בפרשת אחרי מות, בסדר הקרבת פר כהן גדול, וכפר בעדו ובעד ביתו, ופירש רש"י ע"פ חז"ל, וידוי דברים. כן הדבר גם בפעם השנייה, וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו (פסוקים ו' וי"א).
ובתרגום יונתן, ויכפר באישתעות מליא, והן הן הדברים.
אמנם בתרגום יונתן תרגם כך כל עניין כפרה כמעט לכל אורך הפרשה.
בפסוק ט"ז וכפר על הקודש, ת"י ויכפר על קודשא באישתעות מיליא.
בפסוק י"ח בכפרת מזבח הזהב, וכפר עליו, ות"י ויכפר עלוי באישתעות מליא.
פסוק כ', וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח, ות"י ויפסוק מן למכפרא על קודשא ועל משכן זמנא ועל מדבחא באישתעות מיליא.
ובפסוק ל"ג, וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. ובת"י, ויכפר על מקדש קודשא ועל משכן זמנא ועל מדבא ועל כהניא ועל כל עמא דקהלא יכפר באישתעות מליא.
ולכאורה הפירוש הפשוט בכל המקרים הנ"ל שהכוונה לכפרת הדם, ולא נאמר וידוי אלא בפר כהן גדול (שני וידויים, כנזכר גם בסדר העבודה) ובשעיר המשתלח (ועל וידוי זה לא נזכר לשון כפרה, אלא מפורש בפסוק "והתודה", ומשום כך לא תרגמו בת"י ככל הנ"ל). אבל כפרת קדש הקדשים, הקודש והמזבח היתה על ידי זריקת הדם, ומדוע תרגם על וידוי דברים?
ואולי אין "אישתעות מליא" וידוי אלא אמירה אחרת?
אודה לכל מי שיאיר עיניי בסוגיא זו.