כתב האוה"ח הק':
והרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מוות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים.
ומקשים העולם, מהא דאיתא בכמה דוכתי (נזיר כג, א: קידושין פא, א): נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה, ומאי שנא הכא דפטורים מכלום, עי' בספר כלי חמדה, ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' ח) ועוד.
ויתכן לחלק, דבעבירות של בין אדם למקום מתחייב על עצם בחירתו ברע, ואפילו שלא עלתה בידו מחשבתו, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו, שעיקר החיוב הוא על מה שגרם היזק ופסידא לחבירו בפועל, ולא על מחשבת הרע, ולכן אם לא עשו לו כל אוון, ואדרבה אלוקים חשבה לטובה, אין כאן שום חיוב, וזהו מאי דמייתי האוה"ח מנתכוין להשקות חבירו כוס מוות והשקהו יין.
ברם, יש כאן מקום עיון, שהרי בכל עבירה של בין אדם לחבירו, ישנו גם חלק עבירה של בין אדם למקום, שעבר על אחת ממצוות ה', וכן מבואר בפשיטות מהא דאיתא בשילהי יומא: עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו, הרי שגם אחר ריצוי חבירו, הוא זקוק לכפרת יוה"כ על חלק האיסור דבין אדם למקום. וא"כ מה בכך שאלוקים חשבה לטובה, כלפי חלק זה של בין אדם למקום.
ויש לדון, באופן שאין עבירה כלל בין אדם לחבירו, אם יש לדון מצד בין אדם למקום בלבד, די"ל דהעבירה בין אדם למקום היא באה בתוצאה מהעבירה שעובר לחבירו. ברם, מצינו בספר חפץ חיים לגבי איסור לשון הרע, שגם אם חבירו לא איכפת לו כלל, מ"מ ישנה עבירה לשמים ובעי תשובה, וצ"ע, ועי' בספר משמר הלוי.
ובאמת יתכן לומר, דאמנם על החלק של בין אדם למקום שבמעשה מכירת יוסף לא הועילה סברא זו דאלקים חשבה לטובה. ושמחתי לראות דברי הרב חיד"א בפי' ברית עולם לספר חסידים שכבר עמד בחילוק זה, וכתב דמחילת יוסף אהני רק לחלק דב"א לחבירו, ולא לב"א למקום, ולכן איתא בזו"ח דגלות מצרים היה בעבור חטא מכירת יוסף, וכן גזירת המן וגזירת עשרת הרוגי מלכות, יעו"ש