בינוני כתב:יבמות לד ב
והא תמר בביאה ראשונה איעברא, א"ל תמר באצבע מעכה, דאמר רבי יצחק כל מועכות של בית רבי תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר, ע"ש תמר שמעכה באצבעה. והא הוו ער ואונן, ער ואונן שמשו שלא כדרכן.
(כלומר, שיהודה ידע שלא נתעברה מאונס כיון שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, וע"כ או שזה לא היה חד פעמי או שמיעכה בכוונה, וא"כ אי"ז אונס. כנ"ל כוונת שבע.)
יאיר כתב:מה הראיה שאין זה אונס? (שמא מיעכה ואח"כ נאנסה)
בינוני כתב:יאיר כתב:מה הראיה שאין זה אונס? (שמא מיעכה ואח"כ נאנסה)
לא הצלחתי להבינך כלל וכלל, כוונתך ששמא מיעכה ואז 'ציפתה' שיאנסוה?
למה למעך אם אינה עומדת לביאה? ואם מיעכה משום כוונת ביאה, א"כ אי"ז אונס.
אפשר כתב:נחלת יעקב לנתיבות
פרק לח פסוק כד
(כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. לכל הפירושים קשה, דאי מצד דין לבני נח נתחייבה מיתה, (לבני נח) כיון דמיתת הבעל נלמד מגט בקדושין (יג ב), קשה הא קיי"ל דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור (סנהדרין נט א). מ"מ הא כל מיתה האמורה לב"נ אינה אלא סייף (שם נו א). ואי נתחייבה מדין ישראל כמו שפי' רש"י דבת כהן היא, קשה דהא רק שומרת יבם היתה. ועוד, דהא לא הי' לא עדים ולא התראה, ואמאי לא חשו שמא נאנסה.
לכן נראה, דבלא"ה קשה הלשון דאמר הוציאוה ותשרף, ולא אמר הוציאוה ושרפוה. לכך נראה כי מחמת דתמר בבית יהודא. אף שאמר לה שבי אלמנה בית אביך, הוא משום כל שלא ניסת לבעל היא ברשות אביה, כענין הכתוב ושבה אל בית אביה (ויקרא כב, יג). ועתה כשאמרה לו שהיא הרה לזנונים, אמר "הוציאוה", כלומר מביתה או מהעיר, "ותשרף" - הוא לשון קללה, כמו שמצינו הרבה בתנ"ך בלשון קללה:
לעמל יולד כתב:רמב"ן: לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה, כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין, אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא.
בְּנוֹתֵיהֶן דְּאוֹרַיְתָא הִיא!
דְּאוֹרַיְתָא - אִישׁוּת דֶּרֶךְ חַתְנוּת, וַאֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִלּוּ דֶרֶךְ זְנוּת.
זְנוּת נַמֵּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם גָּזְרוּ! דִּכְתִיב: 'וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף'.
אֶלָּא דְּאוֹרַיְתָא - גּוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּמָשְׁכָה בָּתְרֵהּ, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה לָא, וַאֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה.
ביקורת תהיה כתב:לעמל יולד כתב:רמב"ן: לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה, כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין, אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא.
בפרק אין מעמידין איתא, דתמר נתחייבה מיתה משום שנבעלה לגוי, ומגזירת בית דינו של שם היא שבת ישראל לא תיבעל לגוי אפילו דרך זנות:בְּנוֹתֵיהֶן דְּאוֹרַיְתָא הִיא!
דְּאוֹרַיְתָא - אִישׁוּת דֶּרֶךְ חַתְנוּת, וַאֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִלּוּ דֶרֶךְ זְנוּת.
זְנוּת נַמֵּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם גָּזְרוּ! דִּכְתִיב: 'וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף'.
אֶלָּא דְּאוֹרַיְתָא - גּוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּמָשְׁכָה בָּתְרֵהּ, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה לָא, וַאֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה.
יבנה כתב:עדיין קשה, למה היתה חייבת שריפה?
וגזרו אלו שיהו גדורים מן העריות, שלא יתערבו באחרים, כדי שלא ימשכו אחריהם בעבודה זרה, שלא ישאו את בנותיהם, ובנותיהם שלא ינשאו להם ואפילו בדרך זנות. ולא עוד, אלא מפני גדר דבר גזרו עליה שריפה באותה שעה. וכששמע יהודה כי ממנו היה הצילה, שהרי יהודה יש' היה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 79 אורחים