ורבנן" לאו דווקא, אלא שבאופן כללי אנשים רבים פועלים בקול רעש גדול כביכול "לשם שמים" ולמען הצלת התורה, בה בשעה שעמוק בליבם פנימה המניעים האמיתיים הם כדבריך: "תאוות שפלות"(לעיתים קרובות אפי' הם עצמם אינם מודעים לכך).
העצה היחידה עבורנו היא להתרגל לקחת את ה"לשם שמים" של עצמנו בעירבון מוגבל מאד.

שמעתי בשם האדמו"ר מאמשינוב שליט"א ששאל בשנת תשמ"ט בעת המחלוקת הגדולה: מעניין הדבר שבדרך כלל כאשר נשאל ליהודי האם התורה שאתה לומד תורה לשמה היא? הוא יענה, לא - עוד לא הגעתי לדרגה זו, אקוה שבמשך השנים של עבודה אגיע לזה. כל המצות שאתה מקיים לשמה הם, הוא יענה כנ"ל, אולי קצת אבל בוודאי עדיין לא בדרגה הרצויה, אך כאשר נשאל אותו את המחלוקת שאתה מנהל ואת הרדיפות שאתה רודף את הצד השני, זה כן לשמה? בזה הוא יענה בוודאות שכן... מעניין הדבר מה פשר תופעה זו?

והוא מפרק לה: כי כל יהודי מבין בתוך לבו, שבתורה ומצוות גם אם עדיין לא הגיע לדרגה הרצויה והסופית בלשמה מ"מ מתוך שלא לשמה בא לשמה, וגם בדרגא שהוא אוחז כרגע עדיין מצוה גדולה הוא. אבל ברדיפות והצקות אין אמצע, או שזה לשמה עד הסוף ואתה צדיק, או שזה לא לשמה ואתה מושחת ורשע גמור, לכן הוא חייב לנסות לשכנע את עצמו שהוא מתכוין לשם שמים...

[ביקורת תהיה]

שאלה: אילו גיחזי היה מבצע השליחות כאשר צֻוה, היה מחיה את הנער בשימת המשענת על פניו, ומדוע זה כאשר אלישע עצמו בא להחיותו נצרך כה להתאמץ עד שפקח הנער את עיניו?
תשובה: אין כח ככחו של הפועל מתוך אמונת חכמים. (אמרת חסידים)

[נוטר הכרמים]

לבל יחסר המזג, אעתיק כאן מה שכתבתי בס"ד במקו"א בקשר לחלק האחרון של ההפטרה.

איתא בלבוש (סי' תרסט): ומפטירין ואשה אחת [מנשי בני] הנביאים וגו', משום דכתיב בה ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן וגו', שהוא מעין ענין מה שכתוב בפרשה. והנה מנהג הספרדים שמסיימים עם הנס של לידת הבן, אבל האשכנזים נוהגים להמשיך עד ותשא את בנך ותלך כמו שמובא באליה רבה שם.

ונראה לבאר בס"ד, שתוכן אותו הפרק הוא נס תחיית המתים שעשה אלישע לבן האשה השונמית, ונס תחיית המתים הוא מעניינא דפרשה, כמו דאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל): ר' יהודה אומר כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמר לו אל תשלח ידך נפשו חזרה לגופו וקם ועמד יצחק על רגליו וידע יצחק שכך המתים עתידים להחיות ופתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים.

ובנוסח אחר מובא מדרש אגדה בספר שבלי הלקט (עניני תפילה סי' יח; הועתק בקצרה בב"י סי' קיב): כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה מיד הביא עליו הקדוש ברוך הוא טל והחיה אותו לפיכך אמר דוד כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו' כטל שהחיה בו יצחק אבינו מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מחיה המתים.

והנה בזוה"ק תוספתא פר' נח מובא שנכנסה בו נשמה אחרת באותה שעה, נשמה מעלמא דאתי, "בגין דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי, בגין דא תשכח דלא יחד קודשא בריך הוא שמיה אלא על יצחק בגין דאתחשב כמת ועל דא רמז קרא ואמר הן בקדושיו לא יאמין וגו'.

ובזוה"ק פר' בשלח (מד, ב): למועד ודאי, לבתר מית, מאי טעמא מית, אלא בגין דאתייהיב לה ולא לבעלה, ומאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמיה, מנא לן דלה אתיהיב דכתיב את חובקת בן, ויעוי' בספר נחלת יעקב מבעל הנתיבות כאן שאלישע החייהו וניתן לו נשמה מעלמא דדכורא.

ובאמת יש להתעורר מזה, שהנה בעקידה היה לאברהם אבינו נסיון גדול מצד הקיום של ההבטחה 'כי ביצחק יקרא לך זרע', אולם אליבא דקושטא דווקא העקידה הביאה לקיום ההבטחה הזאת, כי מתחילה ניתנה בו נשמה מעלמא דנוק' שאינו יכול להוליד, ורק עתה ניתנה בו נשמה חדשה. יעויין בשל"ה הק' ובחיד"א בספר פני דוד כאן.

[שייף נפיק]

אפשר שהמנהג המקורי היה כשל הספרדים, לסיים 'ותאמר שלום'.

הרבנית צביה לוין ע"ה שאלה את בעלה ר' אריה,
מדוע הספרדים מסיימים ממש ב'שפיץ' של המעשה, מה שנקרא בלשוננו 'באמצע המתח',
השיב לה ר' אריה:
לספרדים יש אמונת חכמים, אם האישה הלכה לצדיק - זהו. נגמר הסיפור. אין צורך להמשיך..

ועיין דברים נוראים במשך חכמה.
ולפי''ד לכאורה אם היתה מאמינה בגיחזי היה חי מכחו. (וזה לכאורה לא כדברי חז''ל שגיחזי עבר על דברי אלישע. וגם ששם מענתו על כלב והחיהו, ועיין. ואולי י''ל שזה שייך לענין המאמין בחולדה ובור וידועים דברי הגר''ח שמואלביץ ואכמ''ל)

[עזריאל ברגר]

ע"פ מאמרו של הרבי מליובאוויטש (ד"ה "ואשה אחת" תשכ"ה):
הפרשה מתחילה עם ההתגלות האלוקית אל אברהם, דבר שגרם שנשמתו תגיע לשיא השלימות.
ההפטרה מתחילה עם הפסוק "ואשה אחת .. צעקה..." כדי ללמדנו, שע"י שיהודי איכפת לו מכך שנשמתו אינה מאירה בגופו כמו שהיא יכולה להאיר, והוא צועק להקב"ה על זה, עי"ז הוא מביא את שלמות נשמתו גם בגוף, וזה מרומז בהמשך ההפטרה "ואת ובנייך תחיי בנותר", נותר מלשון יתרון.

[נחומצ'ה]

ידוע שהפטרה היא מעין הפרשה.
הקשר של השונמית ברור. [הכנסת אורחים לאלישע, הבטחת הבן 'כעת חיה', מות הילד מצימאון כעין ישמעאל].
אך מה הקשר בין אשת עובדיה שהתאוננה ש'הנושה' בא לקחת ילדיה. איזה דמיון יש לפרשה?

אולי כי פחדה שיושפעו מיהורם בן אחאב, כעין פחד שרה מהשפעת ישמעאל על יצחק. [שניהם על עבודה זרה].

[דרומי]

כמדומני שהיה על זה אשכול פעם.

[לבי במערב]

אכן, ובחזקה דתלת זימני...
[תשע"ז, תשע"ח, תשע"ט].

וראוי לאחד הכל.

[עזריאל ברגר]

אכן, ובחזקה דתלת זימני...
[תשע"ז, תשע"ח, תשע"ט].

וראוי לאחד הכל.

אוחדו ארבעתם, ואין בית המדרש בלא חידוש...

[עזריאל ברגר]

לגבי מה שהספרדים מקצרים, אוי"ל שלא רוצים להאריך בגנותו של גיחזי.

[דרומי]

בדרך החידוד יש להעיר כי גם בפרשה וגם בהפטרה מצינו נשים חזקות במיוחד, שנושאות בכפיהם ילדים מגודלים...

הגר נושאת את ישמעאל, שלפי החשבון היה אז לפחות בן 14!

והאשה השונמית נושאת את בנה שגם הוא היה כבר 'גדול' וכבר יצא אל הקוצרים וכו'

ובאמת קצת פלא איך אשה אמורה לסחוב נער בן 14

ואולי הכוונה שהיה איזה 'מנשא' וכדומה ולא בידיה ממש