ידועים דברי הביה"ל מש"כ בביאור הפס' הנ"ל, ויסוד דבריו הוא שאפילו אם לא היה מודע לגודל הנבלה לעשות כן ל'בת יעקב', אבל מ"מ אין לו התנצלות של שגגה כי כן לא יעשה לאף אחת, ומכיון שהזיד על העבירה הבסיסית הזו, הרי הוא נתבע גם על כל חומרתה, שעשה כן לבת יעקב.
(העתקתי את דבריו במלואם בסוף ההודעה, למי שלא מכיר, וגם מפני שיש שם כמה דוגמאות וענינים נוספים).
ומכבר אני מהרהר בדברים, שאמנם היגיון רב טמון בהם, אבל לכאו' בהרבה מקומות מצינו לא כך.
הנה דין הוא דהזיד בלאו ושגג בכרת נחשב שוגג, ויל"ד בזה ע"פ הביה"ל.
גם מה שתירץ בזה החיוב על נזק הזהב, הן בתוס' ורמב"ן בב"ק שם מבו' באופ"א.
ואולי זאת סברא בדיני שמים אבל לא בדיני אדם.
ואולי יש בזה חילוקים נוספים.
מה דעתכם?
בית הלוי פרשת וישלח כתב:גם עוד י"ל דהכתוב בא לתאר ולספר גודל העולה והנבלה שעשה שכם, וזהו שאמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, שהוא מגודל המעלה הן מצד אבותיו והן מצד עצמו בחיר שבאבות ומדרגתו גדולה היא ושכם הלך וטמא את בתו. אמנם בודאי דשכם לא ידע כלל ולא הגיע להכיר גודל מעלתו של יעקב עד כמה מגיע, ואם כי בודאי היה יודע שחשוב הוא למאד וכמו שאמר הפסוק כי חפץ הוא בבת יעקב דמרמז שחפץ ביחוסו של יעקב, אמנם ודאי דעיקר מעלתו של יעקב לא השיג, ואם גם אנחנו בני ישראל אין אתנו יודע עד מה לידע בחינתו ומדרגתו ואף כי גס השכל כשכם שלא ידע, וא"כ הוא בעצמו לא ידע כמה גדלה הנבלה שעשה בזה וא"כ לכאורה יאמר האומר אשר ע"פ שורת הדין לא יגיע לו עונש גדול כיון דלא ידע כמה הרע במעשיו. רק זהו אם נניח אשר בתו של אדם פשוט יש לו רשות לשכם לטמא אותה בע"כ וא"כ בעצם המעשה לפי הבנתו אין בו חטא וכל החטא הוא מה שהיא בת יעקב היה לו ההתנצלות שלא ידע מעלתו של יעקב ונחשב כשוגג גמור, אבל כיון דגם בת אדם פשוט אסור לו לטמאה אם משום גדר או משום דהיה בעל כרחה וכל המעשה הוא בעצמו עון אשר חטא בה ממילא מגיע לו העונש כפי ערך הנבלה אשר עשה דזה לא נקרא שוגג דמה לו להכנס לרשות שאינו שלו, ועיין בב"ק (דף ס"ב) דהנותן לאשה דינר של זהב ואמר לה שהיא של כסף ופשעה בו ונאבד בפשיעתה שלא שמרתו כראוי אין צריכה לשלם רק של כסף, אבל אי הזיקתה חייבת לשלם של זהב דאמר לה מאי הוה לך גבי' דאזקתיה, הרי דאע"ג דבשמירתו אינה חייבת רק בשל כסף מ"מ אם הזיקתו בידים כיון דגם של כסף אין לה להזיקו ועברה והזיקה חייבת לשלם כשל זהב כל ההיזק גם מה שלא ידעה בו, וזהו שאמר הכתוב כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה, פירוש דגם לבת של אדם פשוט לא יעשה כן וכוונתו היה לעול וע"כ מגיע לו התשלום כפי ערך הנבלה אשר עשה:
ועל זה הענין אמר ישעיה הנביא (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. ולכאורה אינו מובן דעון הוא מזיד וחמור הוא הרבה מחטא דהוא שוגג ועל העון אמר חבלי השוא ועל החטא אמר וכעבות העגלה. רק המשך הפסוק הולך לכוונה זו. אמר הוי לשון צעקה ודאגה. מושכי העון בחבלי השוא דהוא מכוין לחטא במזיד רק עון קל וקטן כחוט השערה וזהו בחבלי השוא דסובר שאין במעשה זו רק עבירה קלה אבל באמת יש באותו מעשה עצמו דבר חטא חמור וגדול אשר הוא כעבות העגלה הנעלם מהאדם והוא שוגג בה והוי ואבוי לזה האדם דאלהים יביא במשפט גם על כל נעלם כיון דהוא מ"מ נתכוין לעשות דבר האסור לעשותו. וכמו למשל חלב שחלבו כותי אשר אסרוהו רבנן משום חשש שמא נתערב בו חלב מבהמה טמאה, ומי שהקיל לעצמו לעבור איסורא דרבנן הלז ולא חשש לו ואכלו הרי אם במקרה וסיבה נזדמן לו פעם אחת שהיה בו תערובות חלב טמא הרי כבר נכשל באיסור דאורייתא, ובאמת היה שוגג בזה דאם היה יודע מזה לא היה אוכלו כי אין בדעתו לעבור על איסור דאורייתא מ"מ לדידיה אינו נחשב זה לשוגג יען עכ"פ נתכוין לדבר האסור, ואף על גב דגם לאדם כשר יוכל להזדמן שיתערב במקרה בלא ידיעה דבר איסור במאכלו מ"מ לדידיה הוא שוגג גמור כיון דנתכוין לעשות מה שרשאי לעשותו אבל זה שנתכוין לדבר האסור נידון גם על הנעלם, וזהו שאמר וכעבות העגלה חטאה. והאדם בעצמו יוכל להתבונן במעשיו אשר כמה פעמים סבר שאינו עובר רק על מנהג ישראל שנהגו מצד החסידות וחומרא בעלמא ובאמת יש באותו דבר איסור דאורייתא מהחמורים רק הוא לא ידע שורש הדברים והלכותיו. או דגורם במעשיו חיה"ש חלילה שאחרים למדים ממנו שהוא מן החמורות כמבואר במסכת יומא (דף פ"ו):
וזהו שאמר הכתוב (קהלת יב) כי האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, ואמרו במס' חגיגה (ה) זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ביאור דבריהם הוא דאע"ג דהוא לא נתכוין כלל לצער את חבירו ולא נתכוין רק לדבר קטן וקל היוצא מגדר הדרך ארץ והיקל בכבוד חבירו להרוג כינה בפניו ונזדמן שחבירו הוא איסטניס ונמאס בה והגיע לו צער הרבה וגם חולי הגם דהוא לא נתכוין לזה מ"מ יביאנו אלהים במשפט, וזהו שאה"כ יביא במשפט על כל נעלם, דהגם דזה היה נעלם ממנו שלא ידע כלל טבעו של חבירו שיצטער בזה הרבה עכ"ז יביאנו במשפט. וזהו ג"כ ביאור הכתוב (ירמיה ל') על רוב עונך עצמו חטאתיך, דבעצם היה החטא קל אבל על ידי עונך שנתכוונת לאיסור במזיד עבור זה נתחזקו גם השגגות הכרוכים במעשיך:
ועל כוונה זו יתבאר המשך הפסוק (הושע י"ד) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, הנביא עורר אזנם למוסר שימהרו לשוב מדרכם שהלכו בה עד כה ונתן טעם לדבריו כי כשלת בעונך, והענין דמכשול נקרא מה שנעשה שלא בכוונה ורצון, ואמר דגם מי שחטא במזיד ובכוונה ועשה מה שרצונו לעשות מ"מ אם יתבונן האדם במעשיו ימצא שבכל מעשיו עשה הכל מה שהוא בעצמו אינו מרוצה בו כלל, וכדומה אם נתבונן דלפעמים העשיר כועס על העני יען שנדמה לו שהעני עשה שלא כהוגן וכדומה או פגע בכבודו קצת ובעבור זה גוער בהעני בנזיפה וכל כוונתו של העשיר הוא לצערו בעבור זה והרי עכ"פ אין העשיר רוצה לצערו רק כפי השיעור שהסכימה דעתו לצערו לא יותר מכפי השיעור שרוצה ואם יזדמן שיגיע להעני הצער יותר מכפי שהסכים בדעתו הלא גם הוא יתחרט ויאמר שבזה לא חפץ, אמנם הרי באמת אי אפשר לו להעשיר לירד לסוף דעתו של העני ושפלות לבו בעצם נגד העשיר ובפרט אם זה העני מקבל לפעמים קצת טובה או איזו פרנסה מהעשיר ואי אפשר לו לידע כמה מהצער מגיע להעני כשמוע גערת העשיר ונמצא מצערו באמת הרבה יותר ויותר מכפי מה שרצה. וכן לפעמים אדם מדבר איזו לה"ר על חבירו ולא עלה על לבו כלל להפסידו ולגרום לו היזק כי לא שונא הוא לו בעצם ואפשר חפץ גם בטובתו רק רצה להקטין מעט מעלתו בפני חבירו ונתרחש שדיבר עליו בפני מי שעי"ז נגרם לחבירו היזק גדול בקלקול פרנסתו או קלקל לו שידוך וכדומה אשר הוא בעצמו לא רצה להפסידו כל כך, וכן הוא בכל החטאים. וכן בעצם משקל החטא הגם כי החליט בדעתו לעשותה עבור איזו תאוה וחמדה עכ"ז אם היה האדם יודע גודל העבירה וחומר האיסור שיש בזה גם הוא בעצמו לא היה מרוצה לעשותו, ורק שהוא סבור שאינו רק איסור קל או איזו מנהג וכדומה. וזהו שאמר להם הנביא שובה ישראל עד ה' אלהיך, שישובו גם מחטאים הקלים ולא יהיה במעשיהם שום פגם וחסרון קל עד שיהיו יכולין לומר כי שב עד ה' ממש, וזהו התשובה הגדולה. ונתן טעם לדבריו כי כשלת בעונך דגם בדברים הנראים קלים בעיניך נכשלת בהם בחמורים. והוא ממש כאדם האומר לחבירו אינני מוכיח אותך על המעשים שלך שעשית במזיד אחר שעשית מה שרצית לעשותה, אבל התבונן בעצמך כי הלא עשית מה שאתה בעצמך אינך מרוצה בו, והיאך יוכשר בעיני שום בר דעת לעשות מה שהוא בעצמו אינו מרוצה בו, וזהו ודאי שגעון רב ותמהון לבב. וע"כ הזדרז לשוב מדרכך לבל לעשות החטאים הקלים ותהיה התשובה עד ה' אלהיך. וזהו שהשיבה כנס"י על דברי התוכחה הלזו אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, דיניחו גם החטאים הקלים ולא יבטחו על אשור ועל סוס לא נרכב וע"כ נהיה ניצולים מהחמורים מעון ע"ז הטמון בהקלים, וכדומה: