האב"ע: לא תאפה חמץ - הוא העיקר במצות פסח

[מיללער]

מה הפירש בדברי הראב"ע עה"כ ויקרא ו, י לא תאפה חמץ שכ' "הוא העיקר במצות פסח"?

מה למצות פסח לקרבן מנחת כהן?

[איש גלילי]

נראה שלדעת הראב"ע יש הבדל בין מצות אכילת מצה עם הפסח, ובין מצות אכילת מצה לכשעצמה (וכן כל שבעת הימים לפי הפשט) ולא לאכול חמץ.
כן נראה מלשונו כאן:

כי לא צוו שיאכלו מצות, רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות, להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם, כי שם כתוב כי לא חמץ

[קו ירוק]

אין הכוונה מצוות קרבן 'פסח', אלא מצוות חג הפסח.

[איש גלילי]

א. האם מצאת עוד מקום שהראב"ע קורא לחג המצות - פסח?
ב. אם כן הוא ודאי קשה, מה הקשר בין אכילת המנחות כשהם מצות למצות חג הפסח (שבזה ודאי ביאר הראב"ע, כמו שפירשו חז"ל, שהוא זכר לחפזון שלא הספיק בצקם להחמיץ)?

[מיללער]

נראה שלדעת הראב"ע יש הבדל בין מצות אכילת מצה עם הפסח, ובין מצות אכילת מצה לכשעצמה (וכן כל שבעת הימים לפי הפשט) ולא לאכול חמץ.
כן נראה מלשונו כאן:

כי לא צוו שיאכלו מצות, רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות, להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם, כי שם כתוב כי לא חמץ

הבנתי שכבודו לומד שהראב"ע כותב שטעם במה שצוה הקב"ה לאכול את המנחות מצה ולא חמץ, הוא אותה הטעם של מצות אכילת מצה עם קרבן פסח - והטעם גופא לא גילה לנו

נכון?

[איש גלילי]

אכן כן.

[מה שנכון נכון]

במהדורת הכתר הגרסה: וטעם לא תאפה חמץ, הוא העיקר, כמצות פסח.

ור"ל שיש להשמר מחמץ גם בלישה ועריכה, ולא רק בזמן האפיה, ובכ"ז הזכירה התורה רק את האפיה (ולא כתוב לא תעשה חמץ כדלעיל ב,יא) כי היא העיקר, וכך גם בפסח נאמר ויאפו את הבצק וגו' לא חמץ.
[במנחות נה. (והובא ברמב"ן כאן) איתא שאיסור עשית מנחה בחמץ הוא גם על לישה עריכה וקיטוף, וחייב על כל מעשה בפ"ע. אך האב"ע לא מתכוין לנקודה זו בדוקא].

וכעין זה ובסגנון זה (שהזכיר 'העיקר' וכולל בזה שאר דברים) מעיר האב"ע במקומות רבים במקרא.

[יהודי טבעי]

האבן עזרא צמוד לפשט המקרא, הדעת נותנת שאכילת מצות במנחות ובחג הפסח הוא מאותו טעם. העובדה שלא הספיק בצקם להחמיץ, אינה מהותית ואינה מספיקה לקביעת חג המצות, לשון הכתוב מורה שהמצות שייכים בעצמותם ליציאת מצרים ולקרבן פסח, וכן כתוב בפרשת ראה 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות'. דהיינו שיסוד המצוה להיות שבעת ימים במצב רוממות בקדושה וטהרה של קרבן פסח, אוכלי חולין על טהרת קרבן, שכל שבעת הימים אנו בטהרת הקרבן שלא להיות מאכלינו מאכל חמץ שהוא סתירה לעולמו של קדשים וקרבן. ואף שהקרבן עצמו נאכל רק בליל ראשון, אבל כל שבעת הימים אנו נוהגים בעצמנו קדושת קרבנות במאכלינו, בבחינת 'אוכלי חולין על טהרת תרומה', וזה צורת הזכרון לזה שקרבנו ה' ופסח עלינו, שאנו נשמרים בסגנון טהרת קדושת הקרבן.
וכשם שנאסר עלינו בהמות ועופות טמאים מטעם 'קדושים תהיו כי קדוש אני', הנה בימי תחילת לקיחתנו לעם ה' נתקדשנו יותר להיטהר ככהנים ולאכול מאכלינו בסגנון אכילת קדשים.
ועיין מה שכתב החתם סופר – 'על פי קבלת חז"ל, אברהם אבינו ע"ה אכל מצות והאכיל למלאכים בפסח עוגות מצות, ולא היה זכר לא לשעבוד ולא לגאולה. אך יש טעם נסתר נפלא ממנו, שבאותן שבעת ימים המקודשים נאכל מצות דוקא, כמו כהנים במקדש כל השנה וכו' ואאע"ה השיג שורש המצוה, וקיימה עד שלא ניתנה, ושוב כשנשתעבדו לפרעה במצרים הוציאם הקב"ה בימים המקודשים האלו, שהם כבר מקודשים מאז מעולם, ואכילת מצה הראויה בלאו הכי לטעם הכמוס לאותן הימים, יהיה אגב זכר לגלותינו ולגאולתינו'. (דרשות חת"ס דף רנ"ב).
והכתוב 'שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים' דמשמע שמצה הוא זכר לחפזון. הכוונה שהחפזון מבטא את יד ה' החשופה וגילוי הקדושה האלוקית ועל כן אנו מצווים לאכול בהתאם לכך מאכלי קודש בקדושת קרבן פסח.
ומה שהיה כן ביציאת מצרים נסתבב מאת ה' שאכן יאכלו מצות, אבל אין זה העיקר כאמור.
ואין כאן המקום להאריך אולם כל הפסוקים מתיישבים על פי זה באופן נפלא.

[איש גלילי]

על אף שבכללות אני מסכים עם המהלך של מע"כ, הראב"ע לכאורה אומר זאת רק כלפי אכילת המצה עם הפסח ממש, כמו מה שהזכרתי למעלה שהוא מחלק בין מצות "על מצות ומרורים יאכלוהו" ובין מצות "שבעת ימים תאכל מצות", שהאחרונה היא כן זכר למה שלא הספיק בצקם להחמיץ.

[יהודי טבעי]

לשון הכתוב בראה 'שבעת ימים תאכל עליו' מורה שזה העיקר, אף שיש בזה גם זכרון לצורת מאורע הנס, המצוה היא דבר יותר מהותי, אלא שגם מזכיר את המאורע.
וזה הטעם שבפרשת אמור ופרשת פנחס התורה מקדימה לחג המצות שבי"ד ניסן מקריבים פסח לה', כי חג המצות הוא המשך לקרבן פסח.

[מיללער]

יהודי,

תודה רבה, דברים נחמדים ומתקבלים

[נוטר הכרמים]

יעויין עוד בשפת אמת (פסח תרמז), וז"ל,

איתא במשנה בפסח על התבואה הביאו לפני עומר שיתברך לכם תבואה שבשדות. הענין הוא כי בנ"י כשיצאו ממצרים נעשו כלים לקבל הברכה הבאה משמים בשורש השפע. לכן נאסר חמץ בפסח שבנ"י מקבלין השפע קודם שנשתנה ומתחמץ ומתפשט לכמה ענפים ואז נק' חמץ. ומצה היא השפע כמו שהיא. וכאכילת מנחות לא תאפה חמץ חלקם כו' כן אכילת בני ישראל בפסח בקדושה. ולכן סידר הקדוש ברוך הוא להיות דין התבואה בפסח על ידי שבני ישראל מוכנים בימים אלו לקבל הברכה כראוי. ולכן פסח נק' שבת כדאיתא בשבת קודש דמתברכין מיני' כולהו יומין ומנא לא ירד בי' דאיהו שורש הברכה קודם שמתגשם כמ"ש בזוה"ק יתרו. כמו כן בפסח הברכה יורדת על כל ימי השנה בשורש. וזה השורש אינם יכולין לקבל רק בנ"י. ולכן כתיב זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי כו'. וזה נתקיים בפסח.

כתב בהגהות מיימוניות (פ"ו מהלכות חמץ ומצה ה"ט), וז"ל,

וכתב בעל הרוקח שלא נכון לאפות מצה של ליל שני בעיו"ט דחביבה מצוה בשעתה ועוד גזירה משום י"ד שחל להיות בשבת שאז אופים בליל יום טוב ואם יעשו מצות לליל שני הרי אופה מיו"ט לחבירו ועוד הביא הא דשילהי פ' התכלת תופיני מנחת פתים תאפינה נאה ואי אפי לה מאתמול אינשפא לה.

הרי חזינן בהגהות מיימוניות שכבר דימה להלכה מצות בפסח עם המצות של קרבן מנחה.
ובתורה תמימה פרשת צו (פ"ו הערה פד), עמד בזה, וז"ל,

אמנם י"ל דלא דמי מצות למנחות, דבמצות כתיב לחם עוני ובמנחות דרשינן למשחה לגדולה לאכלם כדרך שהמלכים אוכלים [ע"ל פ' ט' אות ס"א], ולכן במצות לא קפדינן שיהיו נאים. ולבד זה י"ל דלא דמי מצות הנלושות במים לבד למנחות הנאפות בשמן דשייך בזה יותר שיתיישנו.

ובמגן אברהם (סימן תעא ס"ק ה), וז"ל,

מצה עשירה - פי' שנילושה במי פירות לבד אבל נילוש' במי פירו' עם מים יוצאין בה בשעת הדחק וראיי' ממנחות וא"כ אסור לאוכלה בע"פ (מהר"ל בס' גבורות ה' וב"ח).

ובשו"ת בית שערים (או"ח סימן רכה) ביאר דברי המג"א, וז"ל,

והנה מ"ש ראיה ממנחות צריך ביאור דנהי דכל המנחות היו בהם שמן ונילושין גם במים ומ"מ קרוים מצות אף שנילושין בשמן כיון שיש בהם גם מים. מ"מ הא מזה מוכח רק דקרוי לחם ומצה אבל אינו מוכח דקרוי לחם עוני דבמנחות לא כתיב לחם עוני ואכתי מנ"ל דיוצאין בזה בפסח דבעינן לחם עוני.
וצ"ל דס"ל למהר"ל וב"ח הנ"ל דאי נימא דלחם עוני גלי דלא קרוי מצה לקיים מצות בערב תאכלו מצות רק אם הוא לחם עוני אבל מה שאינו לחם עוני אינו קרוי מצות אם כן גם גבי מנחות אינו קרוי מצה, וע"כ כיון דגבי מנחות קרוי מצות גם לענין מ"ע דאכילת מצה מקרי מצה, רק דגילתה תורה גבי אכילת מצה דפסח עוד מצוה שצריך להיות לחם עוני ואם הוא מצה עשירה ביטל מצוה זו דלחם עוני אבל אכתי קיים מצוה דבערב תאכלו מצות וממילא דאסור לאכלה בע"פ. שוב מצאתי באליה רבה אות ח' שהתעורר בזה ועיין פרמ"ג באשל אות ה'.

ויעו"ש עוד באורך.

[מיללער]

האבן עזרא צמוד לפשט המקרא, הדעת נותנת שאכילת מצות במנחות ובחג הפסח הוא מאותו טעם. העובדה שלא הספיק בצקם להחמיץ, אינה מהותית ואינה מספיקה לקביעת חג המצות, לשון הכתוב מורה שהמצות שייכים בעצמותם ליציאת מצרים ולקרבן פסח, וכן כתוב בפרשת ראה 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות'. דהיינו שיסוד המצוה להיות שבעת ימים במצב רוממות בקדושה וטהרה של קרבן פסח, אוכלי חולין על טהרת קרבן, שכל שבעת הימים אנו בטהרת הקרבן שלא להיות מאכלינו מאכל חמץ שהוא סתירה לעולמו של קדשים וקרבן. ואף שהקרבן עצמו נאכל רק בליל ראשון, אבל כל שבעת הימים אנו נוהגים בעצמנו קדושת קרבנות במאכלינו, בבחינת 'אוכלי חולין על טהרת תרומה', וזה צורת הזכרון לזה שקרבנו ה' ופסח עלינו, שאנו נשמרים בסגנון טהרת קדושת הקרבן.
וכשם שנאסר עלינו בהמות ועופות טמאים מטעם 'קדושים תהיו כי קדוש אני', הנה בימי תחילת לקיחתנו לעם ה' נתקדשנו יותר להיטהר ככהנים ולאכול מאכלינו בסגנון אכילת קדשים.
ועיין מה שכתב החתם סופר – 'על פי קבלת חז"ל, אברהם אבינו ע"ה אכל מצות והאכיל למלאכים בפסח עוגות מצות, ולא היה זכר לא לשעבוד ולא לגאולה. אך יש טעם נסתר נפלא ממנו, שבאותן שבעת ימים המקודשים נאכל מצות דוקא, כמו כהנים במקדש כל השנה וכו' ואאע"ה השיג שורש המצוה, וקיימה עד שלא ניתנה, ושוב כשנשתעבדו לפרעה במצרים הוציאם הקב"ה בימים המקודשים האלו, שהם כבר מקודשים מאז מעולם, ואכילת מצה הראויה בלאו הכי לטעם הכמוס לאותן הימים, יהיה אגב זכר לגלותינו ולגאולתינו'. (דרשות חת"ס דף רנ"ב).
והכתוב 'שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים' דמשמע שמצה הוא זכר לחפזון. הכוונה שהחפזון מבטא את יד ה' החשופה וגילוי הקדושה האלוקית ועל כן אנו מצווים לאכול בהתאם לכך מאכלי קודש בקדושת קרבן פסח.
ומה שהיה כן ביציאת מצרים נסתבב מאת ה' שאכן יאכלו מצות, אבל אין זה העיקר כאמור.
ואין כאן המקום להאריך אולם כל הפסוקים מתיישבים על פי זה באופן נפלא.

להוסיף על הנ"ל דברי המשך חכמה בפרשת פנחס עה"כ (במדבר כח, יז) חג שבעת ימים מצות יאכל:

"וכפי הנראה דמגלה לנו הטעם שנתרומם נפש הישראלי עד כי כל מה שאוכל השבעת ימים הוי מהפסח ואילך כמו שירי מנחה ואסורים לחמץ" עיי"ש.