בדברי האוה"ח בפרשת ויחי על 'זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם'

[נוטר הכרמים]

באור החיים הק' בפרשתין (מז, כח) בתו"ד וז"ל,

גם בזה הרוחנו מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו הגם שאמרו ז"ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתישבת לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת, ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס. ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל גם לא תעמיד הגוף ויכבד קצתו על קצתו לצד מיעוט המניק והזן שהיא הנפש וישוב כדעת קטן.

וכבר העירו על דבריו, דהנה מצינו מימרא זו בב' דוכתי, הא' במשנה סוף מסכת קינים (פ"ג מ"ו),

רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.

הב' בגמ' בשבת (קנב, א),

תניא, רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם, שנאמר בישישים חכמה וארך ימים תבונה. ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן, שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח.

והנה בעוד שבסוף מס' קינים הלשון הוא 'דעתם מתישבת עליהם', הרי שבגמ' בשבת הלשון הוא דווקא 'חכמה נתוספת בהם'.
וכבר עמדו בזה ופירשו בדרכים שונים, בספר 'נר למאור' (להגאון ר' ראובן מרגליות זצ"ל) בשם ספר 'בכורי אביב', ובספר 'פרדס יוסף' פר' ויחי (ח"ב עמ' תתיט) ובקובץ 'אור ישראל' (מאנסי - ניו יארק) תשרי תשנ"ט (גליון יג עמ' קצח) ובקובץ הנ"ל (גליון יח עמ' ריח).

[נוטר הכרמים]

ברם בעיקר הדקדוק בלשון המשנה בקנים כבר קדמו לאוה"ח, הר"ן בדרשותיו (הדרוש העשירי), וז"ל,

ונראה שלזה כוונו רבותינו ז"ל באותה ששנינו בסוף קנים רבי שמעון בן עקשיא אומר זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתם מטרפת עליהם שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, אבל זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. ואין הכונה בכאן לומר שזקני תורה, כל זמן שיזקינו תתרבה חכמתם, כי אפשר שאין כן, כי מאשר השכל צריך לכלים גשמיים, אפשר שכאשר יפליג בזקנה, ויפליגו הכלים להחליש, יחלש גם הוא.
ולכן לא אמר זה התנא חכמה מתוספת עליהם, אף על פי שהוא כן בברייתא בפרק השואל (שבת קנב א), אבל אמר שדעתן מתיישבת עליהם, ופירושה שזקני תורה אשר בבחרותם הניחו תאוות העולם ובחרו הדרך הטובה, כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם, כלומר שהם מתפייסים יותר, ודעתם נוחה במה שהסכימו עליו. והוא, כי בבחרותם אף על פי שהסכימו לעזוב תאוות העולם ומותריו, אי אפשר שלא יניעם בחרותם לפעמים אליהם, ואף על פי ששכלם מנגד לזה, ומונעם שלא יהיו נפתים אחריהם, אי אפשר שלא יתאוו עליהם בצד מה, ושתתישב דעתן עליהם לגמרי בהיותם בין שני הכוחות המנגדים. אבל כל זמן שמזקינין והתאוות נחלשות, והדמיון רואה שכל מה שדימהו מעניני זה העולם דבר בטל ואבד וכלה ויכלה בין ידיו, אז אין השכל מנגד וחולק, ולפיכך דעתן מתיישבת, לפי שהם רואים בבירור שבחרו הטוב ושהסכימו עליו, ושכל מה שהנאוהו מעניני העולם הזה, דבר בטל, ושאין לדאוג כלל במה שעזבוהו.

ונראה בלשון הר"ן שעמד על שינוי הלשון בגמ' בשבת, ומ"מ עדיין עמד בדקדוקו בלשון המשנה דתנן 'דעתם מתישבת' ולא 'חכמה מתוספת' כלשון הגמ' בשבת, ונראה מדבריו דאדרבה, דברי הגמ' בשבת מסייעים לדקדוק זה ולא סותרים אותו. יתירה מכך נראה שבכלל דקדוקו של הר"ן היה השינוי בין שני המובאות, דבמשנה בקינים תנן דעת מתישבת, ואילו בלשון הגמ' קאמר חכמה מתוספת. וצ"ב.

[נוטר הכרמים]

ויתכן לבאר שאמנם ישנם כאן ב' מימרות שונות, וההבדל נעוץ בחילוק שבין דעת לחכמה, 'דעת' היינו כח הבחירה של האדם, כמו שמצינו בפרשת בראשית שהאכילה מעץ הדעת היא הולידה באדם את כח הבחירה, 'עץ הדעת טוב ורע' (ב, ט;יז; ג, ה). וע"ז מוסבת המימרא בסוף קנים כביאורו של הר"ן, שבימי הזקנה מחמת חולשת התאוות 'דעתן מתיישבת, לפי שהם רואים בבירור שבחרו הטוב ושהסכימו עליו, ושכל מה שהנאוהו מעניני העולם הזה, דבר בטל, ושאין לדאוג כלל במה שעזבוהו', כמבואר בכל מתק דבריו.
והנה כח הבחירה שבאדם היינו ההכרעה השכלית שמתנהג על פיה, וכח זה אינו מתגבר בימי הזקנה, אלא שבימי הזקנה הבחירה נעשית יותר מתוך שלימות נפשית, כי נחלש הכח המנגד לשכל שהוא החומר תאוותיו ורצונותיו.

ונראה כי גם המונח חכמה בדברי הגמ' בשבת לא מיירי בחכמת התורה, אלא בחכמה שעליה נאמר 'הן יראת ד' היא חכמה', ואולם חכמה זו איננה כח הבחירה בעצמו, אלא זוהי ההכרה העמוקה שמביאה לידי הבחירה הנכונה, והיינו שמחמת שמכיר ויודע בהבנה עמוקה בשכלו את אמיתת מציאותו ית"ש בעולם, וגם משכיל את חובתו בעולמו ומה תכליתו ומגמתו, שאינה אלא לעשות רצון בוראו, אזי הוא בוחר בטוב ומתגבר על הנטייה הטבעית של הרצון החומרי לרע.

ונראה כי הא מיהת בודאי בימי הזקנה כח החכמה מתרבה באדם מחמת היחלשות התאוות, והיינו שנטיית השכל מתגברת בו, והנטיה לרע נחלשת.

וענין זה מבואר בלשון הרמב"ם בפי' המשנה לקנים שם,

שבשעה שהם מזקינין ונחלשים ויפסיד גופם תרבה חכמתן ויתחזק שכלם ויוסיפו שלימות.

וכיוצא בזה כתב בספר מורה הנבוכים (ח"ג פרק נא), וז"ל,

וכבר בארו הפילוסופים כי הכחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, כ"ש זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחושק השם יתעלה, כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופניות, כי כל אשר יחלשו כחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו.

והרחיב היריעה המהר"ל בספר נצח ישראל (פרק טו), וז"ל, ו

ידוע כי הם שלשה עולמות; כי בימי הקטנות והבחרות האדם עומד בעולם הזה החומרי, כי אז נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. ולכך הוא פונה אל התאות החמריות, והוא עוזב השכל מכל וכל. אבל כאשר מגיע האדם אל ימי העמידה, אז אין השכל בטל אצל החומר, וגם אין החומר בטל אצל השכל, רק שניהם עומדים ביחד, ועושה פעולות מתיחסים אל ענין זה, דהיינו שאין אחד בטל אצל השני, ושניהם משותפים ביחד. ומדריגה זאת מדריגה של עולם אמצעי, שאין הצורה הטבעית מוטבע בחומר, כמו שיש בעולם השפל שהצורה שעומדת בחומר מוטבע בו, ואין זה בעולם האמצעי, כי יש לה צורה בלתי מוטבעת בחומר, ועל כל פנים אין הצורה מוטבעת כמו שהוא בעולם הזה השפל התחתון. לכך בזמן ימי עמידה נחשב כי האדם עומד בעולם האמצעי. אבל בזמן הירידה, שאז הגשמי החומרי פוחת והולך, שנקרא 'ימי ירידה', ואז השכל מתגבר ביותר. כמו שאמרו ז"ל (שבת קנב א) זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינין דעתן נוספת. לכך נחשב כאילו האדם הוא שכלי, ויש לו מהלכין בין השכליים.

[נוטר הכרמים]

ואמנם כוונה זו שבימי הזקנה ישנו ריבוי והתגברות הכח השכלי והרוחני על פני הכח המנגדו שהוא חומרי, כתבו הקדמונים בביאור המשנה בקנים ג"כ, מאחר שלא נחתי לדקדוק הנ"ל בדברי הר"ן, וכמו שיתבאר, אבל לדברי הר"ן הדברים מאירים שאין זו כוונת המשנה בקנים, אלא כוונת דברי הגמ' בשבת.
ובספר תורת חיים בסנהדרין (כו, ב) הוסיף לבאר לפי זה ענין 'תורה מתשת כוחו של אדם', וז"ל,

שלכאורה משמע שע"י טורח עמלה של תורה קאמר שמתשת כחו של אדם ואין נראה דחוטבי עצים וחוצבי אבנים ושאר בעלי מלאכות טורח מלאכתן מרובה מעמלה של תורה ואדרבה דרכיה דרכי נעם וכל העוסק בה יש לו קורת רוח ודעתו נחה. לכך נראה דמה שהיא מתשת כחו של אדם לאו מפני טורח עמלה הוא אלא שכן היא דרכה של תורה שכל העוסק בה נעשה כח חומרו תש כדי שיתגבר עליו כח נשמתו ודעתו וחכמתו שכל זמן שחומרו של אדם מתגבר אין דעתו נכונה וצלולה. ומהאי טעמא אמרו חז"ל תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה לפי שלעת זקנתן תש כח חומר שלהן לכך דעתו נוספת.

ולאור האמור נראה להבין היטב את הכרעת החת"ס בתשובותיו (יורה דעה סימן קמט; מובא בפת"ש יו"ד סי' קפח ס"ק ב) בדבר 'אשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם ושאלה לחכם וטהר אי שרי לבעלה להחמיר על עצמו דלא גרע מבהמה שהורה בה חכם או דלמא לאו כל כמיני' להחמיר על עצמו להפקיע שיעבודו דנשתעבד לאשתו בעונה האמורה בתורה והיא תשוב אמרי' אנא אמרי דאתרא קסמיכנא ולא בעינא לאחמורא אנפשי טפי', וז"ל לאחר אריכות הדברים, ו

מעתה נבוא לנידון דידן נמי כיון שכן דרכן של פרושים שבישראל להזהר מדבר שהורה בו חכם נהי דבעת הנישואין לא היה מתנהג עדיין בפרישות רק כשארי ת"ח לא מצי למטען לא קבלית עלאי שתהיה חסיד ופרוש אלא אמרינן כיון שנישאת לבחור רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד, וזקני ת"ח כ"ז שמזקינין וכו'.

והיינו שככל שמזקינין מתגבר בו הכח השכליי הרוחני על פני נטיית החומר הגופני, ולכן ישנו טעם לומר שיחוש ויחמיר יותר.

[שיבר]

אפשר לצרף לאשכול viewtopic.php?f=7&t=3296