יעקב קרא קריאת שמע (בשמועה בשם הרב מבריסק)

[י. אברהם]

במשמר הרש"ם (סי' לו אות ו, ועוד) מביא בשם הגה"צ ר' זאב צציק, שאמר אחד לפרש מה שיעקב אבינו קרא קריאת שמע בהפגשו עם יוסף הצדיק, "שחשש בפגישה זו לתגבורת אהבת הבן שלא ראהו כ"ב שנה על אהבת ה' ולכן קרא קרי"ש לחזק בלבו את אהבת ה'". ובהשמע זאת הרב מבריסק זצ"ל אמר "מען נעמט יעקב אבינו און מ'מעכט עהם אזוי ווי זיך, און נאך דעם זאגט מען אזעלכע זאכען".

הנה הפירוש הנ"ל נמצא בשפת אמת (ויגש תרל"ז) וכמדומה גם בעוד ספרים, אחר שהביא הפירוש הידוע "כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא", הוסיף "ועפ"י הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעל ידי זה האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא, לכן הוא מתדבק מקודם בו ית' ועל ידי זה נשכח ממנו אהבה הגשמיות".

ולכאורה צ"ב מהו נקודת התמיה. שאילו פירש מאן דהו שיש מקום לחשוש שישכח אהבת הבורא מהאבות הק', שפיר יש לומר שלא זו הדרך לחשוד בהם כך.
אך לומר שיעקב אבינו גופי' ירא לנפשו, צ"ב מה תימה יש בדבר, הרי אמרו חז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכבר מצינו כעין זה בחז"ל שכך היה מדתו של יעקב אבינו שלא האמין בעצמו ואמר שמא יגרום החטא.

[בקרו טלה]

שפתי צדיק
ויאסור יוסף מרכבתו וגו' ויפול על צואריו. ברש"י יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו חז"ל שקרא קריאת שמע. שמעתי מפ"ק זקני מו"ר ז"ל ששיבח מאמר מהר"ל שכאשר נתעורר בלב יעקב אע"ה אהבה ושמחה עצומה תחב אותה האהבה בעבודת השי"ת, והרב מוה"ר שרגא יאיר נ"י סיפר לי ששמע שאדמו"ר מקאצק ז"ל אמר, זאת דבר קטן למעלת קדושת האבות ז"ל, ונראה ליישב דמה ששיבח זקני ז"ל הי' הכוונה שיעקב אע"ה הכין דרך עבודה זו עבור כלל ישראל, שיהי' בכוחם בכל עת התעורר איזהו אהבה וחיבה להטותה להשי"ת, לכך מובא ברש"י ז"ל כוונה זו שנעשה מזה פירוש פשוט, אזי יוכל כל איש ישראל [לבוא] לזה, וכן הי' רוב עבודת האבות הקדושים הכל להכין דרכי עבודה לכלל ישראל, אכן האבות הקדושים אין לשער גודל דביקותם ומסירות נפשם תמיד להשי"ת עד שמלאכי השרת נתקנאו בהם כדאי', והי' כוונת אדמו"ר מקאצק ז"ל על האבות בעצמם:

[אפשר]

יש ספר מנחת חיים באוצר מר' מנחם חיים רוזובסקי נכד הגר"ש שכתב תשעים ביאורים וכו' על קר"ש של יעקב אבינו בפגשו את יוסף. [כנראה שיש לו דרך הלימוד קצת שונה מסבא שלו, בכ"א כל מי שיש לו שאלות בענין הקר"ש, כדי לעיין שם].

[איש גלילי]

ולכאורה צ"ב מהו נקודת התמיה. שאילו פירש מאן דהו שיש מקום לחשוש שישכח אהבת הבורא מהאבות הק', שפיר יש לומר שלא זו הדרך לחשוד בהם כך.
אך לומר שיעקב אבינו גופי' ירא לנפשו, צ"ב מה תימה יש בדבר, הרי אמרו חז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכבר מצינו כעין זה בחז"ל שכך היה מדתו של יעקב אבינו שלא האמין בעצמו ואמר שמא יגרום החטא.

הכל תלוי לכאורה באיזו נימה נאמרו הדברים.

[נוטר הכרמים]

מהרשום עמדי, וסליחה על הישנות החלום, ואין חלום וגו'.


מ'נעמט יעקב אבינו און מ'מאכט העם אזוי וי זיך

כתיב בפרשתן (מו, כט) וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֪עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־ צַוָּארָ֖יו עֽוֹד.

ופירש"י, ויבך על צואריו עוד - לשון הרבות בכיה... אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.

ומשמיה דמרן הגרי"ז מטו בזה"ל, וצ"ע דאם הגיע זמן ק"ש למה לא קרא גם יוסף ק"ש.

וא' אמר לפני מרן הגר"ח זצ"ל בשם רב א', דמה שקרא יעקב אז ק"ש, הוא מפני שאת יוסף אהב יותר מכל שאר בניו ואחרי שלא ראהו כ"ב שנים, נתעוררה בקרבו אהבתו אל יוסף ביתר שאת בשעת פגישתו עמו, ואת האהבה הגדולה הזאת רצה למסור להקב"ה, ולכן קרא אז ק"ש כדי לחזק בלבו את אהבת ה'.

והגר"ח לא קיבל זאת ואמר, שמדבר על יעקב אבינו כאילו יעקב אבינו היה עומד במדרגתו, והוא מרגיש על עצמו שאצלו זהו נסיון, ודבר גדול לעשות כן, וכי על האבות הקדושים ניתן לומר שהיתה להם אהבה נפרדת לבניהם שאותה היו צריכים למסור להקב"ה, והרי כל אהבתם לבניהם היתה רק מתוך עבודת ה' ואהבתו יתברך.

ואמר הגר"ח דמה שקרא יעקב ק"ש באותה העת, הוא משום דירידתו למצרים היתה בציווי ה' שאמר לו אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, והיה אנוס עפ"י הדיבור, וממילא היתה ההליכה אצלו מצוה, והיה פטור ממצוה אחרת משום הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה כדיליף בסוכה (כה ע"א) ובלכתך בדרך בלכת דידך הוא דמחייבת הא בלכת דמצוה פטור, ולכך כל עוד שהיה בדרך היה מחוייב במצוה זו ללכת שמה, והיה פטור אז ממצות ק"ש, אבל כשהגיע לגבול מצרים וקיים מצותו שוב מיקרי זה בדרך דידך ולא דרך של מצוה, ממילא נתחייב תיכף בק"ש, וע"כ קרא אז ק"ש, אבל יוסף שהיה חייב בק"ש גם קודם, כבר קרא ק"ש מיד בזמנה.

כעין נוסח זה מובא בספר 'זהב משבא' להגרמ"ש שפירא זצ"ל (עמ' נו) ש'סיפר רבינו הרב זלה"ה מבריסק מעשה שבא אחד מבעלי המוסר לפני אביו רבינו חיים זלה"ה', יעו"ש דברי הביקורת ש'המפרשים כן הרי הם מודדים את יעקב אבינו במדתם הם וכפי כוחם שצריכים לאיזה דבר לעורר אצלם אהבת ה', אבל יעקב אבינו אם רצה לעורר אהבתו להקב"ה אינו צריך ליוסף'.

מי הוא ה'רב' אחד', ומה מקור פירוש זה שנדחה בשתי ידים ובתרעומת ע"י מרן הגר"ח זי"ע?

המציינים ציינו בזה לדברי השפת אמת [תרל"ז], וז"ל, נודע דברי מהר"ל ז"ל בס' גור ארי' על מ"ש חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע.

והוסיפו בזה דבאמת במקור הדברים בספר גור אריה עה"ת נראה לכאורה כוונה אחרת בדברי המהר"ל, וז"ל, אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע, לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקדוש ברוך הוא איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקדוש ברוך הוא על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו (שם שם ה). וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקדוש ברוך הוא אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין.

[ראה בהערות המו"ל בחי' הגרי"ז עה"ת מהדורת מישור בהוספות, ובהרחבה בספר משמר הלוי עה"ת כאן מתוך ספר פנינים ואגרות תורת זאב עמ' פא, ושם מובא המעשה במרן הגרי"ז עצמו מיניה וביה ללא אזכור מרבינו הגר"ח הלוי, והנוסח שאמר הגרי"ז בביקורת הוא 'מ'נעמט יעקב אבינו און מ'מאכט העם אזוי וי זיך, און נאך דעם זאגט מען אזלכע ווערטער'].

אולם ראה זה מצאתי בחי' מהרי"ל דיסקין עה"ת על אתר, וז"ל, ענין קריאת שמע שהיה קורא אז מפני שיעקב אבינו נתעורר אז למדת האהבה אל בנו בחירו בן זקונים, ובנו של רחל ע"ה והוא מושל בכל ארץ מצרים ועומד בצדקו, ואשר כבר נתייאש ממנו זה כ"ב שנה, ועתה הוא המכלכל אותו ואת ביתו ומנחיל להם כבוד גדול, וכאשר הגיע במדת האהבה עד מרום קצה, השתמש אז במדה זו להקדישו לשמים, לכך קרא פרשת שמע שכתוב בה 'ואהבת את ד' אלקיך וגו', ר"ל, תכלית מדת האהבה ועיקרה היא לאהוב את ה', ואין אהבה כאהבתו אותו יתברך.

רעיון זה מובא גם בספר 'דמשק אליעזר' (לייקוואד תשס"ט) מאת תלמידו הקרוב של מהריל"ד, הג"ר אליעזר דן רלב"ג (עמ' קמב – מתוך גליון המד"ר).

[נשר]

מתוך ההקדמה לש"ש

בעקרים (פל"ה מאמר ג') ואהבת את ה' אלהיך היות האהבה הגמורה אינה אלא לאחד אבל כשנתפשטה האהבה לשנים אינה שלמה כל כך כאשר נוטה כל האהבה שלו רק לאחד. ולפי שה' אחד לכך ואהבת את ה' אלהיך ע"ש, וזה נראה בכוונת הכתוב שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם קח נא כו' אשר אהבת. ואחר עמדו בנסיון נאמר לו יען אשר עשית כו' את יחידך ממני ושוב לא נאמר אשר אהבת. כי הנסיון היה על שראה הש"י שאהב את בנו שהוליד למאה. ועל זה נתפשטה האהבה ולא היתה שלימה עמו ית' לכן אמר לו לשחוט את בנו אשר אהב להשבית את האהבה מבנו ולהשלימה לו ית'. ואחר עמדו בנסיון וכבר השלים אהבתו לו ית' עד שבאהבתו רצה לשחוט בנו יחידו אז כבר שבתה האהבה מבנו והשלים כל חלקיו לבורא ית' ולכן לא הזכיר שוב אהבה ליצחק רק יחידו.

[עושה חדשות]

לכללות הענין, ראיתי הוספות חשובות אצל הרמ"ע מפאנו בביאור כל אותו המעשה של קרי"ש -

מאמר חקור דין א-כג:
ובמערבא מתנו בעון בית עלי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתפלה שהיא באה מעמקי הלב וסוף תקוניה נפילת אפים להצדיק המיתה על עצמו וכן מצינו ביעקב אבינו שהיה מחולל בגלותו האחרון מפשעי הדורות שקדמוהו ואמרו עליו שהיה קורא את שמע כשפגע ביוסף ואינו ספק שסמך גם כן גאולה לתפלה ומיד שסיים תפלתו פיהו פתח בחכמה ואמר אמותה הפעם כטעם נפילת אפים שהוא רז נגלה בכתוב ומאמרו אחרי ראותי את פניך כי עודך חי יש סמך למה שכתבו האחרונים דבעינן מקום שיש בו ספר תורה איך שיובן יעויין בספר הרוקח להר' אליעזר מגרמיזא ז"ל שהכוונה להעירנו כי הצדקת המיתה על עצמנו הוא בית חיינו כטעם נפלה נא נפילה ממש לא פקדון ונפול ביד ה' דוקא כי יד היינו מקום ה' היינו ספר תורה ודאי לקיים התנאי הזה בפועל או ברמז כי בן זקונים הוא לו ומתרגמינן בר חכים מלבד מה שהוא מבואר בשפת אמת כי מדתו של יוסף הוא ספר הזכרון לתורת יעקב אבינו והוא גם כן הגאולה שצריך לסמוך אותה אל התפלה ולמדנו שהיודע לכוין כל צרכו בכך מחשבתו משויא ליה מקום ספר תורה לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ודי בכל זה הערה.

[י. אברהם]

נודע בשערים - לרבי דובערוש אשכנזי אבד"ק סלונים ולובלין

נודע בשערים.PNG (42.82 KiB) נצפה 3672 פעמים

[רון]

בהגדה של פסח "מהרי"ל דיסקין" מובא פירוש אחר בשמו,
דבקריאת שמע ראוי לכוון בדעתו - על לבבך - שמוכן למסור נפש על קדושת שמו ית',
אך כל זמן שחשב שיוסף הצדיק איננו הרי שחסר לו שבט אחד וחסר לו בשלימותו של כידוע, ואיך ייחל למסור נפש, הלא חסר הוא.
אבל לאחר שרואה את יוסף בנו, וממילא שלם הוא, יכול לומר בפה מלא "אמותה הפעם" ויכול שוב לכוון כקדמת דנא קריאת שמע ולייחל ליום שימסור נפש על קדושת שמו ית'

[מה שנכון נכון]

כד הקמח אהבה (וכי"ב היה פשוט בכל הדורות).

ומצינו באברהם שהיה ראש היחס והאמונה שנשתבח במדת האהבה במה שקראו הש"י אוהבי שבה נתנסה בענין החקירה ונמצא שלם בה, כי מן הידוע שאהבת אברהם ליצחק היתה חזקה ועזה במאד מאד על פנים רבים, האחת לפי שנולד לו אחר הזקנה והיאוש והיה לו עושר גדול בביתו כבית המלך. ועוד שנולד על דרך הנס והפלא בענין שרה ונכפלה אהבתו בו יותר כשהיה בן עשרים או בן שלשים שנה ואלו היו לו לאברהם מאה גופים היה לו למסור את כלן למיתה על יצחק בנו, וכאשר באה לו המצוה שישחטהו והוא בעצמו ישחוט אותו בידיו, הנה בזה פנה גדולה בתורה ויתד שהכל תלוי עליו לקבוע בלב האדם תוקף האהבה המחוייבת בחוק השי"ת אשר כל אהבה ראויה שתדחה מפניה כי כן עשה אברהם גברה והתחזקה בו אהבת השם יתעלה על אהבת יצחק בנו.

של"ה עשרה מאמרות מאמר ג-ד

המדה השניה. כי החסיד הוא נהנה באהבת אלהיו יתברך, יותר ממה שנהנה בכל תענוגי עולם. כי מן הידוע, שאין תענוג ושמחה לאדם כמו בבנים, שנאמר 'ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך'. והיה אברהם אבינו ע"ה נהנה בעבודת האל יתברך יותר על אהבת בניו, והרחיק ממנו את ישמעאל בנו מרוב אהבתו באל יתברך.
המדה הרביעית. כי החסיד אהבתו בכל טובת העולם חשובה אליו כאין כנגד אהבת האל יתברך. והנה, הבורא יתברך אמר לאברהם אבינו ע"ה 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק'. ואמר 'אשר אהבת', להראות לבני אדם, כי מה שהיה אוהב אותו תכלית האהבה, מאס אותו והרחיקו מפני אהבת הבורא יתברך.

[ישא ברכה]

פעם חשבתי דרך חידוד

איך יתכן שיוסף לא חשש להפריע ליעקב באמצע קר"ש. וי"ל שיוסף ידע שיעקב בקר"ש חושב על בורא עולם והוא דבוק בה' בלי להרגיש דבר חוץ מה', ועל כן הוא לא הפריע לו.